| א. בעניין הכפילות בכמה מסיפורי התורה |
ר' יוסף אבן כספי, טירת כסף פרק רביעי (עמ' 110):
...ואומר כי כמו שהתרחק משה לגודל שלמותו מכיעור הכזב והדומה לו, (כמו שביארנו במאמר ראשון), כן נתרחק ממותר הדיבור, וחלילה לו מותר כלל ולא דומה למותר. ולכן מה שיקרה לדבריו מהכפל דברים פעמים או שלש או ארבע ויותר, או אריכות דברים לא היה מותר, אבל היה להכרח (כמו שזכר המורה קצת זה בפרק כ' מהשלישי (=מורה נבוכים ג' כ') ולא אוכל עצור בביאור זה מעט: אומר תחילה, כי אחר שהוא מבואר לנו שאין בו ספק כלל, שמדרגת השכל בהגיעו לנבואה היא נכבדת ממדרגתו בהגיע לעיון, ידענו בלי ספק שהספר אשר יחברהו הנביא יתכן היות בו ענינים וסידורים בלתי נאותים אצל בעלי העיון, כל שכן המסור לנביא מפי ה' יתברך כתורת משה. והנה, בהשנות הדברים בספר אחד או בספרים חלוקים שיצטרף בהם שינוי מה, כבר זכרנו בתחילת פרשת נח שגם זה הוא מנהג אצל בעלי העיון, כי בעלי העיון מחקים מנהג בעלי הנבואה, וכבר קדם לנו במשל אליעזר משל לזה, וכן הוא הענין בהשנות ספור חלום פרעה, ורבים כהנה וכהנה בתורה. אמנם המין השני שזכרנו, והוא כפילת הדבר האחד מבלי שינוי כלל או אריכות לשון בדבר אחר אשר היה נכון קיצורו, זה דבר קשה מאד בעיני כל בעלי העיון. ואזכור בזה לבד הסיפורים היותר נפלאים שבאו בתורה והוא שאחר שסיפר נותן התורה בלשון מאמר בלתי גוזר ענין המזבח וכליו, והוא מה שכללו בפרשת "ויקחו לי תרומה" ופרשת "ואתה תצוה", שב אחר כן לשנות הסיפור ההוא במאמר גוזר, והוא מה שנכלל בפרשת ויקהל ובפרשת פקודי וקצת פרשת צו, ועל זה יטעון בעל העיון: ומה לו למשה בזה האריכות השני? והיה לו לומר "ויעשו ככל אשר צוה ה' את משה". וכן מה שנכתב פרשת נשא בעניין קרבנות הנשיאים שכתב שנים עשר פעם, אין בין קצתם לקצתם שינוי כלל מצד הקורבנות, ואחר זה רצה לצרף המספרים כולם כמו שמבואר, והיה הנכון אצל בעלי העיון בסיפור אחד לבד, אחר שקדם לו המאמר הכללי, באמרו "ויאמר ה' אל משה נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום יקריבו את קורבנם וגו'". גם יהיה מותר אצל בעלי העיון צירוף את המספרים באחרונה. וכן מה שנכתב בפרשת פנחס שהוא כתוב שבע פעמים, אין בין פעם לפעם שינוי רק בפרים, והיה הנכון אצל בעלי העיון שאחר שנזכרו סידור היום הראשון, שיאמר "וכן תעשה לשבעת הימים, זולת ענין מניין הפרים שיהיו מתמעטים והולכים ממספר אחד", ודי באלו השלושה סיפורים שזכרתי משלים ודמיונים למה שנשאר שלא זכרתי. ואומר בתשובת זה, כי אין ספק שאצל הנביא הוא נכון בזה הענין, מה שלא נכון אצל בעלי העיון, הלא תראה אמרו "ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר צוה ה' ביד משה" (ויקרא ח' ל"ו), וכן אמרו: "כן לששת הקנים היוצאים מן המנורה" (שמות כ"ה ל"ג) ורבים כן זולת זה. אבל יעבור בעל הנבואה שיהיה אצלו דבר נכון, אינו נכון אצל בעלי העיון, כאילו נאמר שבעל הנבואה יודע מה שיודע בעל העיון, ועוד יודע גם דברים שלא ידעם בעל העיון, ולכן נמנע ממנו בעל העיון, כל שכן ממני והדומים לי, חלושי העיון, שנשיג אמת כוונות תורתנו, עם היותה מן השמים, אבל מה שאפשר אצלנו הוא שנוכל להתקרב מעט אליהם, בשלא יהיה נמנע אצלנו מה שהוא מחוייב אצל הנביאים, אבל נשיג אנחנו שהוא אפשרי כמו שקדם לנו בעניין אחר; ולכן אומר אני כי אלו המשלים השלשה שזכרתי ואשר הוא ממינם, אפשר שהם נכונים כספרים המחוברים להימסר לכלל בני האדם כמו שהקדמתי במצוה הרביעית.