אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי
דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. [בירושלמי] ארורה זרש ברוכה אסתר ארורים כל הרשעים ברוכים כל היהודים:
(טו) כֵּיצַד חוֹבַת סְעֵדָּה זוֹ. שֶׁיֹּאכַל בָּשָׂר וִיתַקֵּן סְעֵדָּה נָאָה כְּפִי אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדוֹ. וְשׁוֹתֶה יַיִן עַד שֶׁיִּשְׁתַּכֵּר וְיֵרָדֵם בְּשִׁכְרוּתוֹ. וְכֵן חַיָּב אָדָם לִשְׁלֹחַ שְׁתֵּי מְנוֹת בָּשָׂר אוֹ שְׁנֵי מִינֵי תַּבְשִׁיל אוֹ שְׁנֵי מִינֵי אֳכָלִין לַחֲבֵרוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ט יט) "וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ", שְׁתֵּי מָנוֹת לְאִישׁ אֶחָד. וְכָל הַמַּרְבֶּה לִשְׁלֹחַ לְרֵעִים מְשֻׁבָּח. וְאִם אֵין לוֹ מַחֲלִיף עִם חֲבֵרוֹ זֶה שׁוֹלֵחַ לְזֶה סְעֵדָּתוֹ וְזֶה שׁוֹלֵחַ לְזֶה סְעֵדָּתוֹ כְּדֵי לְקַיֵּם וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ:
(15) What is the nature of our obligation for this feast? A person should eat meat and prepare as attractive a feast as his means permit. He should drink wine until he becomes intoxicated and falls asleep in his intoxication. And similarly a a person is obligated to send two portions of meat or two types of cooked food or two types of food to his friend, as it says (Esther 9:22) "and send portions one man to another" two portions to one man. And all that increase to send to others is praiseworthy. And if he has no [money] he should exchange with his friend: this one sends to this his meal and this one sends to this his meal in order to fulfill (Esther 9:22) "and send portions one man to another".
(א) כיצד וכו'. שם ופשט דברי רבינו שאחר שישתכר ישן כדי שלא יארע איזו תקלה ח"ו ומ"מ האחרונים ז"ל כתבו שישתה יותר מלימודו לשם עשיית המצוה והוא הנכון גם הגהות מיימוני למ"ש מחייב אניש לבסומי בפוריא פירש בשם ראבי"ה ז"ל דלמצוה בעלמא נאמר וכו' וכ"כ הרב כנסת הגדולה סימן תרצ"ה ממהרי"ל ז"ל ואשריו לעושה הדברים לשם פעלם בהצנע לכת.
(א) מצוה להרבות בסעודת פורים, דכתיב: "שמחה ומשתה". וכיצד חובת סעודה זו? שיאכל בשר, ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו.כן כתב הרמב"ם, ומשמע דבשר וודאי צריך, דבלעדי זה אין חשיבות. אך שארי מאכלים יעשה כמו ביום טוב. ובסעודה אחת ביום – יצא ידי חובתו, ובלילה אינו צריך להרבות בסעודה. וסעודת פורים שאכל בלילה, בין ליל ארבעה עשר בין ליל חמישה עשר – לא יצא ידי חובתו, דכתיב: "ימי משתה" – ימים ולא לילות. ומכל מקום גם בלילה ישמח, וירבה קצת בסעודה לאחר המגילה. ואפילו חל במוצאי שבת, שהוא שבע משבת, מכל מקום נכון לשמח בקצת סעודה.
(ב) בגמרא (ז ב) איתא: דמחייב אינש לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי".והדבר מתמיה: דאם כן, צריך להיות שכור קרוב לשכורו של לוט! והרמב"ם לא כתב בלשון זה, וכתב דשותה יין עד שישתכר, וירדם בשכרותו. עד כאן לשונו. ואולי היה מפרש "עד דלא ידע..." מפני שנרדם. וזהו כמו שכתב רבינו הרמ"א, וזה לשונו:ויש אומרים דאינו צריך להשתכר כל כך, אלא שישתה יותר מלימודו, ויישן, ומתוך שיישן – אינו יודע בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי". ואחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין לבו לשמים.עד כאן לשונו, וזהו כדברי הרמב"ם.
