גיליון זה הוא המשכו של גיליון בהר-בחוקותי תשכ"ו, שעסק בפסוק א' של פרקנו ובעיקר בפירוש המילים "יפליא" ו"ערכך". עיין שם וצרפהו לגליוננו.
| א. שאלה כללית בענין נדרים |
ר' נתן אומר: הנודר – כאלו בנה במה (רש"י: בשעת אסור הבמות) והמקיימו – כאילו הקריב עליה קרבן.
And Rabbi Abbahu said: It is derived by verbal analogy from the terms pursuit and pursuit. It is written here: “Seek peace and pursue it” (Psalms 34:15) and it is written there: “He who pursues righteousness and mercy finds life, prosperity, and honor” (Proverbs 21:21), indicating that pursuing peace is a mitzva, just as pursuing righteousness and mercy is. As for the nullification of vows, this is in accordance with the opinion of Rabbi Natan, as it is taught in a baraita: Rabbi Natan says: With regard to one who vows, it is as if he built a personal altar when it is prohibited to build an altar outside the Temple. And one who fulfills that vow, it is as if he sacrificed an offering on this personal altar, thereby doubling his sin. Therefore, it is preferable that he ask a halakhic authority to dissolve the vow.
על הבמה, שעבר עליו שתי עברות, אלא ילך אצל חכם ויתירנו, שלא יהא רגיל בכך).
ר' יצחק עראמה "עקדת יצחק", השער השבעים ואחד, פרשת בחקותי (בהקדמתו לפרקנו):
... והנה לפי שהיה הדבר מיוחד לבעלי השכל (=שאין משותפים בכח הדיבור בעלי חיים, כמו שהם משותפים עמו בהיותו "זן וצומח ומרגיש"), כי הוא שליח השכל ומליצו המעיד על שולחו, היה מן הראוי שיהיה שלוחו כמותו, בתכלית הדיוק וההזהר, שלא יתפשט כי אם בדבר אשר יאמר אותו השכל, ואין צריך לומר, שלא ינבל את פיו ולא יטמא אותו בדברי הנבלות, כמו שאמר הרב המורה: מאמר ג', פרק ח': שזה הדיבור בלשון הוא מסגולת בני אדם וטובה גמלה ה' לאדם להבדילו בה משאר בעלי החיים, כמו שאמר (שמות ד') "מי שם פה לאדם" ואמר הנביא (ישעיה נ' ד') "ה' אלקים נתן לי לשון למודים" ואין צריך שנשתמש בטובה ההיא אשר ניתנה לנו לשלמות ללמוד וללמד – בגדולה שבחסרונו ובחרפה השלמה עד שנאמר, מה שיאמרוהו הגויים הסכלים הזונים בשיריהם... לא כמו שנאמר להם: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". אמנם בהשתמש בו על דרך השלוח וכאשר יעלה על רצון משלה הנה הוא לא יקרא "דיבור" ולא בעליו "מדבר", אלא – מסקל באבנים. וכבר ישתתף לגעיית בעלי החיים המזיקים או לצפצוף העופות שאין בהם ממש. ומה גם עתה צריך להזהר מאד מאד מהדיבור נגד פני עליון בדבר מן הדברים אשר לא לרצון יהיו לפניו כמו שאמר החכם (קהלת ה') "אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלוקים, כי האלוקים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים". יאמר, כי אחר שכאשר גבהו שמים על הארץ כן גבהו דרכיו מדרכינו ואין לנו בו אפילו אומדנא, השתדל שיהיה הדיבור מוגבל והיותר מצומצם ומועט שאפשר, כי ברב דברים לא יחדל פשע. ומזה יש ענין גדול בדברי הנדרים, אשר ידרו האנשים לשלם לו יתברך, כי היותר משובח הוא שלא ידור כלל, לפי שהנודר לא ימנע שידור (א) או בדבר מצוה (ב) או בדבר הרשות. ואם היה בדבר מצוה הנה לא ימנע משידור וישלם או שידור ולא ישלם. הנה מבואר, שכאשר ידור אדם נדר בדבר מצוה, שהוא מודה בנדרו, שהוא אינו מושבע ועומד עליו, וכשיעשה אותו מפני נדרו, יורה, שלא מפני מצות ה' הוא עושה, אלא מפני רצונו שנדר וקיים. והרי הוא מעשה פגום... ואפשר שמה שכתב רש"י (ע' לעיל ביבמות) שחייב לשאול על נדרו הוא כדי שישוב לחפשיותו, וכשיעשה – יעשה מחמת המצוה, לא מחמת הנדר. והנה כאשר נדר ושילם, הוא מעשה בלתי נרצה, וכל שכן כאשר נדר ולא שילם, כי הוא חטא עצום לחלל דברו. אמנם אם היה הנדר בדבר הרשות או בדבר הבאי, הנה המחלל מפסיד והמקיים אינו נשכר. כי מה לו יתברך שיעשו הדברים האלה או שלא יעשו... ועליהם אמרו (נדרים כ"ב ע"א): (משלי י"ב י"ח) "יש בוטה כמדקרות חרב ולשון חכמים מרפא" – כל הבוטה ראוי לדקרו בחרב, אלא 'לשון חכמים מרפא'. והוא כמו שפירש רש"י ז"ל: שמצוה לשאול עליו, ומעשה יפתח בבתו יוכיח...
