| א. עקרון הבחירה בחטא ובתשובה |
"וְלֹא אָבָה סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַעֲבִרֵנוּ בּוֹ
כִּי הִקְשָׁה ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת רוּחוֹ וְאִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ"
But Sihon king of Heshbon would not let us pass by him; for the LORD thy God hardened his spirit, and made his heart obstinate, that He might deliver him into thy hand, as appeareth this day.
פסוקים הרבה יש בתורה ובדברי נביאים שהן נראין כסותרין עיקר זה (של בחירה חפשית מוחלטת הנתונה ביד כל אדם, כפי שפירש בפרק הקודם) ונכשלין בהן רוב האדם, ויעלה על דעתן מהן, שהקב"ה הוא גוזר על האדם לעשות רעה או טובה, ושאין לבו של האדם מסור לו להטותו לכל אשר ירצה. והרי אני מבאר עיקר גדול שממנו תדע פירוש כל אותן הפסוקים:
בזמן שאדם אחד או אנשי מדינה חוטאין, ועושה החוטא חטא שעושה מדעתו וברצונו, ראוי להיפרע ממנו, והקב"ה יודע איך יפרע: יש חטא שהדין נותן שנפרעים ממנו על חטאו בעולם הזה, בגופו או בממונו... ויש חטא שהדין נותן שנפרעין ממנו לעולם הבא ואין לעובר עליו שום נזק בעולם הזה, ויש חטא שנפרעים ממנו בעולם הזה ולעולם הבא.
במה דברים אמורים? בזמן שלא עשה תשובה. אבל עשה תשובה – התשובה כתריס לפני הפורענות. וכשם שהאדם חוטא מדעתו וברצונו, כך הוא עושה תשובה מדעתו וברצונו ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שייתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו, שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו, כדי שימות בחטאו שיעשה; הוא שהקב"ה אמר על ידי ישעיה (ו' י'): "השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע", וכן הוא אומר (דברי הימים ב' ל"ו ט"ז): "ויהיו מלעיבים במלאכי האלוקים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאים עד עלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא". כלומר: חטאו ברצונם והרבו לפשוע עד שנתחייבו למנוע מהם התשובה שהיא המרפא.
לפיכך כתוב בתורה: "ואני אחזק את לב פרעה"; לפי שחטא מעצמו תחילה, והרע לישראל למנוע תשובה ממנו עד שנפרע ממנו, לפיכך חיזק הקב"ה את ליבו. וכן סיחון לפי עוונות שהיו לו נתחייב למונעו מן התשובה, שנאמר (דברים ב' ל') "כי הקשה ה' אלוקיך את רוחו ואמץ לבבו". וכן הכנענים, לפי תועבותיהם מנע מהם התשובה לקראת המלחמה עם ישראל למען החרימם. וכן ישראל בימי אליהו, לפי שהרבו לפשוע מנע מאותם המרבים לפשוע תשובה, שנאמר (מלכים א' י"ח) "ואתה הסיבות את לבם אחורנית" – כלומר: מנעת מהם התשובה.
נמצאת אומר, שלא גזר האל על פרעה להרע לישראל, ולא על סיחון לחטוא בארצו, ולא על הכנענים להתעיב, ולא על ישראל לעבוד עכו"ם, אלא כולן חטאו מעצמן וכולן נתחייבו למנוע מהן התשובה.
There are many verses in the Torah and in the texts of the prophets which appear to contradict this principle, and most people are stumbling thereby, and therefrom they suppose in their mind that the Holy One, blessed is He! predestines for man either to do evil or good, and that the heart of man is not his to bend it to his own will. Wherefor, behold, I am making clear a great principle, out which thou shalt know the explanation of all those verses. When an individual or a people of a state do sin, and the sinner transgressed consciously and of his own free will, as we have already made known in the preceding chapter, it is meet that retribution is visited upon him, and the Holy One, blessed is He! knoweth how to inflict the punishment. There is a category of sin for which justice demands that punishment should be visited upon the sinner in this world, on his body, or his property, or on his infant children, for the little children of man, who have not yet reached the age of intelligence nor attained the age when they are included among those who are obliged to observe the precepts, are considered man's own acquisition, even as it