| א. השונה בפרשת המועדים כאן |
1. השווה את פרקנו לויקרא כ"ג.
ד"ה שמור את חדש האביב: מצות הרגלים מבוארת, כי כבר הזכירה. והנה בתורת כהנים הזכיר בה ענין הקרבנות "והקרבתם אשה לה'" וכאן לא יזכירם כלל, אבל יזהיר את ישראל לעלות בהם אל המקום אשר יבחר ולשמוח לפניו, כי כאשר ציוה שיביא מעשר שני לפני ה', וכן הבכור, ויאכלו שם במקום אשר יבחר ה', הוסיף לבאר כי עוד חייבין שיבואו כולם לפני ה' ויחוגו לפניו בשלשת הרגלים ולשמח בשלמים שיקריבו לפניו.
ולא הזכיר זמני חג המצות והסוכות באיזה יום יהיו, אך הזכיר חדשיהם דרך קצרה, שכבר הזכיר הכל שם.
מה הקו הבולט בפרשת המועדים כאן בהבדל מפרשת המועדים שבפרשת אמור, מלבד ההבדל שעמד עליו הרמב"ן?
3. אברבנאל מקשה:
למה זכר אדוננו משה בכאן חג הפסח וחג השבועות וחג הסוכות, ולא זכר שאר מועדי ה', לא יום תרועה ולא יום הכפורים, וגם לא זכר מאומה מיום השבת, בהיות אלה ואלה ממועדי ה' מקראי קודש, כמו שנזכר שם בפרשה?
למה זכר אדוננו משה בכאן חג הפסח וחג השבועות וחג הסוכות, ולא זכר שאר מועדי ה', לא יום תרועה ולא יום הכפורים, וגם לא זכר מאומה מיום השבת, בהיות אלה ואלה ממועדי ה' מקראי קודש, כמו שנזכר שם בפרשה?
ענה לקושייתו!
4. מהו הקשר שבין פרשת המועדים לבין הפרשות הקודמות לה?
5. מה פירוש המושג "מצוה מבוארת" שהרמב"ן מרבה להשתמש בו?
| ב. "צאן ובקר" |
"וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה' אֱ-לֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם"
And thou shalt sacrifice the passover-offering unto the LORD thy God, of the flock and the herd, in the place which the LORD shall choose to cause His name to dwell there.
ד"ה וזבחת פסח... צאן ובקר: על דרך הפשט כמו (י"ד ד') "שור שה כשבים ושה עזים"; (שמות א' ב') "ראובן שמעון לוי". ואמר: "וזבחת פסח לה' א-לוהיך וצאן ובקר". לכך לא אמר "וזבחת פסח לה' א-לוהיך מן הצאן ומן הבקר", כאשר יאמר בכל מקום: (ויקרא א' ב') "מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם"; (ויקרא א' י') "ואם מן הצאן קרבנו"; (ויקרא ג' א') "אם מן הבקר הוא מקריב". אבל יצוה בכאן בפסח והוא השה שהזכיר כבר: (שמות י"ב ה') וצאן ובקר ואילים ועזים ובני בקר לחוג חגיגה ביום הזה, כאשר יצוה בשבועות ובסוכות, שיאמר (בפרקנו פסוק י') "ועשית חג שבועות לה' א-לוהיך מסת נדבת ידך אשר תתן", שיביא בקר וצאן לשלמים כאשר תשיג ידו. וכן אמר בסוכות (בפרקנו פסוק ט"ו): "שבעת ימים תחוג לה' א-לוהיך במקום...".
**
א. מה הקושי בפסוקנו שאותו רוצה הרמב"ן לישב?
**
ב. מה ראיתו משני הפסוקים דברים י"ד ד' ושמות א' ב'?
ג. במה אין שתי ראיותיו דומות למקומנו?
ד. מה רצה להוכיח בהביאו את הפסוקים י', ט"ו מפרקנו?
2. ראב"ע:
ד"ה צאן: לחיוב הפסח.
