פרשת צו תשכ"ה - איסור אכילת חלב
א. מקור איסור אכילת חלב ודם
"... כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ"
Speak unto the children of Israel, saying: Ye shall eat no fat, of ox, or sheep, or goat.
"וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה"
And ye shall eat no manner of blood, whether it be of fowl or of beast, in any of your dwellings.
השווה:
"חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ"
It shall be a perpetual statute throughout your generations in all your dwellings, that ye shall eat neither fat nor blood.
בסדר מניין המצוות של ספר החינוך (ההולך במנין המצוות בעקבות הרמב"ם) מנה איסור אכילת חלב ודם בפרשתנו (פרשת צו) ולא מנה שתי מצוות לא תעשה אלה כבר בפרשת ויקרא ולא הסתמך על הפסוק דלעיל (ג' י,ז), ששם נזכרו איסורים אלו לראשונה. התוכל להסביר את סיבת הדבר?
ב. איסור חלב בתרגום יונתן
"וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ"
And the fat of that which dieth of itself, and the fat of that which is torn of beasts, may be used for any other service; but ye shall in no wise eat of it.
תרגום יונתן:
ותריב חיוא דמקלקלא בשעת נכסתא ודמתנבלא במותנא (וחלב בהמה שנתנבלה בשעת שחיטתה וגם נתנבלה במיתה) ותריב חיוא תבירא אפשר דיתעבד לכל עבידתא (וחלב בהמה שנטרפה [=נשברה ע"י חיה] מותר לעשותו לכל מלאכה).= ברם תריב חיוא דמכשרא יתסך על מדבחא (ואולם חלב בהמה כשרה יעלה על המזבח).
**
1. מה המפתיע בתרגומו, ומה דחקו לפרש כך?
**
2. ר' נפתלי הירץ ויזל, באור:
לדעת המתרגם (יונתן) "נאמר כן לאותו הדור" (=לדור המדבר).
הסבר מה סיבת ויזל (וכן גם הופמן) לפרש את דברי יונתן כפי שפירש?
ג. טעם איסור אכילת חלב
הרמב"ם, מורה נבוכים ג' מ"ח:
וכן חלב הקרב משביע (משמין יותר מדי) ומפסיד העיכול ומוליד דם קר ושרפתו היתה יותר ראויה מאכילתו (=וטוב להשתמש בו למאור). וכן הדם והנבֵלה קשים להתעכל ומזונם רע.
ספר החנוך, מצוה קמ"ז שלא נאכל חלב בהמה טהורה שנ' כל חלב שור...:
כבר כתבתי באיסור טרפה בפרשת משפטים, כי מהיות הגוף כלי לנפש ובו תפעל כושר פעולותיה, ולפי זכותו וטוב מזגו יבין דרך הנפש החכמה הנתונה בו ויאמין לעצתה וילך אחריה, מפני זה צריך האדם להשתדל על כל פנים במהות גופו להעמידו על ישרו ובוריו וכוחו. וידוע הדבר ומפורסם בין בני אדם, כי לפי המאכלים יתפעל הגוף בבריאות או בחולי, כי בשר הגוף הוה ונפסד בכל יום, ולפי המזונות הטובים יתהוה בהיפך; ועל כן היה מחסדי הא-ל הגדולים עלינו – אנחנו עמו אשר בחר – להרחיק ממנו כל מאכל מזיק אל הגוף ומוליד בו ליחות רעות. וזה הכלל שיש לפי הפשט בכלי איסור המאכלות, כמו שאמרנו למעלה, וידוע כי החלב דבק ומוליד ליחות רעות.
ואלה דבריו בפרשת משפטים, מצוה ע"ג, "שלא לאכול מן הטרפה שנאמר ובשר בשדה טרפה לא תאכלו":
לפי שהגוף כלי לנפש ובו תעשה פעולתה וזולתו לא תושלם מלאכתה לעולם, ועל כן באה בצלו, ולא לרעתה באה, כי הא-ל לא ידע, אבל ייטיב לכל נמצא, כי הגוף בין ידים כמו הצבת ביד הנפח, אשר עמו יוציא כלי למעשהו. ובאמת כי בהיות הצבת חזק ומכוון לאחוז בו הכלים, יעשה האומן דברים טובים, ואם לא יהיה הצבת טוב, לא יבואו לעולם הכלים מכוונים ונאים. וכמו כן בהיות בגוף שום הפסד מאיזה ענין שיהיה, תתבטל פעולת השכל כפי אותו הפסד. ועל כן הרחיקתנו תורתנו השלמה מכל דבר הגורם בו הפסד. ועל הדרך הזה לפי הפשט נאמר שבא לנו האיסור בתורה בכל מאכלות האסורות, ואם יש מהן שלא נודע לנו ולא לחכמי הרפואה נזקן, אל תתמה עליהם, כי הרופא הנאמן שהזהירנו בהם חכם יותר ממך ומהם, וכמה נִסְכָּל וְנִבְהָל מי שיחשוב, שאין לו בדברים נזק או תועלת, אלא במה שהשיג הוא! ויש לך לדעת כי לתועלתנו לא נתגלה סיבתן ונזקן, פן יקומו אנשים מחזיקים עצמם חכמים גדולים ויתחכמו לומר: "נזק פלוני, שאמרה התורה שיש בדבר פלוני, איננו כי אם במקום פלוני שטבעו כן ובאיש פלוני שטבעו כן!" וכן יתפתה לדבריהם אחד מן הפתאים, על כן לא נתגלה טעמן להועיל לנו מן המכשול הזה...