* וזה בלי ספק היה סיבת אריכות הלשון והכפילות הנמצאים בעניין הברכות והקללות המדומות, והפך זה במושכלות, שהם פנות התורה כיחוד הא-ל וכיעודי העולם הבא ורבים כן, ולכן נכון גם כן בסיפורים אחרים באים בתורתנו, שיהיו בארוכה ובכפילה, כדי לעורר הסכלים הישנים אשר לא יקיצו כי אם בהכאות ובמריטת שערות, ולזה שנה משה במשנה תורה פעמים רבות "ליראה את השם הנכבד ולשמור מצותיו", דאין ספק שאמירתו פעם אחת די ליחידים, ואמירתו פעמים רבות יצטרך להמון הרבים, וזה ההישנות יתחלף בפחות ויותר לפי המקבלים, עד שימצא יחיד לא יצטרך שיאמר לו כלל מזולתו, וימצא אחר לא יועילנו לו כלל כל הכפילות שבעולם, והאמצעים ביניהם מתחלפים בפחות ויותר גם כן, וכל זה כדי לתת רושם בנפשות הרואים והשומעים, כי כבר ביארתי לך לפנים כי מצות הלשון והמעשה, הם גם כן לתת רושם האומרים והעושים. וכן כל סיפורי התורה בכלל הם לתת רושם בנפש האומרים והעושים. לכן בקצתם נכון אריכות והכפל ופעם כפילה פעם אחת, ופעם כפילה שנים ושלשה ופעמים עשרה, והכל לפי העניין ולפי בחירת המדבר. וגם אין ספק אצל שום חכם שאין בתורה דבר כתוב כי אם לתכלית נכבד, לכן אין ספק לנו ששלשת הסיפורים שזכרנו, הם לתכלית או לתכליות רבות ונכבדות, ואולי להיות נושאיהם דברים קלים יבליעם הרואה או השומע מבלי דקדוק כמו שזכרתי ב"מצוה הראשונה".* לכן ראה נותן תורתנו, לכפול עניינם ולהאריך בהם, כדי שכל אדם בעל כורחו יחשוב בהם תוך, עד שישיג בהם תועלת ותועלות. וראה איך ירדה תורה לסוף דעת ההמון, כי אנחנו רואים היום אף על פי שבאו הדברים בארוכה, אשר כמה ספרים נמצאים היום אצלנו אין לשון הקורבנות נקוד רק הראשון,** כלומר, זה אין צריך לקרות, כי הוא דבר שאין צורך בו. וראה מה עשו אם לא נזכר העניין ההוא רק בקיצור, וכמה אנשים שהם חכמים בעיניהם לא יקפידו אם לא יקראו הפרשיות הכוללות עניין המשכן וכליו ועניין הקורבנות, ורבים יעזבו קריאתם בכונה, לחשבם שהם דברים אין בם תועלת. ואין ספק כי אריכות הדבר וכפילותו מעורר אותנו בעל כורחנו לחשוב שיש בו סודות הכרחיות ולזכרו תמיד כי מהכפילות יתחזק הזכרון וישתקע הרושם.
...ואומר כי כמו שהתרחק משה לגודל שלמותו מכיעור הכזב והדומה לו, (כמו שביארנו במאמר ראשון), כן נתרחק ממותר הדיבור, וחלילה לו מותר כלל ולא דומה למותר. ולכן מה שיקרה לדבריו מהכפל דברים פעמים או שלש או ארבע ויותר, או אריכות דברים לא היה מותר, אבל היה להכרח (כמו שזכר המורה קצת זה בפרק כ' מהשלישי (=מורה נבוכים ג' כ') ולא אוכל עצור בביאור זה מעט: אומר תחילה, כי אחר שהוא מבואר לנו שאין בו ספק כלל, שמדרגת השכל בהגיעו לנבואה היא נכבדת ממדרגתו בהגיע לעיון, ידענו בלי ספק שהספר אשר יחברהו הנביא יתכן היות בו ענינים וסידורים בלתי נאותים אצל בעלי העיון, כל שכן המסור לנביא מפי ה' יתברך כתורת משה. והנה, בהשנות הדברים בספר אחד או בספרים חלוקים שיצטרף בהם שינוי מה, כבר זכרנו בתחילת פרשת נח שגם זה הוא מנהג אצל בעלי העיון, כי בעלי העיון מחקים מנהג בעלי הנבואה, וכבר קדם לנו במשל אליעזר משל לזה, וכן הוא הענין בהשנות ספור חלום פרעה, ורבים כהנה וכהנה בתורה. אמנם המין השני שזכרנו, והוא כפילת הדבר האחד מבלי שינוי כלל או אריכות לשון בדבר אחר אשר היה נכון קיצורו, זה דבר קשה מאד בעיני כל בעלי העיון. ואזכור בזה לבד הסיפורים היותר נפלאים שבאו בתורה והוא שאחר שסיפר נותן התורה בלשון מאמר בלתי גוזר ענין המזבח וכליו, והוא מה שכללו בפרשת "ויקחו לי תרומה" ופרשת "ואתה תצוה", שב אחר כן לשנות הסיפור ההוא במאמר גוזר, והוא מה שנכלל בפרשת ויקהל ובפרשת פקודי וקצת פרשת צו, ועל זה יטעון בעל העיון: ומה לו למשה בזה האריכות השני? והיה לו לומר "ויעשו ככל אשר צוה ה' את משה". וכן מה שנכתב פרשת נשא בעניין קרבנות הנשיאים שכתב שנים עשר פעם, אין בין קצתם לקצתם שינוי כלל מצד הקורבנות, ואחר זה רצה לצרף המספרים כולם כמו שמבואר, והיה הנכון אצל