פרשת כי תבוא תשכ"ז - וידוי מעשרות
א. מיקומה של פרשייתנו
ר' דוד הופמן, בפירושו לדברים:
בעצם מקומם של פסוקים אלה אחרי י"ז כ"ח.
התוכל להסביר – למה בכל זאת הם הועמדו במקומנו (בתוך פרשת כי-תבוא)?
ב. בביאור "בערתי הקדש"
"בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי"
then thou shalt say before the LORD thy God: ‘I have put away the hallowed things out of my house, and also have given them unto the Levite, and unto the stranger, to the fatherless, and to the widow, according to all Thy commandment which Thou hast commanded me; I have not transgressed any of Thy commandments, neither have I forgotten them.
ד"ה בערתי הקדש מן הבית: בחטאינו ובעונות אבותינו הוסרה העבודה מן הבכורות אשר להם היו ראויות תרומות ומעשרות, כאמרו (יחזקאל כ' כ"ו) "ואטמא אותם במתנותם בהעביר כל פטר רחם". וזהו "וידוי מעשר" שהזכירו חז"ל.
הקודש מן הבית, because of our and our fathers’ sins the privilege of performing Temple service was removed from the firstborn, who otherwise would also have been the recipients of all the various tithes. Ezekiel 20,26 refers to this when he writes: ואטמא אותם במתנותם, בהעביר כל פטר רחם , “and I defiled them through their own gifts, when causing each first born to pass;” the prophet calls this line the ווידוי מעשר, the confession represented by the fact that the tithe cannot remain in the home but must be given to Levites who supplanted the family priest, the firstborn as a result of their having participated in the sin of the golden calf. (Maasser Sheyni 5,10)
ד"ה וגם נתתיו ללוי: טעם "גם" כטעם "אף על פי", כמו (רות א' י"ב) "גם הייתי הלילה לאיש וגם ילדתי בנים". אמר אם כן: "מודה אני כי גדול עוני, שגרמתי לבער הקודש מן הבית ואף על פי שנתתי ללוי וזולתו כמצותך, אני מתפלל שתשקיף השקפה לטובה במקום השקפה לרעה הראויה בעווני.
וגם נתתיו ללוי, the meaning of the word גם in our context is the same as the words אף על פי, “even so.” We find the word גם used as אף על פי also in Ruth 1,12 when Naomi explains to her daughters-in-law that even if she were to get married immediately she would not be able to produce sons who could become the husbands of her daughters-in-law and thereby keep their deceased husbands’ names alive vicariously (symbolic levirate marriage). We must therefore perceive the farmer’s declaration to mean: “I confess that my sin was great so that as a result I am forced to destroy or remove all sacred things from my house even though I, personally, have discharged my duties by giving the Levite and his companions these tithes at Your command. Having done so, I pray that You will look down benevolently. Seeing that normally the word השקפה is used in Scripture as “looking down to confirm something negative,” the farmer had to add that he means that he has merited a benevolent השקפה as expressed by the plea וברך את עמך את ישראל, “and bless Your people, Israel, etc.”
1. במה הוא סוטה מן הפירוש הרגיל של פסוקנו, ומה הניעו לפרש בדרך זו?
2. לשם מה הוא מוסיף בסוף דבריו (בד"ה הראשון) וזהו "וידוי מעשר"?
3. לשם מה הוא נעזר ברות א' י"ב?
**
4. במה הוא סוטה בפירושו ליחזקאל כ' כ"ו מפשוטו של מקרא?
ג. בטעם מצוות המעשרות
"וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי..."
then thou shalt say before the LORD thy God: ‘I have put away the hallowed things out of my house, and also have given them unto the Levite, and unto the stranger, to the fatherless, and to the widow, according to all Thy commandment which Thou hast commanded me; I have not transgressed any of Thy commandments, neither have I forgotten them.
ד"ה ואמרת לפני ה': כך ציוה הקב"ה, כדי שלא יאמר אדם לעכב מעשרותיו לשקר לפני הקב"ה.