(ג) אך אינו מובן: לפי זה למה היה לה להש"ס לומר בלשון משונה "עד דלא..." – לימא: "חייב לבסומי עד שירדם"?ולכן יותר נראה דאין כוונת הרמב"ם לפרש הגמרא כן, אלא שדחה מאמר זה מהלכה, כמו שכתב הר"ן בשם רבינו אפרים. שכיון דמבואר בגמרא שאירע סיבה על ידי זה, עיין שם, נדחה זה מהלכה. אבל הטור והשולחן ערוך כתבו ממש כלשון הגמרא: עד דלא ידע וכו', והיא תמוה.ויש שכתבו שהיה אצלם זמר שהיה מסיים ב"ארור המן" ו"ברוך מרדכי", והיה זמר ארוך, וכשהוא מבוסם מעט – לא יוכל לאמרו כולו. ויש שכתבו לעניין המספר, דבמספר שניהם שוה, וכשהוא מבוסם קצת – לא יוכל לחשוב. והתוספות כתבו דהכוונה כפי הירושלמי: "ארור... ארורה זרש... ארורים כל הרשעים, ברוכים כל הצדיקים", עיין שם, וכוונתם דבזה יש אריכות קצת. וכשהוא מבוסם – קשה לאמרו כולו (ב"ח).
(ד) ויש לפרש "עד דלא ידע..." כלומר: עד שלא יוכל להכריע איזו טובה היתה יותר גדולה לפנינו, אם מפלת המן אם גדולת מרדכי (עיין ט"ז).ובהגהת מיימוני בשם ראבי"ה כתב דזהו למצוה ולא לעיכובא, עיין שם. ואינו מובן, דהא אומר לשון חיוב: "מחייב אינש לבסומי...". ויש לומר שיש לפרש דהכי פירושו: "מחייב אינש לבסומי" – כלומר דזהו חיוב על כל אחד "עד דלא ידע...", כלומר: והרשות ביד השותה לשתות "עד דלא ידע...". דבוודאי אין כל בני אדם שוים בזה, ואומר דהחיוב על כולם – כל אחד לפי מדריגתו, והרשות "עד דלא ידע...": אפילו אם שותה עד דלא ידע – לא נגעור בו.
(ה) אמנם רבינו הבית יוסף בספרו הגדול כתב בשם אורחות חיים, וזה לשונו:חייב אינש לבסומי בפוריא. לא שישתכר, שהשכרות איסור גמור. ואין לך עבירה גדולה מזו, שהוא גורם לגילוי עריות, ושפיכות דמים, וכמה עבירות זולתן. אך שישתה יותר מלימודו מעט.עד כאן לשונו, וקשה: דאם כן מאי "עד דלא ידע..."? ואם מפרש כאיזו פירוש שנתבאר, איך סתם רבינו הבית יוסף דבריו בשולחן ערוך, דלהדיא משמע שכרות גמורה? וצריך עיון.(ואולי יפרשו: עד ולא עד בכלל. ולמעשה יש להתרחק מן השכרות, ובפרט שתיית יין שרוף, שבשכרותו יתמלא קיא צואה, ורק לשתות מעט יותר מלימודו ולישן קצת.)