בעלי העיון בסיפור אחד לבד, אחר שקדם לו המאמר הכללי, באמרו "ויאמר ה' אל משה נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום יקריבו את קורבנם וגו'". גם יהיה מותר אצל בעלי העיון צירוף את המספרים באחרונה. וכן מה שנכתב בפרשת פנחס שהוא כתוב שבע פעמים, אין בין פעם לפעם שינוי רק בפרים, והיה הנכון אצל בעלי העיון שאחר שנזכרו סידור היום הראשון, שיאמר "וכן תעשה לשבעת הימים, זולת ענין מניין הפרים שיהיו מתמעטים והולכים ממספר אחד", ודי באלו השלושה סיפורים שזכרתי משלים ודמיונים למה שנשאר שלא זכרתי. ואומר בתשובת זה, כי אין ספק שאצל הנביא הוא נכון בזה הענין, מה שלא נכון אצל בעלי העיון, הלא תראה אמרו "ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר צוה ה' ביד משה" (ויקרא ח' ל"ו), וכן אמרו: "כן לששת הקנים היוצאים מן המנורה" (שמות כ"ה ל"ג) ורבים כן זולת זה. אבל יעבור בעל הנבואה שיהיה אצלו דבר נכון, אינו נכון אצל בעלי העיון, כאילו נאמר שבעל הנבואה יודע מה שיודע בעל העיון, ועוד יודע גם דברים שלא ידעם בעל העיון, ולכן נמנע ממנו בעל העיון, כל שכן ממני והדומים לי, חלושי העיון, שנשיג אמת כוונות תורתנו, עם היותה מן השמים, אבל מה שאפשר אצלנו הוא שנוכל להתקרב מעט אליהם, בשלא יהיה נמנע אצלנו מה שהוא מחוייב אצל הנביאים, אבל נשיג אנחנו שהוא אפשרי כמו שקדם לנו בעניין אחר; ולכן אומר אני כי אלו המשלים השלשה שזכרתי ואשר הוא ממינם, אפשר שהם נכונים כספרים המחוברים להימסר לכלל בני האדם כמו שהקדמתי במצוה הרביעית.* וזה בלי ספק היה סיבת אריכות הלשון והכפילות הנמצאים בעניין הברכות והקללות המדומות, והפך זה במושכלות, שהם פנות התורה כיחוד הא-ל וכיעודי העולם הבא ורבים כן, ולכן נכון גם כן בסיפורים אחרים באים בתורתנו, שיהיו בארוכה ובכפילה, כדי לעורר הסכלים הישנים אשר לא יקיצו כי אם בהכאות ובמריטת שערות, ולזה שנה משה במשנה תורה פעמים רבות "ליראה את השם הנכבד ולשמור מצותיו", דאין ספק שאמירתו פעם אחת די ליחידים, ואמירתו פעמים רבות יצטרך להמון הרבים, וזה ההישנות יתחלף בפחות ויותר לפי המקבלים, עד שימצא יחיד לא יצטרך שיאמר לו כלל מזולתו, וימצא אחר לא יועילנו לו כלל כל הכפילות שבעולם, והאמצעים ביניהם מתחלפים בפחות ויותר גם כן, וכל זה כדי לתת רושם בנפשות הרואים והשומעים, כי כבר ביארתי לך לפנים כי מצות הלשון והמעשה, הם גם כן לתת רושם האומרים והעושים. וכן כל סיפורי התורה בכלל הם לתת רושם בנפש האומרים והעושים. לכן בקצתם נכון אריכות והכפל ופעם כפילה פעם אחת, ופעם כפילה שנים ושלשה ופעמים עשרה, והכל לפי העניין ולפי בחירת המדבר. וגם אין ספק אצל שום חכם שאין בתורה דבר כתוב כי אם לתכלית נכבד, לכן אין ספק לנו ששלשת הסיפורים שזכרנו, הם לתכלית או לתכליות רבות ונכבדות, ואולי להיות נושאיהם דברים קלים יבליעם הרואה או השומע מבלי דקדוק כמו שזכרתי ב"מצוה הראשונה".* לכן ראה נותן תורתנו, לכפול עניינם ולהאריך בהם, כדי שכל אדם בעל כורחו יחשוב בהם תוך, עד שישיג בהם תועלת ותועלות. וראה איך ירדה תורה לסוף דעת ההמון, כי אנחנו רואים היום אף על פי שבאו הדברים בארוכה, אשר כמה ספרים נמצאים היום אצלנו אין לשון הקורבנות נקוד רק הראשון,** כלומר, זה אין צריך לקרות, כי הוא דבר שאין צורך בו. וראה מה עשו אם לא נזכר העניין ההוא רק בקיצור, וכמה אנשים שהם חכמים בעיניהם לא יקפידו אם לא יקראו הפרשיות הכוללות עניין המשכן וכליו ועניין הקורבנות, ורבים יעזבו קריאתם בכונה, לחשבם שהם דברים אין בם תועלת. ואין ספק כי אריכות הדבר וכפילותו מעורר אותנו בעל כורחנו לחשוב שיש בו סודות הכרחיות ולזכרו תמיד כי מהכפילות יתחזק הזכרון וישתקע הרושם.
