| א. טעם מתן מחצית השקל |
"כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם"
’When thou takest the sum of the children of Israel, according to their number, then shall they give every man a ransom for his soul unto the LORD, when thou numberest them; that there be no plague among them, when thou numberest them.
ד"ה כי תשא: ונתנו איש כופר נפשו, כי הכרת המנין באישי האדם הוא מצד ההשתנות הקורה באישיו מהויה והפסד. וזה בסיבת חטאם, כאמרם ז"ל (שבת נה ע"א) "אין מיתה בלא חטא", ובכן כל מנין הוא מזכיר עוון.
לכן יאות שיתן כל אחד כופר נפשו לכבוד הא-ל יתברך, והוא רחום יכפר עוון, כאמרו "לכפר על נפשותיכם" (פסוק ט"ז) ולזה אמר (פסוק ט"ו) "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", כי בזה לא ניכר שוע לפני דל.
כי תשא..ונתנו איש כפר נפשו, the need to count human beings stems from the fact that human beings are not the same each time, i.e. ever since death was decreed upon mankind this reflects sin. Prior to sin man, who was meant to live indefinitely, would be the same at each count. The sages have said that no one dies unless he had committed a sin (Shabbat 55). It follows that mention of a head count of people is an oblique reminder of man’s sin, his guilt. This being so, it is most appropriate that at the time of such count he should pay some ransom on behalf of his soul, his life, so that he will qualify for atonement. This also explains why the poor must not give less nor the rich more, as a soul’s ransom is not calculated in terms of the amount of money offered to G’d.
1. נגד איזו תפישה מקובלת פונים דבריו?
2. הסבר את הדברים המסומנים בקו.
3. מה הוא אפוא טעם מתן מחצית השקל לפי דעתו?
4. הסבר מהו "בזה" בסוף דבריו. במה "לא ניכר שוע לפני דל"?
| ב. המפקד |
ד"ה כי תשא: כשאדם מונה את כספו ואת זהבו, או כשהמלך מונה את אישי צבאו, קרוב הדבר מאד שיהיה בוטח בעשרו וברבוי חייליו, ויתגאה בלבו ויאמר "בכחי ועוצם ידי עשיתי חיל" או "אעשה חיל"; ואז יקרה על הרוב שיתהפך עליו הגלגל ותבואהו שואה לא ידע (כי אמנם זהו אחד ממשפטי ההשגחה, לפני שבר גאון, וזה התאמה המתאמת בכל הדורות, גם ביחידים גם באומות, גם במלכים.)
ומזה נולדה בכל האומות אמונת עין הרע, ונראה כי כבר התפשטה האמונה הזאת בישראל בדורות שקודם מתן תורה, והנה לא רצה ה' לבטל האמונה הזאת מכל וכל, יען יסודתה על אמונת ההשגחה, והיא מרחיקה את האדם מבטוח בכוחו והונו, וזה עיקר כל התורה כולה.
לפיכך מה עשה? ציוה שימנו בעת ההיא, בתחילת היותם לגוי אחד, ושיתנו כופר בקע לגלגולת וינתן הכסף ההוא על עבודת אוהל מועד לזכרון לפני ה', לכפר על נפשותיהם, באופן שמהיום ההוא והלאה יוכלו להמנות בלי שייראו מעין הרע, כי המשכן העשוי מכסף הכיפורים הוא יכפר עליהם.
והנה אמר "כי תשא... ונתנו איש כפר נפשו... ומשמעות הדברים היא שזה דבר הנוהג גם לדורות, שכל זמן שימנו ולא יתנו כפר יהיה בהם נגף; אבל בסוף הענין אמר (ל' ט"ו) "ולקחת את כסף הכפורים מאת בני ישראל ונתת אותו על עבודת אהל מועד והיה לבני ישראל לזכרון לפני ה' לכפר על נפשותיכם", הורה בזה שהכסף הוא יעמוד לזכרון לפני ה' לדורות הבאים ולא יצטרכו עוד לכפר, כי אף על פי שהנמנים צריכים לכפר, הנה המשכן העשוי בכסף הכיפורים הוא יכפר עליהם, ולפי זה "כי תשא" אינה מצוה אלא לאותה שעה בלבד – כדעת דון יצחק אברבנאל.