(א) מצוה להרבות בסעודת פורים וצריך שישתכר עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי ואם אכל בלילה לא יצא ואומר על הניסים בבה"מ בהודאה ואם התחיל בסעודתו ביום ומשכה עד הלילה כתב א"א הרא"ש ז"ל שא"א על הניסים צריך לשלוח מנות איש לרעהו לפחות ב' מנות לאדם אחד ואם החליף סעודתו בשל חבירו יצא:
...ובשער הכוו' דף ק"ט ע"ד כתב כפשוטו שיטעה לומר במקום ברוך מרדכי ברוך המן ויעו"ש טעם בסוד. וכ"כ בסידור עמודי שמים לרב יעב"ץ שאביו הגאון ז"ל היה בבחרותו לקיים המימרא כפשוטו. אלא שכתב אך החלש שמזיק לו השכרות פשיטא שאינו מחוייב בכך גם לא המשתטה ביינו ואין בו מדעת קונו וראיה לדבר ריב"א וע"ז נאמר אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים יעו"ש. וכוונתו במ"ש ריב"א הוא ר"ת ר' יהודה בר' אלעאי ר"ל שר' יהודה בר' אלעאי אמר בירושלמי דלא שתי אלא מפסחא לפסחא וחוגרני צדעי וכו' משמע דבפורים לא שתה ששתייתו היה מזיק לבריאת גופו. שע"ת או' ב' ומ"מ אף מי שאינו יכול להשתכר יעשה סעודה ובתוך הסעודה ישתה איזה כוס של יין כדי לקיים ימי משתה ושמחה. וקודם הסעודה יאמר לשם יחוד קבה"ו וכו' הריני בא לקיים מצות סעודת פורים במאכל ומשתה כמו שתיקנו מרדכי ואסתר לעשות ביום זה כמ"ש לעשות אותם ימי משתה ושמחה לתקן את שורש מצוה זו וכל מצות הכלולות בה במקים עליון. ויהי נועם וכו' ואחר הסעודה קודם בהמ"ז ילמוד משניות של מסכת מגילה והם ד' פרקים ויכוין שהם כנגד ד' אותיות הוי"ה וד אותיות אדנ"י:
...כי ימי פורים הוא מצד שה"י הוא צורת ישראל ואין זה מצד עצמם לא היה להם תשועה כלל רק מן השם יתברך ולפיכך אמרו שחייב אדם לבסומי ביומא דפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי (מגילה ז, ב) כלומר כי כאשר אדם מגיע למדה זאת אין לו שום עזר כלל כי לא ידע דבר ואין לו יכולת וכך ישראל באותו שעה לא היה העזר והתשועה דבר מה מצד עצמם רק מן הש"י היתה הישועה הזאת לגמרי והיה כאיש אשר לא ידע דבר שאין לו תשועה מצד עצמו כלל...
והנה אמרו (מגילה ד ע"ב) חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא בין ארור המן לברוך מרדכי וכבר דרשתי אשתקד ב' פעמים בזה דברים מתיישבים אמנם עוד זאת אדרוש כי יש כאן בממה נפשך ולכאורה אם כאשר בזו המגילה פשוט שאחשורוש אמר מי הוא זה ולכאורה תמוה וכי שכח מה שנתן זה שלשה ימים להמן טבעתו בשביל זה ואפילו הכסף מיאן לקחת ולמה שתק המן ולא התנצל את עצמו לפני המלך באותה שעה כי כלתה אליו הרעה כי לא ענה מלבו והיה נעשה בהסכמתו ומנוקה מעון הזה לעשות דבר הזה וכבר דברו בזה המפרשים ומה שנראה כי בלא"ה יש להבין בדברי המן באמרו על היהודים היותו מפוזר ומפורד ודתיהם שונות ודתי המלך אינם עושים וכי לזה כדאי לשפוך דמם ארצה מבלי שריד עוללים ויונקי שדים הזו נימוס המשפט וברור שמלך בכסאו ידין במשרים עכ"פ כפי הטבע ונימוס השכל ואם היה מלך שוטה כזה איך רצו עמים רבים מאותן מדינות רבות לשמוע בקולו ולכן הנכון כי המן בתחבולות אמר כי יהודים יש להם דתות מיוחדות מדת המלך ואינם עושים כדת המלך ראוי לבטל דתם לא תשמע ולא תזכר דתם כי אם יקיימו דת המלך כי הוא שליט בארץ והכל עבדים וחייבים לשמור דתו ולא דת אחרת וזהו יכתב לאבדם וזהו על הדתות שהן שונות מכל עם יהיו נאבדות מכל ולא