| א. רעיונות השירה |
דב רפל, במאמרו "שירת האזינו" (בית מקרא תשכ"ז חוב' ג' עמ' 13) אומר על פסוקיה הראשונים של שירתנו:
בפסוקים א'-ח' של השירה חוזרת השירה על הכתוב בספר בראשית פרקים א'-י"א. על סיפור המעשים מוסיפה השירה דברי הערכה למאורעות ולמעשים. צמצום זה של י"א פרקים בפסוקים מעטים לא היה יכול לכלול גם משהו מן החידוש, אילו לא נקט הכתוב בדרך מיוחדת של קיצור, והיא דרך הרמז. הכתוב מניח שהלומד את השירה יודע היטב את הכתוב בספר בראשית, ודי לו ברמז כדי להבין את המכוון. בתור רמז משתמשת השירה במלים השאובות מספר בראשית. כל מילה השאובה מספר בראשית רומזת לענין, בו המילה הנידונה מופיעה לראשונה בספר בראשית.
בפסוקים א'-ח' של השירה חוזרת השירה על הכתוב בספר בראשית פרקים א'-י"א. על סיפור המעשים מוסיפה השירה דברי הערכה למאורעות ולמעשים. צמצום זה של י"א פרקים בפסוקים מעטים לא היה יכול לכלול גם משהו מן החידוש, אילו לא נקט הכתוב בדרך מיוחדת של קיצור, והיא דרך הרמז. הכתוב מניח שהלומד את השירה יודע היטב את הכתוב בספר בראשית, ודי לו ברמז כדי להבין את המכוון. בתור רמז משתמשת השירה במלים השאובות מספר בראשית. כל מילה השאובה מספר בראשית רומזת לענין, בו המילה הנידונה מופיעה לראשונה בספר בראשית.
2. האם נכונה תפישה זו של השירה כולה? האם מסכימה היא עם תפישת הרמב"ן המסכם את רעיונות השירה בפירושו לפסוק מ' ד"ה כי אשא אל שמים ידי החל מן "והנה השירה הזאת אשר היא בנו לעד" (דברי הרמב"ן האלה הובאו בשלמותם בגליון האזינו תשי"ח).
| ב. אליגוריית השמים והארץ |
"הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי"
Give ear, ye heavens, and I will speak; And let the earth hear the words of my mouth.
ד"ה האזינו:..וכבר הודעתיך, שהגאון אומר כי טעם "השמים" – המלאכים, וטעם "הארץ" – אנשי הארץ; או עדות הגשם היורד מן השמים והארץ תתן יבולה.
והנכון בעיני, כי העיקר בעבור היותם עומדים לעולם. וכן (מיכה ו' ב'): "שמעו הרים", וכן גם אבן יהושע ושם כתוב (יהושע כ"ד כ"ז) "כי היא שמעה את כל אמרי ה'".
וכבר רמזתי לך על נשמת האדם שהיא אמצעית בין הגבוהים לשפלים, והיא תדמה הכל על צורת היכלה (=היכל נשמת האדם הוא הגוף) ואף כי להבין גם היושבת בהיכל; על כן תגביה השפלים ותשפיל הגבוהים.
heavens Sa‘adya Gaon, as I have previously indicated [comment on 4: 26], understands this word metonymically, to refer to the angels. Similarly, earth, he says, denotes the people of the earth. Alternately, the reference is to the testimony of the rain, which falls from the heavens, and to the crops, which grow from the earth. In my opinion, however, the point being made here is that these things are permanent. Compare, “Hear, O mountains” [Micah 6: 2]. Compare as well to Joshua’s stone, where the verse says, “for it has heard” [Joshua 24: 27] [cf. comment on 4: 26]. Previously I have suggested that the human soul is a bridge between the spiritual and the corporeal. It understands everything — even the human soul itself — anthropomorphically: Things corporeal it elevates, and things spiritual it brings down to its own level of understanding.
וחמישה פסוקים ראשונים שהם חלק הקדמת השירה אפשר לפרשם בשתי הדרכים מהפירוש:
הדרך הראשון הוא שאמר שמים וארץ בדרך משל, וכיון בהם (=בשמים) שרי העם ושוטריו, שהם במעלה ושלמות ודומים לשמים הנצחיים בטבעם המשפילים באשר תחתיהם, ובארץ כיון המון העם הדומים אליהם בשפלותם ובהיותם מקבלים השפע מהשמים אשר עליהם, שהם המנהיגים אותם. וכבר נמצא בדברי ישעיה הנביא עליו השלום (פרק י"ג) הדבור המשליי הזה בספרו היכרת נבוכדנצר והינתן מלכותו לאחר, ואמר: (י"ג י"ג) "על כן שמים ארגיז ותרעש הארץ ממקומה בעברת ה' צבאות וביום חרון אפו", שהמשיל מפלת המלכים ואבודם להרגזת השמים, ומפלת העמים וחורבנם לרעש הארץ, וכמו שכתב הרב המורה בפרק כ"ט חלק ב'*.