ד"ה צאן: לחיוב הפסח.
ד"ה ובקר: לשלמים. והעד: דברי הימים ב', ל"ה ז', אחר שאמר (שם) "הכל לפסחים" על כשבים ובני עזים, וכן נתנו (שם פסוק ט') "לפסחים חמש אלפים ובקר חמש מאות"; והנה זכר הפסח קודם הבקר, וכן (בפרשתנו ט"ו כ') "אתה וביתך".
ויש אומרים, כי במצרים אמר כשב או עז, ועתה – בקר, אם יוכל, והראשון הוא נכון.
and oxen for the festival peace-offerings. Corroborating evidence is found in “…and three thousand bullocks” [II Chronicles 35: 7] after Scripture had already stated “…and for the paschal offerings,” [ibid .] regarding the lambs and kids. Moreover, “five thousand” animals for paschal offerings, in addition to “five hundred oxen” [II Chronicles 35: 9], were given to the Levites. Here, too, Scripture first mentions the paschal offering, before mentioning the cattle. Compare, “you, and your household” [14: 26].
א. האם מסכים הרמב"ן עם אחד משני פירושי הראב"ע?
ב. מה היא ראייתו של הראב"ע מדברי הימים ב', ל"ה פסוק ז' ופסוק ט'?
**
ג. מה היא ראייתו מט"ו כ' "אתה וביתך"?
**
ד. העתק את פסוקנו פעמיים וסמן בסימני פיסוק בהתאם לכל אחד מפירושי הראב"ע!
| ג. שמחת החג |
"שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱ-לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ"
Seven days shalt thou keep a feast unto the LORD thy God in the place which the LORD shall choose; because the LORD thy God shall bless thee in all thine increase, and in all the work of thy hands, and thou shalt be altogether joyful.
וטעם אך: כי לא תהיה כי אם כן.
only i.e., you may not experience any other feelings.
ספר מלאכת מחשבת לרבנו משה חפץ, (מחכמי איטליה במאה ה-16):
"שבעת ימים תחוג לה' א-לוהיך במקום אשר יבחר, כי יברכך..." הן אמת שהבטלה מביאה לידי שעמום והיא פרצה קוראה החטאים והעוונות, והטובה כאשר הושפעה לאדם תסבב הבטלה (דברים ל' ב') "וישמן ישורון ויבעט", ואיך אם כן ציונו ה' לשמוח ולחוג בשביתת מלאכה ולשמחה מה זאת עושה, אלא להעביר האדם מדעת קונו? והדבר כך הוא, שלא נתנו ימים טובים לישראל אלא לעסוק בתורה ואין מתעסקין בה אלא מתוך שמחה ולא מתוך עצבות לב ורוח נכאה. אבל שמחה של מצוה אינה לשמוח יותר מדי – צחוק וקלות ראש – וצריך להביאה למידת שמחה מועטת הנכונה בלב שמח ואל המידה הממוצעת האמורה בדבריהם ז"ל: "אין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה"; אשר על כן הותרו המלאכות בחולו של מועד, להרחיק מעלינו הבטלה המביאה לידי חטא, ואם היה לנו לשמוח וגם להבטל לגמרי (כל שבעת ימים) חוששני מחטאת, אולם לשמוח ולעשות מלאכה או ללמוד משפטי ה' והתורה והמצוה – זוהי שמחה רצויה, אין בה פשע. על כן אמר: "כי יברכך ה' אלוקיך... ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח" כלומר, כשתעשה מעשה ידיך ולא תשב בטל, אז תהיה "אך שמח", ירצה לומר: בשמחה אמתית וכוונתך רצויה.