... והנה לפי שהיה הדבר מיוחד לבעלי השכל (=שאין משותפים בכח הדיבור בעלי חיים, כמו שהם משותפים עמו בהיותו "זן וצומח ומרגיש"), כי הוא שליח השכל ומליצו המעיד על שולחו, היה מן הראוי שיהיה שלוחו כמותו, בתכלית הדיוק וההזהר, שלא יתפשט כי אם בדבר אשר יאמר אותו השכל, ואין צריך לומר, שלא ינבל את פיו ולא יטמא אותו בדברי הנבלות, כמו שאמר הרב המורה: מאמר ג', פרק ח': שזה הדיבור בלשון הוא מסגולת בני אדם וטובה גמלה ה' לאדם להבדילו בה משאר בעלי החיים, כמו שאמר (שמות ד') "מי שם פה לאדם" ואמר הנביא (ישעיה נ' ד') "ה' אלקים נתן לי לשון למודים" ואין צריך שנשתמש בטובה ההיא אשר ניתנה לנו לשלמות ללמוד וללמד – בגדולה שבחסרונו ובחרפה השלמה עד שנאמר, מה שיאמרוהו הגויים הסכלים הזונים בשיריהם... לא כמו שנאמר להם: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". אמנם בהשתמש בו על דרך השלוח וכאשר יעלה על רצון משלה הנה הוא לא יקרא "דיבור" ולא בעליו "מדבר", אלא – מסקל באבנים. וכבר ישתתף לגעיית בעלי החיים המזיקים או לצפצוף העופות שאין בהם ממש. ומה גם עתה צריך להזהר מאד מאד מהדיבור נגד פני עליון בדבר מן הדברים אשר לא לרצון יהיו לפניו כמו שאמר החכם (קהלת ה') "אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלוקים, כי האלוקים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים". יאמר, כי אחר שכאשר גבהו שמים על הארץ כן גבהו דרכיו מדרכינו ואין לנו בו אפילו אומדנא, השתדל שיהיה הדיבור מוגבל והיותר מצומצם ומועט שאפשר, כי ברב דברים לא יחדל פשע. ומזה יש ענין גדול בדברי הנדרים, אשר ידרו האנשים לשלם לו יתברך, כי היותר משובח הוא שלא ידור כלל, לפי שהנודר לא ימנע שידור (א) או בדבר מצוה (ב) או בדבר הרשות. ואם היה בדבר מצוה הנה לא ימנע משידור וישלם או שידור ולא ישלם. הנה מבואר, שכאשר ידור אדם נדר בדבר מצוה, שהוא מודה בנדרו, שהוא אינו מושבע ועומד עליו, וכשיעשה אותו מפני נדרו, יורה, שלא מפני מצות ה' הוא עושה, אלא מפני רצונו שנדר וקיים. והרי הוא מעשה פגום... ואפשר שמה שכתב רש"י (ע' לעיל ביבמות) שחייב לשאול על נדרו הוא כדי שישוב לחפשיותו, וכשיעשה – יעשה מחמת המצוה, לא מחמת הנדר. והנה כאשר נדר ושילם, הוא מעשה בלתי נרצה, וכל שכן כאשר נדר ולא שילם, כי הוא חטא עצום לחלל דברו. אמנם אם היה הנדר בדבר הרשות או בדבר הבאי, הנה המחלל מפסיד והמקיים אינו נשכר. כי מה לו יתברך שיעשו הדברים האלה או שלא יעשו... ועליהם אמרו (נדרים כ"ב ע"א): (משלי י"ב י"ח) "יש בוטה כמדקרות חרב ולשון חכמים מרפא" – כל הבוטה ראוי לדקרו בחרב, אלא 'לשון חכמים מרפא'. והוא כמו שפירש רש"י ז"ל: שמצוה לשאול עליו, ומעשה יפתח בבתו יוכיח...