ועל זה הדרך אמר כאן אדוננו משה "האזינו השמים ואדברה" כנגד זקני העם ושוטריו שהיו לפניו, כמו שאמר למעלה (ל"א כ"ח) "הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם ואדברה באזניהם את הדברים האלה", כאילו בקש מהם שיטו אוזן לדבריו, ואמר שכאשר הם היותר נכבדים שבעם ויאזינו לדבריו, אין ספק שההמון והעם ישמעו אותם גם כן. וזה אמרו "ותשמע הארץ אמרי פי", כאילו אמר: בעבור זה אליכם אישים אקרא בראשונה להטות אוזן לדברי, כדי ששאר ההמון ישמע מעצמו.
1. התוכל להוכיח (מן הכתוב בספר דברים) שאין פירוש הגאון ואין פירוש אברבנאל פשוטו של מקרא, ופירוש הראב"ע ("והנכון בעיני") הוא הוא הפשט?
2. הסבר את דברי ראב"ע "תגביה השפלים ותשפיל הגבוהים" - מי הם הגבוהים ומי השפלים?
3. איזו פליאה רצה לישב בדבריו האחרונים "מעל נשמת האדם שהיא אמצעית"... עד הסוף?
4. מה רצה אברבנאל להוכיח בעזרת הפסוקים מישעיה י"ג, האם ראייתו בעלת תוקף?
5. מהי הפליאה הסגנונית שרצה אברבנאל לישב בסוף דבריו (החל מן "ואמר שכאשר הם היותר נכבדים שבעם יאזינו...")?
*עיין בעלון ההדרכה.
| ג. שאלות לשון וסגנון |
דב רפל בהמשך מאמרו הנ"ל (בית מקרא תשכ"ח חוברת א' עמוד 16)-
מפנה תשומת לבנו לכך שבכל פסוק ד' אין פועל. "הוא ממשי". כנגדו פותח פסוק ה' בפועל בזמן עבר.
*
התוכל להראות שהבדל סגנוני זה הוא בהתאם לתכנם של שני הפסוקים?
| ד. בביאור "שחת לו לא בניו מומם" |
"שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם"
Is corruption His? No; His children’s is the blemish; A generation crooked and perverse.
ד"ה שחת לו: שחת ישראל לעצמו, כדכתיב (הושע י"ג ט') "שחתך ישראל כי בי בעזרך" - הוא גרם לעצמו השחתה.
שחת לו, Israel induced its own corruption as the prophet Hoseah said in Hoseah 13,9 שחתך ישראל כי בי בעזרך, “You have caused yourself all your own injuries, corruption, for from Me you had received only help, assistance.”
רשב"ם:
ד"ה לא: כלומר ולא אחר.
ד"ה לא: כלומר ולא אחר.
ד"ה בניו מומם: "מומם" הוא כפל לשון של "שחת" ישראל. בניו של הקב"ה, הם עשו מום בעצמם, כדכתיב (ויקרא כ"ב כ"ה) "כי משחתם בהם מום בם".
בניו מומם, the word מומם is an alternate for שחת ישראל, i.e. a repetition of the same thought, their corruption. Similarly, the wordבניו is an alternate for ישראל, in other words, G’d’s children are themselves to blame for their having become corrupt. If we needed further proof for the meaning of the word שחת, we find it in Leviticus 22,25 כי משחתם בהם מום בם “for their mutilation, defectiveness is inherent in them etc.”
ד"ה שחת לו לא: אם שיחת את ישראל והגלם לו לא: כלומר: מדעתו ומרצונו – לא.
כלומר: אינו, כמו (איכה ג' ל"ג) "כי לא ענה מלבו ויגה בני איש".
ד"ה בניו מומם: בניו גרמו להם מומם.
1. מה ההבדל העיקרי בין שני הפירושים?
2. איזה מהם נראה לך קרוב יותר לפשוטו של מקרא? (שים לב להקשר שבו מופיע הפסוק!).
| ה. שאלות בדברי תרגום אונקלוס |
"שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם"
Is corruption His? No; His children’s is the blemish; A generation crooked and perverse.
שחת לו לא: חבילו להון לא ליה.
א. במה סוטה התרגום כאן מן המקור?
*
ב. "ביאורי אונקלוס" לברוך שעפטעל מסביר סטיה זו:
כמו בבראשית ג' ז' "ויתפרו עלה תאנה – תרגם אונקלוס: והטיטו להון.
כמו בבראשית ג' ז' "ויתפרו עלה תאנה – תרגם אונקלוס: והטיטו להון.
מה ההסבר?
בניו מומם: בניא דפלחו לטעותא (שעבדו לעבודה זרה).
א. למה תרגם "בניו" – בניא (=בנים) ולא "בנוהי"? ועיין פסוק י"ט: מכעס בניו ובנותיו: אנקלוס: מדארגיזו קדמוהי בנין ובנן.
*
ב. מנין לו ש"מומם" הכוונה לעבודה זרה דוקא?