"שבעת ימים תחוג לה' א-לוהיך במקום אשר יבחר, כי יברכך..." הן אמת שהבטלה מביאה לידי שעמום והיא פרצה קוראה החטאים והעוונות, והטובה כאשר הושפעה לאדם תסבב הבטלה (דברים ל' ב') "וישמן ישורון ויבעט", ואיך אם כן ציונו ה' לשמוח ולחוג בשביתת מלאכה ולשמחה מה זאת עושה, אלא להעביר האדם מדעת קונו? והדבר כך הוא, שלא נתנו ימים טובים לישראל אלא לעסוק בתורה ואין מתעסקין בה אלא מתוך שמחה ולא מתוך עצבות לב ורוח נכאה. אבל שמחה של מצוה אינה לשמוח יותר מדי – צחוק וקלות ראש – וצריך להביאה למידת שמחה מועטת הנכונה בלב שמח ואל המידה הממוצעת האמורה בדבריהם ז"ל: "אין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה"; אשר על כן הותרו המלאכות בחולו של מועד, להרחיק מעלינו הבטלה המביאה לידי חטא, ואם היה לנו לשמוח וגם להבטל לגמרי (כל שבעת ימים) חוששני מחטאת, אולם לשמוח ולעשות מלאכה או ללמוד משפטי ה' והתורה והמצוה – זוהי שמחה רצויה, אין בה פשע. על כן אמר: "כי יברכך ה' אלוקיך... ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח" כלומר, כשתעשה מעשה ידיך ולא תשב בטל, אז תהיה "אך שמח", ירצה לומר: בשמחה אמתית וכוונתך רצויה.
"כי יברכך ה'... והיית אך שמח" הוא טעם על מצות התורה לחוג ולשמוח במקום אשר יבחר ה', באשר שאז זמן אסיפה בשפע ברכה ("באספך מגרנך ומיקבך") ומטבע האדם להיות שמחתן יוצאת בהוללות – ואחריתה – תוגה, כדרך שמחה של הוללות, על כן ציוה ה' לבוא ולשמוח "במקום אשר יבחר ה'" ושם יהיה נזהר על פי מורא מקדש. וזהו דבר הכתוב "כי יברכך ה' בכל תבואתך... והיית אך שמח" בלי שום תערובת מצוה ומורא ה', ומי יודע מה שיהיה יוצא מזה, על כן אני מצוה שתחוג לה' במקום אשר יבחר ה'.
1. מה קשה למפרשים בפסוק ט"ו?
**
2. כיצד מפרשים הנ"ל את מילת "אך", ומה באה למעט לדעת כל אחד מהם?
**
3. במה סוטה בעל מלאכת מחשבת מפשט הפסוק?
4. מהו ההבדל בין "ושמחת בחגך" – " והיית אך שמח", לפי דעת בעל העמק דבר?
5. כיצד מנמק בעל מלאכת מחשבת את היתר עשיית מלאכות מסוימות בחולו של מועד? התוכל לתת טעם אחר לדבר?
6. נגד איזו תופעה רגילה בעמים עובדי אדמה נלחמת התורה ע"י המצוות הקשורות בחג השבועות ובחג הסוכות (בייחוד מצוות העלייה לרגל)?
| ד. לא נאמרה שמחה בפסח |
אברבנאל, שואל לפרשתנו:
למה אמר בחג השבועות "ושמחת" וכן אמר בסוכות... ויקשה אם כן – למה לא ציוה גם כן על השמחה בפסח?
למה אמר בחג השבועות "ושמחת" וכן אמר בסוכות... ויקשה אם כן – למה לא ציוה גם כן על השמחה בפסח?
תשובות שונות נאמרו לשאלה זו במקורותינו. נסה לתת אחדות!
| ה. "והיית" - הבטחה או מצוה |
"וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ"
Seven days shalt thou keep a feast unto the LORD thy God in the place which the LORD shall choose; because the LORD thy God shall bless thee in all thine increase, and in all the work of thy hands, and thou shalt be altogether joyful.
| רש"י: לפי פשוטו אין זה ציווי אלא לשון הבטחה. | ראב"ע: מצוה לשמוח בה. |
התוכל להכריע בין שתי הדעות הנ"ל על פי לשון הכתוב?