1. הסבר לפי דברי בעל העקדה את כוונת מאמרו של ר' נתן, במה דומה הנודר בדבר מצוה, (גם אם נדרו מעשה בלתי רצוי), למי שבונה במה בזמן איסור במות?
2. לשם מה מביא בעל העקדה את דברי הרמב"ם במורה נבוכים ג' ה' - במה זה מסייע לעניינו בדבר הנדרים?
3. הסבר את המלים המסומנות בקו – במה המעשה הוא "פגום"?
| ב. מיקומו של פרקנו |
אברבנאל, מקשה:
למה נכתבו המצוות האלה (שבפרקנו) אחר דברי הברית ואלותיו ולא נזכרו קודם הברית, כמו שנזכרו שם יתר המצוות, שנאמרו למשה מסיני, כיון שגם אלה נאמרו שמה, כמו שאמר בסופם (כ"ז ל"ד) "אלה המצוות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני"?
למה נכתבו המצוות האלה (שבפרקנו) אחר דברי הברית ואלותיו ולא נזכרו קודם הברית, כמו שנזכרו שם יתר המצוות, שנאמרו למשה מסיני, כיון שגם אלה נאמרו שמה, כמו שאמר בסופם (כ"ז ל"ד) "אלה המצוות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני"?
נסה לענות לשאלתו.
| ג. שאלות ודיוקים ברש"י |
ד"ה היה ערכך וגו': אין ערך זה לשון "דמים", אלא בין שהוא יוקר בין שהוא זול, כפי שניו הוא הערך הקצוב עליו בפרשה.
והיה ערכך THEN THY ערכך SHALL BE etc. — This word ערך used throughout this section has not the meaning of דמים, market-value (which varies according to the condition of the market or the condition of the person offered for sale, whilst ערך is a fixed value), but whether he be of high value or of low value, according to his age is the ערך fixed for him in this section.
**
בעל שם עולם:
מה שאמר רש"י "אין ערך זה לשון 'דמים'" לא שרש"י ז"ל בעצמו מודיע הבדל ה"ערכים" מן "הדמים", כי רש"י ז"ל לא בא לפסוק אלא בא לפרש...
מה שאמר רש"י "אין ערך זה לשון 'דמים'" לא שרש"י ז"ל בעצמו מודיע הבדל ה"ערכים" מן "הדמים", כי רש"י ז"ל לא בא לפסוק אלא בא לפרש...
הסבר מהו איפוא הקושי אשר בא רש"י לישבו, אם כדבריו אינו בא להודיע הבדל בין "ערכים" ל"דמים"?
ד"ה והעמידו: לנערך לפני הכהן ויעריכנו לפי השגת ידו של מעריך.
והעמידו THEN THEY SHALL PRESENT HIM — the person made the subject of a valuation, לפני הכהן BEFORE THE PRIEST, and the priest shall set a value on him according to the means of him who promised the valuation (Sifra, Bechukotai, Section 3 14).
א. מה קשה לו בפסוקנו?
ד"ה והעמידו: כאילו אמר והעמידו הכהן לפני הכהן, כאשר פירשתי (י"ד ט"ו) ולקח הכהן. ויצק על כף הכהן*. ויהיה דרך צחות. או יהיה "והעמידו" שיעמיד הנודר עצמו.
he will present him either “The kohen” is the subject of this verb, as if Scripture had said, “the kohen will present him before the kohen” (i.e., before himself). I have explained the phrase “he will pour some on the kohen’s left palm” [14:15] along similar lines. This construction conforms to Hebrew usage. or The person who vowed is the subject of the verb, and he presents himself before the kohen.
* ושם פירש הראב"ע:
היא כף הכהן המטהר, רק כן דרש לשון צחות בל' הקודש.
היא כף הכהן המטהר, רק כן דרש לשון צחות בל' הקודש.
he will present him either “The kohen” is the subject of this verb, as if Scripture had said, “the kohen will present him before the kohen” (i.e., before himself). I have explained the phrase “he will pour some on the kohen’s left palm” [14:15] along similar lines. This construction conforms to Hebrew usage. or The person who vowed is the subject of the verb, and he presents himself before the kohen.
האם מסכים רש"י עם אחד משני פירושי הראב"ע או הלך בדרך שלישית?