רק בזאת לא אסכים עמו, במה שאמר שהיה עיקר הצווי למען איסוף הכסף הצריך לעבודת המשכן, כי אחשוב שבזולת התחבולה הזאת היו מרבים להביא כסף הרבה יותר מדי המלאכה, כמו שהביאו מן הזהב והאבנים ושאר כל המינים. אבל עיקר המכוון במצוה הזאת היא, כדי שתהיה שם תרומה אחת שישוו בה העשיר והעני, ושמן התרומה ההיא יעשו האדנים שעליהן המשכן והפרוכת עומדים, באופן שלא יוכל העשיר לומר לעני: "חלקי גדול במקדש יותר ממך" (כמו שכתבו חכמי התוספות בספר דעת זקנים).
...וכן מצאנו כי כמה פעמים אחר זה התפקדו בני ישראל ולא נזכר שנתנו כופר ולא היה בם נגף. וכל זה אמנם כשנמנו לצורך, אבל אם היו נמנים שלא לצורך ורק מפני גאות המושל, אז יתכן שיפגעם מקרה רע לעונש הגאוה ולפי דרכי ההשגחה העליונה. וכן אמרו במדרש תנחומא: "כל זמן שנמנו ישראל לצורך – לא חסרו, שלא לצורך – חסרו".
והנה דוד המלך בסוף ימיו התאוה תאוה לדעת מספר מפקד העם, ולא היה זה לצורך, כי לא עשה עוד מלחמה, רק דרך גאוה וגאון, ולכן פחד יואב פן יהיה קצף מאת ה', והיה דבר המלך נתעב בעיניו, וגם ה' שלח נגף בעם, ובאותה שעה נתעורר דוד להקים בית לה', שיהיה מכפר על ישראל, והתנדב והכין בכל כחו זהב וכסף ונחושת וברזל ועצים, ואבן יקרה ואבני שיש, ושאל גם כן מהקהל כולו שיתנדבו גם הם, ומיד התנדבו בלב שלם נדבה גדולה; והיה כל זה לכפר על ישראל לדורות הבאים.
1. המסכים שד"ל עם ספורנו בהערכת פעולת המפקד כשלעצמו (אם רצוי או בלתי רצוי לדעת התורה לפקוד את העם)?
2. לדעת שד"ל לא רצתה התורה "לבטל את האמונה בעין הרע מכל וכל". - הסבר, במה רואה שד"ל שהתורה נותנת מקום לאמונה זו? - למה לא רצתה – לפי דעתו – לבטל אמונה זו מכל וכל? - מהו היסוד הטוב והחשוב שבאמונה זו? - מה יש לטעון נגד דעת שד"ל?
3. האם לפי דעת שד"ל זו מצווה לשעתה או לדורות?
| ג. מחצית השקל ויציאה למלחמה |
"וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה'"
’When thou takest the sum of the children of Israel, according to their number, then shall they give every man a ransom for his soul unto the LORD, when thou numberest them; that there be no plague among them, when thou numberest them.
השווה:
"אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ"
If there be laid on him a ransom, then he shall give for the redemption of his life whatsoever is laid upon him.
"וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ"
Moreover ye shall take no ransom for the life of a murderer, that is guilty of death; but he shall surely be put to death.
"ולא תקחו כפר לנוס אל עיר מקלטו"
ולא תקחו כפר לנוס אל עיר מקלטו AND YE SHALL TAKE NO RANSOM לנוס TO HIS CITY OF REFUGE — The last words are the same as לַנָּס אל עיר מקלטו, "ye shall take no ransom for one who is fled to a city of refuge, i.e., one who has killed inadvertently, cannot be freed from exile by money, by giving a ransom (Sifrei Bamidbar 160:12), לשוב לשבת בארץ THAT HE SHOULD RETURN TO DWELL IN THE LAND before the High Priest dies.
