| א. מדברי המדרש |
"וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה... שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"
And it came to pass after the plague, that the LORD spoke unto Moses and unto Eleazar the son of Aaron the priest, saying:
זה שאמר הכתוב (תהלים צ"ד): "אם אמרתי מטה רגלי – חסדך ה' יסעדני". בשעה שקיבלו ישראל את התורה, נתקנאו אומות העולם. אמרו: מה ראו להתקרב מכל האומות? סתם הקדוש ברוך הוא פיהן, אמר להם: "הביאו לי יוחסין שלכם! הבו לה' משפחות עמים..." (תהלים צ"ו), כשם שבני מביאין, שנאמר (במדבר א') "ויתילדו על משפחותם". לכך מנאם בראש הספר אחר המצוות: "אלה המצוות אשר ציוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני" (ויקרא כ"ז ל"ד). ואחר כך (במדבר א' א'): "וידבר ה' אל משה במדבר סיני... שאו את ראש כל עדת בני ישראל" – שלא זכו ליטול את התורה אלא בשביל יוחסין שלהם. "גן נעול אחותי כלה... אחת היא יונתי" (שיר השירים ג'). שמעו האומות – אף הן התחילו מקלסין להם... אלא כשבאו לשיטים "ויחל העם לזנות" (במדבר כ"ה א'), שמחו האומות ואמרו: "אותה העטרה שהיתה בידן כבר היא בטלה. אותו השבח שהיו משתבחין הרי בטל! שוים הם לנו!" כשבאו לידי נפילה, זקפן המקום, שנאמר: "אם אמרתי מטה רגלי, חסדך ה' יסעדני" – נגף המקום את כל מי שנתקלקל והעמידן על טהרתן.
1. מהו הרעיון הכלול במדרש?
2. מה כוונת המדרש באמרו "אותה עטרה שהיתה בידם" (ועיין גיליון כי תשא תש"ד שאלה ה, לשימוש חז"ל בביטוי "עטרה שעטרום...", "כתרים שקשרו להם").
| ב. טעם המפקד |
ד"ה ויהי אחרי המגפה: משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן, והוא מונה אותן לידע מניין הנותרות.
ד"א: כשיצאו ממצרים ונמסרו למשה, נמסרו לו במניין – עכשו שקרב למות ולהחזיר צאנו, מחזירן במניין.
ויהי אחרי המגפה AND IT CAME TO PASS AFTER THE PESTILENCE [THAT THE LORD SPOKE TO MOSES … TAKE THE SUM OF ALL THE CONGREGATION] — A parable! This may be compared to the case of a shepherd amongst whose flock wolves found their way and slew some of them, and he counted them to discover the number of those that were left. — Another explanation: When they left Egypt and were entrusted to Moses' care, they were entrusted to him by number, now when he is close to death and has to hand back his sheep, he hands them back by number (Midrash Tanchuma, Pinchas 4).
כבר ביארתי בסדר במדבר סיני שציוה ה' למנות את ישראל שמה, כדי להכין אותם להיכנס לארץ ולכבשה כדרך המלכים שימנו חייליהם לבוא למלחמה. ולפי שהיו ישראל עתידין אז להיכנס לארץ, ציוה ה' במניינם. האמנם קרה מה שקרה, ששלחו המרגלים וחמסו את לב העם וכו' ונגזרה עליהם גזירה שלא ייכנסו לארץ וימותו במדבר ויניעם ה' בו ארבעים שנה, ובתוך הזמן ההוא מתו מהם רבים במגפות. ומפני זה עתה שקמו בניהם תחתם והיו מעותדים להיכנס לארץ, ראה יתברך שהיה ראוי למנות אותם, כי הבאים במלחמה זה דרכם למנותם קודם בואם בה.
במה שונות דעות שני הפרשנים בטעם המפקד מדעת המדרש הנ"ל?
| ג. שאלות ודיוקים ברש"י |
1) במדבר כ״ו:א׳
ד"ה ויהי אחרי המגפה: עיין שאלה ב.
1) Numbers 26:1
And it came to pass after the plague, that the LORD spoke unto Moses and unto Eleazar the son of Aaron the priest, saying:
לפי דעת רוב מפרשי רש"י, אין רש"י מביא שני פירושים או שני מדרשים אלא במקום שלא נחה דעתו בשום אחד מהם. הסבר, מדוע לא הסתפק כאן לא בפירוש הראשון ולא בשני?
ד"ה לאמור: אמרו להם צריכים אתם לימנות
לאמר SAYING they said to them (what they said to them was): You must be counted FROM TWENTY YEARS OLD AND UPWARDS.
מה ראה רש"י לפרש מילה זו כאן, ולא פירש "לאמור" בשום מקום?
ד"ה אשר הצו: את ישראל על משה .
אשר הצו WHO INCITED — i.e., who incited Israel, על משה AGAINST MOSES,
ד"ה בהצותם את העם: על ה'.
בהצתם WHEN THEY INCITED the people AGAINST THE LORD.
א. מה קשה לו? (ועיין רש"י בראשית י"ב ח' ד"ה ויעתק; רש"י במדבר י"ד כ"ז ד"ה מלינים).
ולא ידעתי, למה שינה הפעולים ואמר שהאחד מהם "ישראל" והאחד – "העם", ולמה לא יהיו שניהם ממין אחד?
ענה לקושייתו