ג. בעל שם עולם מתוכח עם פירוש הראב"ע ומסכם:
ופירושו של רש"י הוא נאות מאד בפשט המקרא.
ופירושו של רש"י הוא נאות מאד בפשט המקרא.
התוכל להוכיח שכן הוא?
ד"ה על פי אשר תשיג: לפי מה שיש לו יסדרנו וישאר לו כדי חייו: מטה, כר וכסת וכלי אמנות. אם היה חמר, משאיר לו חמורו.
על פי אשר תשיג ACCORDING TO HIS ABILITY — i. e. according to what he possesses shall he (the priest) assess him (the person who has promised the valuation), leaving him sufficient to live upon: a bed, mattress and cushion and tools necessary for his trade; thus, in respect to the latter, if he was an ass-driver (earning a living by carrying loads) he has to leave him his ass (Arakhin 23b).
א. הסבר את המושג "סדר" בהקשר זה
**
ב. בעל שם עולם:
כינוי 'נו' ("יעריכנו") לכאורה מוסב על הנודר שזכר לפני כן, וכן נראה מפירוש רש"י שכתב "על פי אשר תשיג ידו" – לפי מה שיש לו יסדרנו – מוסב על הנודר. אבל אי אפשר לומר כן בכוונת דברי רש"י ז"ל, שאם כן יהיו דברי רש"י סותרים זה את זה; כאן כתב 'יסדרנו' – כינוי 'נו' מוסב על הנודר, למעלה כתב 'והעמידו' "לנערך לפני הכהן ויערכינו" לפי השגת ידו של מעריך".
כינוי 'נו' ("יעריכנו") לכאורה מוסב על הנודר שזכר לפני כן, וכן נראה מפירוש רש"י שכתב "על פי אשר תשיג ידו" – לפי מה שיש לו יסדרנו – מוסב על הנודר. אבל אי אפשר לומר כן בכוונת דברי רש"י ז"ל, שאם כן יהיו דברי רש"י סותרים זה את זה; כאן כתב 'יסדרנו' – כינוי 'נו' מוסב על הנודר, למעלה כתב 'והעמידו' "לנערך לפני הכהן ויערכינו" לפי השגת ידו של מעריך".
הסבר מהי איפוא כוונת רש"י לד"ה הזה באופן שלא יהיו דבריו לסוף הפסוק סותרים את דבריו לתחילת הפסוק!
ד"ה כערכך הכהן כן יהיה: לשאר כל אדם הבא לקנותה מיד הקדש.
כערכך הכהן כן יהיה AS THE PRIEST VALUES IT, SO SHALL IT BE for any other person who comes to buy it from the Temple treasury (in contrast to the owner himself who, if he redeems it, must add a fifth to the valuation, as stated in the next verse).
לשם מה הוסיף רש"י כאן את המלים "לשאר כל אדם", ולמה לא אמר: למי שבא לקנותה מיד הקדש?
ד"ה ואם גאל יגאלנו: בבעלים החמיר הכתוב להוסיף חומש, וכן במקדיש בית (עיין פסוק ט"ו בפרקנו) וכן במקדיש אתו השדה (עיין פסוק י"ט) וכן בפדיון מעשר שני - הבעלים מוסיפים חמש ולא שאר כל אדם.
ואם גאל יגאלנה BUT IF HE WILL AT ALL REDEEM IT [THEN HE SHALL ADD A FIFTH …] — In respect to the owner Scripture is more stringent by requiring him to pay an additional fifth. And similarly in the case of one who dedicates a house to the Sanctuary (vv. 14, 15) and so, too, in the case of one who dedicates his field (v. 19), and similarly in the case of redeeming מעשר שני, “the Second Tithe”, the owner must add a fifth to their real value when redeeming them; but no other person has to do this (Sifra, Bechukotai, Chapter 10 7; Arakhin 25a).
בעל שם עולם, מקשה:
לכאורה לאיזה ענין רש"י ז"ל מודיע כל הדברים שבהם הבעלים מוסיפים חומש: וכי לפסוק הלכות בא?! בפרט שהדברים האלה מפורשים למטה (= בפסוקים ט"ו וי"ט).
לכאורה לאיזה ענין רש"י ז"ל מודיע כל הדברים שבהם הבעלים מוסיפים חומש: וכי לפסוק הלכות בא?! בפרט שהדברים האלה מפורשים למטה (= בפסוקים ט"ו וי"ט).
התוכל לישב את קושיתו, ולהסביר מהו הקושי בפסוקנו שאותו בא רש"י ליישב?