| א. טעם זכרון עמלק (1) |
תנחומא, פרשת כי תצא:
(דברים כ"ה) "זכור את אשר עשה לך עמלק אשר קרך בדרך"... "קרך" – היקרך לפני אחרים. אמר רב תוניא: משל למה הדבר דומה? לאמבטיא רותחת שלא הייתה בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד וקפץ לתוכה; אף על פי שנכווה – הקירה לפני אחרים. אף כאן: כיוון שיצאו ישראל ממצרים, הקב"ה קרע הים לפניהם ונשתקעו המצרים לתוכו, נפל פחדן על כל האומות שנאמר (שמות ט"ו) "אז נבהלו אלופי אדום...", כיון שבא עמלק ונזדווג להם, אף על פי שנטל את שלו מתחת ידן, הקירו לפני אומות העולם.
(דברים כ"ה) "זכור את אשר עשה לך עמלק אשר קרך בדרך"... "קרך" – היקרך לפני אחרים. אמר רב תוניא: משל למה הדבר דומה? לאמבטיא רותחת שלא הייתה בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד וקפץ לתוכה; אף על פי שנכווה – הקירה לפני אחרים. אף כאן: כיוון שיצאו ישראל ממצרים, הקב"ה קרע הים לפניהם ונשתקעו המצרים לתוכו, נפל פחדן על כל האומות שנאמר (שמות ט"ו) "אז נבהלו אלופי אדום...", כיון שבא עמלק ונזדווג להם, אף על פי שנטל את שלו מתחת ידן, הקירו לפני אומות העולם.
אבן כספי, "משנה כסף" פסוק ט"ז:
ד"ה יד על כס יה הושם יד על כס יה. והמשים הוא השם כטעם שבועה. ויש מתאוננים מן השם ברוך הוא, איך לבש קנאות באף ובחימה אין מכבה על עמלק, עד שנשבע למחותו, ועשה מצוות עשה מיוחדת לישראל על זה, ואמר "לא תשכח" (דברים כ"ה י"ט), ואם הרע ונלחם עמם, האם אין ראוי לשכוח זה, ומן המדות הטובות אשר ציונו השם הוא שנשכח הרעות שיעשו לנו יתר האנשים, כי אף ציונו על המצרים (דברים נ"ג ח') כל שכן שהנטירה והנקימה מידות מגונות בדתנו, ואף בחוקות כל פילוסוף וחכם. התשובה: לכל זמן ועת, והנה כתוב בתורה (שמות ל"ד) "ה' נושא עוון ופשע" ונחום אמר (נחום א' ב') "אל קנוא ונוקם ה' נוקם ה' ובעל חימה, נוקם ה' לצריו ונוטר הוא לאויביו". ובכלל הכל כפי הנושאים או הנשואים, רצוני, כפי עושה העוון וכפי גודל העוון וקטנו, וכן לפי הזמנים, ושלמה אמר (קהלת ג') "עת מלחמה ועת שלום".
ד"ה יד על כס יה הושם יד על כס יה. והמשים הוא השם כטעם שבועה. ויש מתאוננים מן השם ברוך הוא, איך לבש קנאות באף ובחימה אין מכבה על עמלק, עד שנשבע למחותו, ועשה מצוות עשה מיוחדת לישראל על זה, ואמר "לא תשכח" (דברים כ"ה י"ט), ואם הרע ונלחם עמם, האם אין ראוי לשכוח זה, ומן המדות הטובות אשר ציונו השם הוא שנשכח הרעות שיעשו לנו יתר האנשים, כי אף ציונו על המצרים (דברים נ"ג ח') כל שכן שהנטירה והנקימה מידות מגונות בדתנו, ואף בחוקות כל פילוסוף וחכם. התשובה: לכל זמן ועת, והנה כתוב בתורה (שמות ל"ד) "ה' נושא עוון ופשע" ונחום אמר (נחום א' ב') "אל קנוא ונוקם ה' נוקם ה' ובעל חימה, נוקם ה' לצריו ונוטר הוא לאויביו". ובכלל הכל כפי הנושאים או הנשואים, רצוני, כפי עושה העוון וכפי גודל העוון וקטנו, וכן לפי הזמנים, ושלמה אמר (קהלת ג') "עת מלחמה ועת שלום".