אברבנאל:
ואמנם למה בחר ה' בחלב ובדם להקריב על מזבחו ולמה אסר אכילתם לישראל, כבר נאמרו בזה טעמים מתחלפים... והטעם הרביעי אמרו, שהבריאות והיופי הוא סיבת החטא, וסיבת הבריאות הוא הדם וסיבת היופי – השומן, ומי שדמו רותח הוא חוטא, כמו הבחורים; וכן השומן סיבת החטא כמו שנאמר (דברים ל"א) "וישמן ישורון ויבעט" – לכן ציוה ה' שישרפו על מזבחו שני הדברים הגופניים המביאים לידי חטא, לרמוז שכך ראוי לאדם שיבטל תאוותיו... ועוד טעם ששי אומר אני בזה, שהעוונות נמשלו לאָדוֹם והסליחה נמשלת ללובן, כמו שאמר הנביא (ישעיה א') "אם יהיו חטאיכם כשני – כשלג ילבינו" ולזה ציוה שיגישו על מזבחו הדם לרמוז שהם מודים על חטאם לפניו על דרך (תהלים ל"ה) "אודה עלי פשעי לה'" ושיקריבו גם כן החלב לרמוז לסליחה כאומר (תהלים נ"א) "כי עמך הסליחה".
1. השווה את טעם איסור אכילת החלב של הרמב"ם לטעמו באיסור אכילת הדם (הובא בגיליון צו תשט"ו). מה ההבדל בין שני הטעמים?
2. מה המשותף לטעם הרמב"ם ולטעמו של בעל ספר החנוך, ומה ההבדל ביניהם?
3. מה המשותף לשני הטעמים הניתנים ע"י האברבנאל?
4. במה שונים טעמי האברבנאל עקרונית מן הטעמים של הרמב"ם ושל בעל ספר החנוך?
5. מהי הסיבה אשר בגללה לא נתגלו טעמי המצוות לדעתו של בעל ספר החנוך?
6. האם מסכים ספר החנוך בשאלה זו עם דברי הגמרא בסנהדרין כ"א:
אמר ר' יצחק: מפני מה לא נתגלו טעמי תורה? שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן, נכשל בהן גדול העולם. כתיב: (דברים י"ז) "לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו", אמר שלמה המלך: אני ארבה ולא אסור – וכתיב (מלכים א' י'): "ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו". וכתיב (דברים י"ז) "לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה" ואמר שלמה: "אני ארבה ולא אשיב" – וכתיב (מלכים א' י') "ותצא מרכבה ממצרים"?
ד. "מן הבהמה" - ממין הבהמה
"כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַה' וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ..."
For whosoever eateth the fat of the beast, of which men present an offering made by fire unto the LORD, even the soul that eateth it shall be cut off from his people.
ד"ה מן הבהמה אשר יקריב: ממין אותה בהמה.
מן הבהמה אשר יקריב, from the category of animal one may bring a sacrifice, even if in this instance the animal remained secular, had not been designated as a sacrifice.
ד"ה כי כל אוכל חלב: ...והראיה הגמורה, שפירוש "מן הבהמה אשר יקריב ממנה לה'" – מן המין הקרב, כי כן נאמר בערכין (ויקרא כ"ז ט') "ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' – כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש" – ופירוש בהמה (=מין בהמה) שמקריבין ממנה קרבן לה', וכך (ויקרא כ"ז י"א) "ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה'" – יאמר בפירוש: מן הבהמה הטמאה שאין מקריבין ממנה; ואין הפרש ושום חילוק בין שמזכיר בלשון רבים "אשר יקריבו", "אשר לא יקריבו" ובין שיאמר בלשון יחיד "אשר יקריב", כי פירושו: "אשר יקריב אדם ממנה". וכן אמר (ויקרא י"א ל"ט) "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה" – המין הנאכל, לא שהיא עצמה תאכל...
1. נגד איזו תפישה של פסוקנו פונים שני המפרשים (וכמוהם דעת כל המפרשים)?
**
2. מהי ראייתו של הרמב"ן מויקרא כ"ז, פסוקים ט', י"א?
**
3. מהי ראייתו של הרמב"ן מויקרא י"א ל"ט, ולמה הקדים הפסוק המאוחר (מפרק כ"ז) לפסוק המוקדם (מפרק י"א)?
4. הבא ראיות נוספות, שלא נוכל לפרש את פסוקנו (כ"ה) אלא כפי שפירשוהו הרשב"ם והרמב"ן (על פי חז"ל).