is written: "Every man shall be put to death for his own sin" (Deut. 24.16)—he suffers for his own sins when he reaches the age of man;1The punishment herein spoken of is retribution by the Judge of the whole earth, and not by tribunal of man; no tribunal has the power under the laws of the Torah to inflict the punishment of death upon infant children for the crime of a parent. G. and there is a category of sin for which justice demands that punishment should be visited upon the transgressors only in the World to Come, and the sinner suffers no harm whatever in this world; and there is still another category of sin for which punishment is inflicted upon the sinner both in this world and the World to Come.1
ר' יוסף אלבו, ספר העיקרים ד' פרק כ"ב:
ועל זה הדרך יתפרש מה שנמצא בכתוב, שהשם יתברך מחזק לב הרשעים ומונע מהם דרכי התשובה, וזה, שהרע בבוא עליו המכה מתחסד ושב אל ה' מיראת העונש המוטל עליו, כמו שאמר פרעה: "חטאתי הפעם ה' הצדיק". ובעבור שזה דומה לאונס ואינו בחיריי הנה ה' מחזק את לבו לאמר, שבאה המכה ויישאר על טבעו ובחירתו מבלי מכריח ואז ייבחן אם הייתה תשובתו בחירית... ובזה הצד ננעלים שערי התשובה בפני הרשעים, לא שה' ימנע מן האדם טוב בחירתו חלילה, אמר הכתוב (יחזקאל י"ח, ל"ב): "כי לא אחפץ במות במת... והשיבו וחיו", וכן היה עניין סיחון, שאמר עליו הכתוב "כי הקשה ה' את רוחו ואמץ את לבבו". וזה לפי שסיחון נתחייב לה' כליה מחמת רשעו, אלא שהיה מתירא מפני פחד ה' להתגרות בישראל הביא ה' עצות מרחוק להסיר מלבו המורך שקנה, מצד המופתים ששמע שנעשו לישראל, כדי להשאירו על בחירתו בלבד, וגם, כשציוה למשה שישלח מלאכים אל מלך אדום לאמור (במדבר כ"א) "אעברה בארצך..." וכשלא אבה אבל יצא לקראת ישראל בעם כבד וביד חזקה, ציוה ה' לנטות מעליו. וכשראה זה סיחון חשב מחשבות להתעולל עלילות ברשע ולומר, שהצלחת ישראל לא היתה בהשגחה מה' יתברך, אחר שראה אותם נוטים מעל מלך סדום ומעל מלך מואב, כמו שבאר יפתח, ואז אמר בלבו: " לא נופל אנשי מאלו", ולזה נתחזק לבו ויצא לקראתם למלחמה ויכהו ישראל ויירש ארצו...
ועל זה הדרך יתפרש מה שנמצא בכתוב, שהשם יתברך מחזק לב הרשעים ומונע מהם דרכי התשובה, וזה, שהרע בבוא עליו המכה מתחסד ושב אל ה' מיראת העונש המוטל עליו, כמו שאמר פרעה: "חטאתי הפעם ה' הצדיק". ובעבור שזה דומה לאונס ואינו בחיריי הנה ה' מחזק את לבו לאמר, שבאה המכה ויישאר על טבעו ובחירתו מבלי מכריח ואז ייבחן אם הייתה תשובתו בחירית... ובזה הצד ננעלים שערי התשובה בפני הרשעים, לא שה' ימנע מן האדם טוב בחירתו חלילה, אמר הכתוב (יחזקאל י"ח, ל"ב): "כי לא אחפץ במות במת... והשיבו וחיו", וכן היה עניין סיחון, שאמר עליו הכתוב "כי הקשה ה' את רוחו ואמץ את לבבו". וזה לפי שסיחון נתחייב לה' כליה מחמת רשעו, אלא שהיה מתירא מפני פחד ה' להתגרות בישראל הביא ה' עצות מרחוק להסיר מלבו המורך שקנה, מצד המופתים ששמע שנעשו לישראל, כדי להשאירו על בחירתו בלבד, וגם, כשציוה למשה שישלח מלאכים אל מלך אדום לאמור (במדבר כ"א) "אעברה בארצך..." וכשלא אבה אבל יצא לקראת ישראל בעם כבד וביד חזקה, ציוה ה' לנטות מעליו. וכשראה זה סיחון חשב מחשבות להתעולל עלילות ברשע ולומר, שהצלחת ישראל לא היתה בהשגחה מה' יתברך, אחר שראה אותם נוטים מעל מלך סדום ומעל מלך מואב, כמו שבאר יפתח, ואז אמר בלבו: " לא נופל אנשי מאלו", ולזה נתחזק לבו ויצא לקראתם למלחמה ויכהו ישראל ויירש ארצו...
1. מהו הקושי המשותף לשני המקומות (שמות ז' ג' ופסוקנו) ומה ההבדל בין שני הפרשנים בישוב הקושי?
2. לאיזה משני הפסוקים הנ"ל מתאים פירושו של אלבו יותר?
3. כיצד ניתן לפרש את מלכים א' י"ח ל"ז, שלא תתעורר בו אותה בעיה העומדת בפנינו בשמות ז' ג' ובפסוקנו?
4. הסבר, כיצד אין דברי הרמב"ם כאן סותרים דבריו הלכות תשובה ה' ג'-ד':
... ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאיזו דרך שירצה... ודבר זה עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצוה... שהרשות בידכם וכל שיחפץ אדם לעשות ממעשי בני אדם עושה – בין טובים ובין רעים?
... ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאיזו דרך שירצה... ודבר זה עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצוה... שהרשות בידכם וכל שיחפץ אדם לעשות ממעשי בני אדם עושה – בין טובים ובין רעים?
| ב. בביאור הפסוק "מערוער" |
"מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל שְׂפַת נַחַל אַרְנֹן וְהָעִיר אֲשֶׁר בַּנַּחַל
וְעַד הַגִּלְעָד
לֹא הָיְתָה קִרְיָה אֲשֶׁר שָׂגְבָה מִמֶּנּוּ"
From Aroer, which is on the edge of the valley of Arnon, and from the city that is in the valley, even unto Gilead, there was not a city too high for us: the LORD our God delivered up all before us.
ד"ה מערוער: ...קאי האי מקרא גם על דבר השלל אשר לכדו. ובאשר דרך האומה העומדת להיות לבז ולשלל להשליך כל אשר להם לנהר ולאבדם, והרי ערי סיחון היו סמוך לנחל ארנון ועיר אחת היתה בתוך הנחל, מכל מקום הגיע לישראל כל השלל בשלימות, "מערוער אשר על שפת נחל ארנון והעיר אשר בנחל" – הכל הגיע לידם.
1. מה התמיהה בפסוקנו שרצה ליישב?
2. במה הוא סוטה בפרושו של מקרא?
| ג. הנכבשה ארץ בני עמון? |
"רַק אֶל אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לֹא קָרָבְתָּ"
Only to the land of the children of Ammon thou camest not near; all the side of the river Jabbok, and the cities of the hill-country, and wheresoever the LORD our God forbade us.
הסבר, כיצד אין פסוקנו עומד בסתירה ליהושע י"ג כ"ד-כ"ה:
"וַיִּתֵּן מֹשֶׁה לְמַטֵּה גָד לִבְנֵי גָד לְמִשְׁפְּחֹתָם וַיְהִי לָהֶם הַגְּבוּל יַעְזֵר וְכָל עָרֵי הַגִּלְעָד וַחֲצִי אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן עַד עֲרוֹעֵר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי רַבָּה"?
"וַיִּתֵּן מֹשֶׁה לְמַטֵּה גָד לִבְנֵי גָד לְמִשְׁפְּחֹתָם וַיְהִי לָהֶם הַגְּבוּל יַעְזֵר וְכָל עָרֵי הַגִּלְעָד וַחֲצִי אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן עַד עֲרוֹעֵר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי רַבָּה"?
And Moses gave unto the tribe of Gad, unto the children of Gad, according to their families.
| ד. "צוה ה'" - שלא לעשות - שאלות ברש"י |
"רַק אֶל אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לֹא קָרָבְתָּ
כָּל יַד נַחַל יַבֹּק וְעָרֵי הָהָר וְכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ"
Only to the land of the children of Ammon thou camest not near; all the side of the river Jabbok, and the cities of the hill-country, and wheresoever the LORD our God forbade us.
ד"ה וכל אשר צוה ה': שלא לכבוש – הנחנו.
Only to the land of the children of Ammon thou camest not near; all the side of the river Jabbok, and the cities of the hill-country, and wheresoever the LORD our God forbade us.
השווה לדבריו:
ד"ה אשר צוך ה': אשר ציוך שלא לעשות.
אשר צוך WHICH THE LORD [THY GOD] COMMANDED THEE — i.e. which He commanded you not to make.
1. מה הקושי המשותף לשני המקומות?
*
2. הסבר, למה לא הסתפק רש"י גם במקומנו בהוספת השלילה "שלא לכבוש" (כשם שפירש שם "שלא לעשות") והוסיף עוד משפט חיובי "הנחנו"?
| ה. המניעה מכיבוש ארץ בני עמון |
"רַק אֶל אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לֹא קָרָבְתָּ... וְכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ"
Only to the land of the children of Ammon thou camest not near; all the side of the river Jabbok, and the cities of the hill-country, and wheresoever the LORD our God forbade us.
ד"ה רק אל ארץ... לא קרבת: וזה לא מאשר היו חזקים מאתנו כמו שאמר (במדבר כ"א כ"ד) "כי עד גבול בני עמון", רק אשר ציוה ה' אלוקינו, מפני שהוזהרנו על זה מאת ה'.
1. מה ההבדל בתפישה התחבירית של פסוקנו בין המלבי"ם ובין רש"י? (עיין במקטע ד).
2. מהי חולשת פירושו של המלבי"ם?
| ו. פירוש "לא קרבת" |
"רַק אֶל אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לֹא קָרָבְתָּ"
Only to the land of the children of Ammon thou camest not near; all the side of the river Jabbok, and the cities of the hill-country, and wheresoever the LORD our God forbade us.
**
ר' דוד הופמן בפירושו לדברים מפרש "לא קרבת" – לא התקפת. מה ראה לפרש כך?