וכן השווה:
בנו יעקב, בפירושו לספר שמות (בכתב יד!) לפסוקים י"א-ט"ז (אחרי הסבירו שאין המילה "כופר" מופיעה אלא בפסוק הנ"ל):
המלה "כופר" אינה מופיעה אף פעם בקשר לקרבנות, אף על פי שהפעל "כפר" תדיר שם ביותר... בעל כרחנו נודה שהתורה בחרה במילה זו במקומנו, כדי שנבין אותה, באותה הוראה שבה שימשה במקומות הנ"ל במשפטים ובמסעי, בדיני שור נגח ורוצח בשגגה. והנה בפרק ל"א בספר במדבר רווי סיפור מלחמת מדין בטויים ומושגים שאולים מדין מחצית השקל... ...איש הצבא – אם נמצה חומר הדין – הנו רוצח, מכל מקום הנו הורג אדם, שופך דם, ולכן – שוב אם נמצה עמק הדין – דמו בראשו, ואולם אם נתנה לו נפשו לשלל – יתן כופר, כי דורש דמים ה' וחיי כל אדם יקרים לו. והנה "מחצית השקל" אשר יתנו "בפקוד אותם" הוא "כופר נפש" הניתן מלכתחילה (ולא בדיעבד) "ולא יהיה בהם נגף", הנגף של תאות רצח במלחמה או של תאוה לשלול שלל ולבוז בז במלחמה, מחצית השקל הניתן מתוך כוונה כנה "בפקוד אותם" מעידה על המלחמה העתידה, שלא תבוא למען תאוות דמים ולא למען השלל, אלא שהיא מלחמת ה'.
המלה "כופר" אינה מופיעה אף פעם בקשר לקרבנות, אף על פי שהפעל "כפר" תדיר שם ביותר... בעל כרחנו נודה שהתורה בחרה במילה זו במקומנו, כדי שנבין אותה, באותה הוראה שבה שימשה במקומות הנ"ל במשפטים ובמסעי, בדיני שור נגח ורוצח בשגגה. והנה בפרק ל"א בספר במדבר רווי סיפור מלחמת מדין בטויים ומושגים שאולים מדין מחצית השקל... ...איש הצבא – אם נמצה חומר הדין – הנו רוצח, מכל מקום הנו הורג אדם, שופך דם, ולכן – שוב אם נמצה עמק הדין – דמו בראשו, ואולם אם נתנה לו נפשו לשלל – יתן כופר, כי דורש דמים ה' וחיי כל אדם יקרים לו. והנה "מחצית השקל" אשר יתנו "בפקוד אותם" הוא "כופר נפש" הניתן מלכתחילה (ולא בדיעבד) "ולא יהיה בהם נגף", הנגף של תאות רצח במלחמה או של תאוה לשלול שלל ולבוז בז במלחמה, מחצית השקל הניתן מתוך כוונה כנה "בפקוד אותם" מעידה על המלחמה העתידה, שלא תבוא למען תאוות דמים ולא למען השלל, אלא שהיא מלחמת ה'.
1. נגד איזו דעה פונים דבריו?
**
2. היכן מצא רמז בתורה שקשור דין זה (של מתן מחצית השקל) ביציאה למלחמה?
3. במה שונה דעתו מדעת ספורנו?
| ד. לא ירבה ולא ימעיט |
"הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט"
The rich shall not give more, and the poor shall not give less, than the half shekel, when they give the offering of the LORD, to make atonement for your souls.
דעת זקנים מבעלי התוספות:
שלא יוכל העשיר לומר: חלקי גדול במקדש יותר ממך.
שלא יוכל העשיר לומר: חלקי גדול במקדש יותר ממך.
שאם ירבה העשיר או ימעיט העני לא יודע לפי השקלים החשבון, דלא ידע מי נתן שנים ומי נתן שלשה.
1. מה ההבדל ביניהם בטעם איסור זה של לא ירבה ולא ימעיט?
*
2. הלא מן הכתובים כ"ה ב'; ל"ח כ'-כ"ט, יש סתירה לדברי בעלי התוספות. מהי הסתירה? התוכל ליישב אותה?