ואמרת לפני ה' אלוקיך, this is what the Lord your G’d commanded in order that you not become tardy and hold back your tithes making a liar out of yourself in the presence of your G’d.
בעל עקדת יצחק:
"ואמרת לפני ה' בערתי הקדש..." ירצה, שעם שנתינת המעשרות כבר תהיה תשומה אנושית, שמוה נדיבי עמים, לפרנס ענייהם בקרבם או המלמדים וכיוצא, כי היא מידה טובה מוטבעת במעולים שבאנשים, וכבר זכר זה הפילוסוף (= אריסטו) בפרק ט"ו מהמאמר השמיני מספר המידות - אמר, כי הזבחים הקדומים וההקהלות היו נעשים אחר אסיפת התבואות לתת המעשרות. מכל מקום כוונת האל יתברך הוא, שתייחס המעשים כולם אליו ושאין אתה עושה, כי אם ללכת על פי יושר דרכיו והנהגותיו, כמו שקיבלת עליך במאמר (פרקנו, פסוק י"ז) "וללכת בדרכיו ולשמור חוקיו"; וכל זה מה שיתבאר יפה בנוסח הוידוי מתחילתו ועד סופו: שזכר שלוש מצוות עשה במעשר, האחד "בערתי הקדש", השני "וגם נתתיו ללוי" – והוא עניין מעשר ראשון, ומצווה שלישית "ולגר וליתום ולאלמנה" – והוא מעשר עני. ועל שלושתן אמר "ככל מצותך אשר צויתני" ואמר "לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי" – להורות על מה שאמרנו – כי הכל עשה מצד מצווה, לא באופן אחר. ואחר כך ג' מצוות לא תעשה "לא אכלתי" ו"לא בערתי" , ו"לא נתתי" – ולפי שלא תיפול עליהם (= על מצוות לא תעשה) מלאכת מעשה נאמר עליהם "שמעתי בקול ה' אלוקי" במה שמנעני מלעשות. ואמנם להורות על מה שאמרנו, שלא היתה שם כוונה אחרת, אמר "עשיתי ככל אשר צויתני". והנה עם זה כבר היו אלה המצוות עשה ולא תעשה הוראה על כל המצוות כולן הנכללות בכלל עשה ולא תעשה והם כלל (תהלים ל"ד) "סור מרע ועשה טוב", בכולן יש להיזהר ולהישמר על ההשקפה הזאת.
1. מה הקושיה על פסוקינו שעמדה לפני שניהם ומה ההבדל בין תשובותיהם?
2. יש מקשים על דברי עקדת יצחק- ומה המעלה "ביחוס כל המעשים אליו", והלא טוב יותר שיעשה (= את מצוות המעשרות) מצד החמלה שבלבו? ענה לקושיתם והסבר את השקפת בעל העקדה!
ד. שאלות ודיוקים ברש"י
ד"ה כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית: כשתגמור להפריש מעשרות של שנה השלישית. קבע זמן הבעור והוידוי בערב פסח של השנה הרביעית, שנאמר (דברים י"ב כ"ח): "מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר..." נאמר כאן "מקץ" ונאמר להלן (דברים ל"א י') "מקץ שבע שנים" לעניין הקהל. מה להלן רגל – אף כאן רגל. אי מה להלן חג הסוכות – אף כאן חג הסוכות? ת"ל: "כי תכלה לעשר" מעשרות של שנה השלישית, רגל שהמעשרות כלין בו, וזהו פסח, שהרבה אילנות יש שנלקטין אחרי הסוכות, נמצאו מעשרות של שלישית כלין בפסח של רביעית, וכל מי ששיהה מעשרותיו הצריכו הכתוב לבערו מן הבית.
כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישת WHEN THOU HAST FINISHED TITHING ALL THE TITHES OF THY INCREASE IN THE THIRD YEAR — this means: when you have finished the setting apart of the tithes of the third year. It (Scripture) has fixed the time for removing the tithes from the house (ביעור) and the confession regarding their proper disposition (ודוי) for the eve of the Passover festival of the fourth year, because it is stated, (Deuteronomy 14:28) “At the end (מקצה) of three years thou shall bring forth [all the tithe of thy increase in the same year, and shalt lay it up within thy gates]”. It uses here (in the verse just quoted) the words “at the end of” (מקצה) and it states further (Deuteronomy 31:10—11): “At the end of every seven years … [in the festival of Tabernacles, … thou shalt read this law before Israel]” with reference to the law of “public assembly”, in order to suggest an analogy. How is it in the case further on? It takes place at a festival period as stated! So, too, here, the rite takes place at a festival period. If so, one might argue: What is the case there? It takes place on the festival of Tabernacles; so, too, here the rite takes place on Tabernacles! Scripture, however, states here: When thou hast finished tithing the tithes of the third year, which thus points to a festival on which all tithes are finished and this is the Passover festival, for there are many trees the fruits of which are gathered after Tabernacles, and consequently the setting apart of tithes of the third year is at an end on Passover of the fourth year. And whoever had delayed his tithes until then Scripture declares him bound to clear them out by that time from his house (cf. Sifrei Devarim 302; Talmud Yerushalmi Maaser Sheni 5:6).
א. פרשנו של רש"י ר' יעקב קניזל מקשה:
מה ראה רש"י לפרש מלת "תכלה" ולכתוב "כשתגמור"–
מה תיקן בזה?
ב. וכן הוא מקשה: מה ראה לכתוב תחת "לעשר" שבפסוקנו מילת "להפריש"
**
ג. ר' דוד פארדו, בפירושו לרש"י "משכיל לדוד" מקשה:
דילמא לא כפירוש רש"י אלא: כשתגמור לפרש מעשרות של השנה השנית, דהיינו בפסח של שנה שלישית, ויתבאר הפסוק "מעשר תבואתך בשנה השלישית" כמשמעו דאילו לפי מה שפירש רש"י היה לו לומר "את מעשר תבואתך משנה שלישית"!
ישב קושיתו והוכח שאי אפשר לפרש שהמדובר הוא בפסח של שנה שלישית, אע"פ שמלשון הכתוב נראה כך!
ואמרת לפני ה' אלוקיך: התוודה שנתת מעשרותיך.
then thou shalt say before the LORD thy God: ‘I have put away the hallowed things out of my house, and also have given them unto the Levite, and unto the stranger, to the fatherless, and to the widow, according to all Thy commandment which Thou hast commanded me; I have not transgressed any of Thy commandments, neither have I forgotten them.
**
למה לו לרש"י לומר זאת, הלא הוא הנאמר בהמשך הפסוק - מה תיקן בדבריו?
ד"ה נתתיו ללוי: זה מעשר ראשון.
'ואכלת וגו AND THOU SHALT EAT [BEFORE THE LORD THY GOD, IN THE PLACE WHICH HE SHALL CHOOSE … THE TITHE OF THY CORN etc.] — This is the “Second Tithe”, for it (Scripture) has already taught us to give the “First Tithe” to the Levites — as it is said, (Numbers 18:26) “[And unto the Levite shalt thou speak …], when ye take of the children of Israel the tithes”, etc., — and besides it gave them permission to eat it in any place, as it is said, (Numbers 18:31) “and ye shall eat it in any place” — thus you must admit that this tithe mentioned here, (which is to be eaten by an ordinary Israelite in Jerusalem) must be another one, — the “Second Tithe”.
ד"ה וגם: לרבות תרומה וביכורים.
**
** ר' אליהו מזרחי, מקשה:
דילמא מעשר שני הוא, שהרי במעשר שני גם כן נאמר (י"ד כ"ו-כ"ז) "ואכלת שם לפני ה'... אתה וביתך והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו, כי אין לו חלק ונחלה עמך"?
ישב קושיתו!
ד"ה ולא שכחתי: מלברכך על הפרשת מעשרות.
ולא שכחתי NOR HAVE I FORGOTTEN — i.e. forgotten to bless you on the occasion of setting the tithes apart (Sifrei Devarim 303:14; Mishnah Maaser Sheni 5:11; cf. Berachot 40b).