יזכרו ולא יפקדו כלל וזהו ג"כ מענין מרדכי כי ביטל דתו נגד המלך להשתחוות להמן עבור דת היהודים כמבואר במגילה ואמר המן שלא יתכן כי אם ראוי לאבד כל הדתות נגד דת המלך ובזה רצה המלך לשמוע בקולו כי כך רצון המלך שיהיו הכל מודים לדתו כאשר בעו"ה עוד היום בגולה בין העכו"ם אשר מבטלין דברי תורה נגד נימוס משפטם באומרם כי להם הארץ והמן הסיב מלת לאבדם על האומה ולא על הדת וכתב באגרת ששלח למדינות להשמיד וכו' וזהו היה מתחבולה וערמה וזיוף ולכך אמרה אסתר (אסתר ז ד) אילו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי כי נימוס עבדים עוד היום בארצות מזרח וספרד מבלי לעשות שום נימוס ודת כלל רק הוא אסור בדת של אדון שלו ומה שרוצה לעשות בו רבו עושה וזהו אומרה אילו לעבדים ושפחות נמכרנו החרשתי אבל להשמיד להרוג וכו' אמר המלך מי הוא זה וכו' כי מעולם לא עלה בלבו להרוג אומה שלמה על דברים כאלה ולכך המן נבעת כי נגלו תחבולותיו ולפ"ז פשיטא די"ל ארור המן כי הוא צר הצורר חשב לרדוף להרוג עם ה' אמנם לברך מרדכי וליתן לו יקר וגדולה על זה אין צורך כי אחד מפחותי המלך אם הי' מגלה כזה למלך למה תשפוך דם עם נקי ולא חמס בכפיהם והמלך בהיותו נקי מזה העון ודאי שיהפוך הדת וחמתו שפוכה על המן אשר ביקש לשפוך דם בשמו אשר לא צוה אמנם אם נאמר כדברי חז"ל (מגילה יד ע"ב) משל לבעל התל וחריץ כי לב אחשורוש היה לרעה על היהודים וברצונו צוה ואחר כך מחמת בושה מאסתר כיחש ואם כן ודאי שברוך מרדכי כי בשבילו היה הנס הזה להפוך לב המלך מרע לטוב כהנ"ל והוא מפלאי הזמן להפוך לבב איש אך למה החרי האף הזה על המן הלא לב מלך היה ברע ואם לא היה המן הרבה שלוחים למלך הלא רבים תמיד מאויבי ישראל כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות ובזה אין שליח לדבר עבירה ואם כן אחד לא יתכן או ארור המן או ברוך מרדכי אבל באמת אין עיקר בגזירת אחשורוש וביטולה רק במקרה שקרה שאכלו מסעודת אחשורוש ושתו יין ענושים וזה גרם הגזירה ומרדכי ברוב תפלתו ודופקו דלתי מעלה פעל שהשם רחם על עמו מבלי להשמידם וגם הוא מתחלה היה מוחה מבלי לשתות במשתה אחשורוש ולכך ברוך מרדכי וארור המן כי הוא היה במעל להסית לעם הזה והוא היה באותו עצה כדדרשינן במדרש לעשות כרצון איש ואיש זה מרדכי והמן ויתכן עליו באמת ארור המן כי זה נחש המסית ולכך נרמז שמו בנחש בהסיתו לאכול עץ הדעת כדדרשינן (חולין קלט) המן מן התורה מנין המן העץ וכבר כתבו כי השתיה בפורים היא להבדיל בין שתיה לשתיה שהיתה באיסור בסעודת אחשורוש וזהו אומרם (מגילה ז ע"ב) חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע וכו' דכל זמן שדעתו צלולה דמשיג הטעם למה הנכון באומרם לזה ארור ולזה ברוך ולא קשה בממה נפשך הנ"ל והוא משום סעודה ראשונה של אחשורוש כנ"ל אם כן יש לו לשתות כנ"ל להבדיל וגם להבחין אמנם כאשר שתה עד שדעתו בלתי צלולה להשיג הטעם מענין הסעודה רק חשב שפורים בשביל הצלה כפשוטה וביטול דת המלך וא"כ לא נדע ארור המן ברוך מרדכי כי קשה בממה נפשך כנ"ל ואם כן שהגיע למדה זו לשוא שותה יין כי אין מבחין הבדל כלל כי הוא מאותו ענין הסעודה וכי זהו עיקר הנס ולמה זה ישתה לבטלה ולכך אין לו לשתות עוד כי אין מבחין וזהו פירוש עד דלא ירע ויותר אין לשתות כי נעלם מאתו הטעם שהוא להבדיל ולהבחין...