ר' נפתלי צבי יהודה מוולוז'ין (הנצי"ב), "העמק דבר":
ד"ה כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע: זה העניין לפי הנראה הוא מיותר, שהרי כל דבר ה' למשה נכתב בספר התורה גם בלי צו ה' שיכתוב לזיכרון וגם עניין "שים באזני יהושע" אינו מבואר. אבל מתחילה יש לבאר גוף המאמר "כי מחה אמחה את זכר עמלק", אם הכוונה למלכות עמלק, על מה קבעו חז"ל מצוות זכירה זו לדורות, אחר שכבר נמחית מלכות הרשעה זו מן העולם? ואם אפילו יש איזה אנשים מזרע אומה זו בעולם – מה זה עניין? ואם הכוונה, שיהא נשכח שמו וזכרו זה אי אפשר כלל, שהרי התורה נצחית והיא מזכרתו! אלא על כרחך הכוונה – תעודת עמלק בעולם, דזה ברור שלא לחינם התגרה עמלק עם ישראל, אשר בלי ספק לא נעלם ממנו, כי לא בנקל יוכל לו, והלא "מתעבר על ריב לא לו"! אלא משום ש"ראשית גויים עמלק" (במדבר כ"ג) כדבר בלעם בעת הופיע עליו אור רוח הקודש, ועל כרחך אין הכוונה שהיא האומה היותר מוצלחת ומאושרת בעולם – שהרי מעולם לא היה עמלק כי אם ממלכה שפלה – אלא העניין, דכמו שהיה מלחמת אמרפל וחבריו על אברהם אבינו בייחוד (בראשית י"ד), (כמו שנתבאר מדיוק המקראות בספר בראשית), והוא משום שידעו שעל ידו נעשה "עין משפט" – היינו להוריד השגחה עליונה על פי המעשים, כך מאז יצאו ישראל ממצרים ומוכן היה לקבל את התורה, הֵרע (הה"א בצירי) לאומות העולם ביותר ועמלק "ראשית גויים" שונא את ההשגחה תכלית שנאה, והבטיח הקב"ה כי תגיע שעה, שימחה זכר עמלק, היינו תכלית תעודתו, שתהיינה הליכות הטבע חופשי בלי השגחה לפי המעשים – זה הרצון יהיה נשכח מאומות העולם, "והיה ה' למלך על כל הארץ" וזה ימות המשיח שיגיע במהרה בימינו. ואמר ה' למשה (פסוק י"ד) "כתוב זאת זיכרון בספר", אדם שמספר לבנו ואמר איזה מעשה להביא לבו למוסר וכשמגיע לעניין נחוץ ביותר שיהא מושרש בלבו, מדייק לו אביו ביותר ואומר: "זכור זה בני", אף על גב שרצונו שיזכור כל העניין, מכל מקום מעמידו ביותר על עניין נחוץ בסיפורו, כך: כל התורה עלינו לזכור על ידי כתיבת ספר תורה, אבל באשר אנחנו רואים, שאמר הקב"ה למשה "כתוב זאת זכרון בספר" עלינו להשכיל, כי יש לנו לזכור זה העניין ביותר, כי הוא תכלית המבוקש שימלא כבוד ה' את כל הארץ ועלינו להאמין, כי עוד תבוא זה השעה והיא ביאת המשיח.
ד"ה כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע: זה העניין לפי הנראה הוא מיותר, שהרי כל דבר ה' למשה נכתב בספר התורה גם בלי צו ה' שיכתוב לזיכרון וגם עניין "שים באזני יהושע" אינו מבואר. אבל מתחילה יש לבאר גוף המאמר "כי מחה אמחה את זכר עמלק", אם הכוונה למלכות עמלק, על מה קבעו חז"ל מצוות זכירה זו לדורות, אחר שכבר נמחית מלכות הרשעה זו מן העולם? ואם אפילו יש איזה אנשים מזרע אומה זו בעולם – מה זה עניין? ואם הכוונה, שיהא נשכח שמו וזכרו זה אי אפשר כלל, שהרי התורה נצחית והיא מזכרתו! אלא על כרחך הכוונה – תעודת עמלק בעולם, דזה ברור שלא לחינם התגרה עמלק עם ישראל, אשר בלי ספק לא נעלם ממנו, כי לא בנקל יוכל לו, והלא "מתעבר על ריב לא לו"! אלא משום ש"ראשית גויים עמלק" (במדבר כ"ג) כדבר בלעם בעת הופיע עליו אור רוח הקודש, ועל כרחך אין הכוונה שהיא האומה היותר מוצלחת ומאושרת בעולם – שהרי מעולם לא היה עמלק כי אם ממלכה שפלה – אלא העניין, דכמו שהיה מלחמת אמרפל וחבריו על אברהם אבינו בייחוד (בראשית י"ד), (כמו שנתבאר מדיוק המקראות בספר בראשית), והוא משום שידעו שעל ידו נעשה "עין משפט" – היינו להוריד השגחה עליונה על פי המעשים, כך מאז יצאו ישראל ממצרים ומוכן היה לקבל את התורה, הֵרע (הה"א בצירי) לאומות העולם ביותר ועמלק "ראשית גויים" שונא את ההשגחה תכלית שנאה, והבטיח הקב"ה כי תגיע שעה, שימחה זכר עמלק, היינו תכלית תעודתו, שתהיינה הליכות הטבע חופשי בלי השגחה לפי המעשים – זה הרצון יהיה נשכח מאומות העולם, "והיה ה' למלך על כל הארץ" וזה ימות המשיח שיגיע במהרה בימינו. ואמר ה' למשה (פסוק י"ד) "כתוב זאת זיכרון בספר", אדם שמספר לבנו ואמר איזה מעשה להביא לבו למוסר וכשמגיע לעניין נחוץ ביותר שיהא מושרש בלבו, מדייק לו אביו ביותר ואומר: "זכור זה בני", אף על גב שרצונו שיזכור כל העניין, מכל מקום מעמידו ביותר על עניין נחוץ בסיפורו, כך: כל התורה עלינו לזכור על ידי כתיבת ספר תורה, אבל באשר אנחנו רואים, שאמר הקב"ה למשה "כתוב זאת זכרון בספר" עלינו להשכיל, כי יש לנו לזכור זה העניין ביותר, כי הוא תכלית המבוקש שימלא כבוד ה' את כל הארץ ועלינו להאמין, כי עוד תבוא זה השעה והיא ביאת המשיח.