1. שתי קושיות מקשה אבן כספי על פרקנו, אילו הן?
2. מהו ההבדל העקרוני בין החזרה בפרקים בראשית כ"ד ודברים מ"א ובין החזרה שבפרקנו?
3. הסבר את המקומות המסומנים בקו.
4. מה פירושו של "מאמר גוזר"?
*
5. מה ענין ויקרא ח' ל"ו לענייננו?
**
6. מה הם "הרבים כן זולת זה"? והדגם אחד מן הרבים!
* עיין עלון הדרכה.
** לדברים אלה מעיר המוציא לאור של פרושי אבן כספי, יצחק הלוי לאסט: היו להם ספרים סידורי תפילה ובהם פרשיות הקורבנות בלי ניקוד זולת הראשונים, כאילו אין צורך לאומרו.
| ב. בסגנונו של קרבן נחשון |
"וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת קָרְבָּנוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה"
And they brought their offering before the LORD, six covered wagons, and twelve oxen: a wagon for every two of the princes, and for each one an ox; and they presented them before the tabernacle.
...רצה הקב"ה להורות מה שהורה בדין תפילה, כי המלך היה שוחה (=כעין השתחוויה) בברכה ראשונה ולא היה מגביה ראשו עד סוף השמונה עשרה ברכות; וכן כל גדול שוחה בכל ברכה תחילה וסוף; וכל העם שוחה בברכת אבות ("מגן אברהם") ובהודאה (ברכת "מודים") בלבד, תחילה וסוף. שהוא למען כל היותר עליון יורה יותר הכנעה לפני קונו. כן בדבר הזה... (=בקרבן נחשון בן עמינדב למטה יהודה).
הסבר מהי הפליאה הסגנונית שרצה לישב?
| ג. "כלות משה" - כתיב חסר או מלא? |
"וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם"
And it came to pass on the day that Moses had made an end of setting up the tabernacle, and had anointed it and sanctified it, and all the furniture thereof, and the altar and all the vessels thereof, and had anointed them and sanctified them;
| רש"י: ד"ה "ויהי ביום כלות משה": כלת כתיב, יום הקפת המשכן היו ישראל ככלה הנכנסת לחופה. פירש בעל באר יצחק: שאין מתיחסים אליו בבחינת עבדים אל אדוניהם, או עם אל מלכם, כי אם האהובה לאוהב, וכן בספרי הנביאים... ולכן הרחיבו חז"ל המליצה, שאם כנסת ישראל היא הכלה, אם כן המשכן, מקום השראת שכינה, הוא החופה. | ר' וולף היידנהים: הבנת המקרא: "כלת כתיב" – כן הגירסא בכל פירושי רש"י שבידנו, גם ברבות ובילקוט ובמדרשים אחרים ויראה שבספריהם היה כתוב "כלת" חסר וי"ו, אף על פי שהוא מלא וי"ו על פי המסורה... ואף על פי שאין משגיחים בדברי אגדה במקום שמכחישים את המסורת, מכל מקום קשה עלי לחשוב שהיתה נתעלמת המסורה האמיתית מעיני חז"ל. לזאת לבי אומר לי, שאין המדרש בנוי על חסרון הוי"ו, שאילו כן היה להם לומר: "כלת - כתיב חסר", כמנהגם במדרשים כאלה. |
**
התוכל להסביר מהו איפוא הדיוק הלשוני שעליו מבוסס המדרש המובא ברש"י?