**
ר' אליהו מזרחי, מפרש דברי רש"י אלה:
מלשבחך ומלברכך בעת הפרשת המעשרות, ובשלהי מסכת מעשר שני שנאמר: "ולא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך" – וזה מסכים עם מה שפירשתי על דברי רש"י.
מאיזו אי הבנה בדברי רש"י רצה למנוע בעדנו?
ה. הקללות
"יַכְּכָה ה' בַּשַּׁחֶפֶת וּבַקַּדַּחַת וּבַדַּלֶּקֶת וּבַחַרְחֻר וּבַחֶרֶב וּבַשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן..."
The LORD will smite thee with consumption, and with fever, and with inflammation, and with fiery heat, and with drought, and with blasting, and with mildew; and they shall pursue thee until thou perish.
תרגום יונתן:
דלקת: באישא דגמיט דדלקא מחיא (אש, שהעצמות מתקדחים, שהמוח שבהן מקדח).
תרגום יונתן:
חרחר: ובהרהורי דלוחי ציורתא דליבא (הרהור של פחד, שהוא כאב לב).
תרגום יונתן:
חרב: שלפת חרב.
רש"י:
שחפת יש אומרים שהם מיני חלאים. קדחת בכל יום. דלקת שלישית או רביעית (חום הנמשך 3 או 4 ימים). חרחר מגזרת "וחרה נחשתה" (יחזקאל כ"ד י"א), עניינו: שריפה מרוב חמימות והגוף הולך ודל. חרב מגזרת חורב (עניינו ייבשות מכוח החום). שדפון נפיחות, ויש אומרים הפוך, והטעם דקיק.
בשחפת, with consumption; all the words in this verse refer to a variety of diseases.
שחפת וקדחת בפרשת בחוקתי (ויקרא כ"ו ט"ז) נראה, שהם חלאים בתבואה וכן שדפון וירקון פירשם רש"י מכות התבואה וכן נראה בעמוס (ד' ט') וחגי (ב' י"ז) וכן בחרב אין ספק שאינו חולי באדם אלא לשון "חורב" והוא גורם הפסד תבואה.
וראה גם פירושי המלים במילונים (מדן, אבן-שושן, ועוד).
התיבות דלקת, חרחר באות בתנ"ך רק כאן, ואילו שחפת, קדחת רק עוד ב"קללה": בויקרא כ"ו ט"ז... והפקדתי עליכם בהלה את-השחפת ואת-הקדחת מכלות עיניים ומדיבות נפש וזרעתם לריק זרעכם ואכלהו איביכם.
מלבי"ם:
(בעקבות ספרא) השחפת, מכה ששוחף את הבשר ונוסף על זה תהיה קדחת חולי מחממת ומבערת ונוסף לזה מכלות עיניים באשר לא יקוה לרפואה רק למות וגם מדבת נפש של כל העומדים שם יתיאשו ממנו...
שד"ל:
בהלה לא יגעו לריק ולא ילדו לבהלה (ישעיה ס"ה כ"ג), אף כאן מכות שיפסידו יגיעכם בעבודת האדמה, והן השחפת והקדחת, והן מכות בתבואה לא בגוף, וזה מסכים עם מכלות עיניים ומדיבת נפש (שהעובד אדמתו מצפה לקצור ואינו קוצר) וגם וזרעתם לריק ארצכם... ועל הדרך הזאת יש לפרש גם בכי-תבוא.
1. מה הניע את שד"ל לפרש את כל פסוקנו על מחלות שבתבואה?
2. כיצד מתקשר פסוקנו לפי דעת יתר המפרשים עם הפסוקים הסמוכים שלמעלה ושלמטה?
3. בצלע באה רשימה של שבע מלים. איך מתחלקת הרשימה על פי הטעמים, ועל פי מה נקבע מקום החצייה של הרשימה?
4. איזה קושי מתעורר בפיסוק הטעמים, אם נפרש "חרב"= גייסות?
5. איך אפשר ליישב את הקושי הזה תוך שימוש בהסבר "חיצוני"?