קאסוטו, בפירושו לספר שמות עמוד 143:
אף על פי שניסיונו של עמלק לא הצליח, מציאות אויב שכמותו על גבולה הדרומי של הארץ עלולה הייתה ליצור סכנה מתמדת לישראל בעתיד. לפיכך ראה ישראל בעמלק את אויבו הנצחי, ובהשמדת עמלק חובה לאומית מוטלת עליו.
אף על פי שניסיונו של עמלק לא הצליח, מציאות אויב שכמותו על גבולה הדרומי של הארץ עלולה הייתה ליצור סכנה מתמדת לישראל בעתיד. לפיכך ראה ישראל בעמלק את אויבו הנצחי, ובהשמדת עמלק חובה לאומית מוטלת עליו.
1. ארבע תשובות שונות ניתנות כאן לאותה שאלה. מה השאלה?
2. מה ההבדל בין ארבע התשובות?
3. מה הייתה תגובת האומות על יציאת מצרים וקריעת ים סוף לפי מדרש תנחומא ולפי דברי אבן כספי?
**
4. במה שונה פירושו של קאסוטו עקרונית משלושת האחרים. היש אחיזה לדבריו בלשון הכתוב או אין?
5. מה היא השאלה (הנוספת על השאלה המשותפת) שעליה עונה "העמק דבר"?
6. מי מארבע הדעות דלעיל יכול להסתמך על פסוק מתוך פרשת עמלק (י"ז ח'-י"ד) עצמה?
| ב. טעם זכרון עמלק (2) |
ילקוט שמעוני סימן תתקל"ח:
ר' פנחס אומר: אחר ארבעים שנה רצה משה לומר להם לישראל: זכורים אתם מה שאמרתם (פרק י"ז) "היש ה' בקרבנו אם אין"? אלא אמר משה: אם אני אומר להם כך הרי אני מלבין פניהם, ומלבין פנים אין לו חלק לעולם הבא! משל למה הדבר דומה? למלך שהיה לו פרדס אחד והכלב קשור בפתח הפרדס ומביט בכל מה שבפרדס; נכנס אוהבו של מלך לגנוב מן הפרדס ושיסה בו את הכלב וקרע בגדיו. אמר המלך: "אם אני אומר לאוהבי: למה נכנסת לתוך הפרדס שלי?! הרי אני מלבין את פניו, אלא אומר לו: הראית כלב שוטה, היאך קרע את בגדיך? מיד הוא מבין מה עשה". כך אמר משה: הריני אומר לישראל "זכור את אשר עשה לך עמלק".
ר' פנחס אומר: אחר ארבעים שנה רצה משה לומר להם לישראל: זכורים אתם מה שאמרתם (פרק י"ז) "היש ה' בקרבנו אם אין"? אלא אמר משה: אם אני אומר להם כך הרי אני מלבין פניהם, ומלבין פנים אין לו חלק לעולם הבא! משל למה הדבר דומה? למלך שהיה לו פרדס אחד והכלב קשור בפתח הפרדס ומביט בכל מה שבפרדס; נכנס אוהבו של מלך לגנוב מן הפרדס ושיסה בו את הכלב וקרע בגדיו. אמר המלך: "אם אני אומר לאוהבי: למה נכנסת לתוך הפרדס שלי?! הרי אני מלבין את פניו, אלא אומר לו: הראית כלב שוטה, היאך קרע את בגדיך? מיד הוא מבין מה עשה". כך אמר משה: הריני אומר לישראל "זכור את אשר עשה לך עמלק".
במה שונה תפישת ר' פנחס בטעם זיכרון עמלק מכל ארבע הדעות שהבאנו לעיל?
| ג. שאלות ודיוקים ברש"י |
ד"ה ויבא עמלק וגו': סמך פרשה זו למקרא זה לומר: תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם, ואתם אומרים: (י"ז ז') "היש ה' בקרבנו אם אין?" חייכם שהכלב בא ונושך אתכם, ואתם צועקים לי ותדעו היכן אני!
משל לאדם שהרכיב בנו על כתפו ויצא לדרך. היה אותו בן רואה חפץ ואומר: "אבא, טול חפץ זה ותן לי" והוא נותן לו, וכן שנייה וכן שלישית. פגעו באדם אחד, אמר לו אותו הבן: "ראית את אבא?" אמר לו אביו: "אינך יודע היכן אני?" השליכו מעליו ובא הכלב ונשכו.
ויבא עמלק THEN CAME AMALEK — Scripture places this section immediately after this preceding verse (they said, “Is the Lord among us or not?”) to imply, “I am ever among you and ready at hand for every thing you may need, and yet you say, “Is the Lord among us or not?” By your lives, I swear that the hound (Amalek) shall come and bite you, and you will cry for Me and then you will know where I am!” A parable: it may be compared to a man who carried his son upon his shoulder, and went out on a journey. The son saw an article and said, “Father, pick up that thing and give it to me”. He gave it to him, and so a second time and so also a third time. They met a certain man to whom the son said, “Have you seen my father anywhere?” Whereupon his father said to him, “Don’t you know where I am?” — He, therefore, cast him off from himself and a hound came and bit him (Midrash Tanchuma, Yitro 3).
ר' אליהו מזרחי לדברי רש"י אלה:
"סמך פרשה זו למקרא זה": בשמות רבה דרשא בעלמא הוא, כי בהכרח היה שתסמך פרשה זו למקרא זה, מאחר ששני המעשים היו ברפידים. אבל התימה מרש"י ז"ל, שהניח כל מה שדרשו בסמיכות כל התורה כולה ולא הביא בפירושיו רק הסמיכות שאין שם מקומו בלבד, שהוא קרוב לפשוטו של מקרא; ופה הביא המדרש של זה הסמיכות, שהוא בהכרח שתסמך פרשה זו לזו להיותן שניהם במקום אחד.
"סמך פרשה זו למקרא זה": בשמות רבה דרשא בעלמא הוא, כי בהכרח היה שתסמך פרשה זו למקרא זה, מאחר ששני המעשים היו ברפידים. אבל התימה מרש"י ז"ל, שהניח כל מה שדרשו בסמיכות כל התורה כולה ולא הביא בפירושיו רק הסמיכות שאין שם מקומו בלבד, שהוא קרוב לפשוטו של מקרא; ופה הביא המדרש של זה הסמיכות, שהוא בהכרח שתסמך פרשה זו לזו להיותן שניהם במקום אחד.
א. הסבר, למה לפי דעתו אין לתמוה על דברי שמות רבה, שהוא מקורו של רש"י, ויש לתמוה על דברי רש"י?
**
ב. התוכל ליישב תמיהתו על רש"י?
ג. מהו הרעיון המסומל במדרש זה?
ד"ה וצא הלחם: צא מן הענן והילחם בו.
וצא הלחם GO OUT, FIGHT — go out from the cloud and fight against him (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 17:9:3),
**
ר' חיים הירשנזאהן, "נימוקי רש"י":
בעניין היציאה מן הענן, אם רק לפרש לשון "צא", הלא הוא לשון יציאה למלחמה בכל מקום, כמו (במדבר כ"א ל"ג) "ויצא עוג מלך הבשן", "כי תצא למלחמה על אויביך" וכדומה הרבה מאוד. ואם דרש במכילתא "צא מן הענן" לא לפרש פשוטו של "צא" בא, אלא לרמוז איזה דבר בא.
בעניין היציאה מן הענן, אם רק לפרש לשון "צא", הלא הוא לשון יציאה למלחמה בכל מקום, כמו (במדבר כ"א ל"ג) "ויצא עוג מלך הבשן", "כי תצא למלחמה על אויביך" וכדומה הרבה מאוד. ואם דרש במכילתא "צא מן הענן" לא לפרש פשוטו של "צא" בא, אלא לרמוז איזה דבר בא.
הסבר מהו הדבר שבא לרמוז לו.
ד"ה מחר: בעת המלחמה אנכי ניצב.
מחר TO-MORROW, at the time of the battle, I will take my stand.
*
לשם מה הוסיף רש"י את שתי המילים "בעת המלחמה" - מה תיקן בזה?