פרשת צו תשכ"ח - איסור אכילת דם
א. איסור אכילת דם בספר המצוות לרמב"ם
"וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ"
And ye shall eat no manner of blood, whether it be of fowl or of beast, in any of your dwellings.
למה מנה הרמב"ם במנין המצוות מצווה זו כאן ולא במקום שבו הובאה ראשונה בג' פסוק י"ז?
ב. "וכל דם לא תאכלו"
"וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ"
And ye shall eat no manner of blood, whether it be of fowl or of beast, in any of your dwellings.
1. השווה למקומנו ולמקום ג' י"ז את הפסוקים מתוך פרשת אחרי מות י"ז י'-י"ד. למה נשנה איסור אכילת הדם בפרשת אחרי-מות שוב? מה נתחדש שם?
השווה למקומנו:
"רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר"
Only be stedfast in not eating the blood; for the blood is the life; and thou shalt not eat the life with the flesh.
נסה להסביר, מה התחדש במקום ההוא על הנאמר במקומנו?
ג. ויכוח הרמב"ם והרמב"ן - איסור דם
הרמב"ם, מורה נבוכים ג' מ"ו:
ודע כי הדם היה טמא מאד בעיני הצאבא (עובדי ע"ז) ועם כל זה היו אוכלים אותו, מפני שהיו חושבים שהוא מזון השדים, וכשאכל אותו מי שאכלו כבר השתתף עם השדים ויביאוהו ויודיעוהו העתידות. והיו שם אנשים שהיה קשה בעיניהם אכילת הדם, כי הוא דבר שימאסהו טבע האדם והיו שוחטים בהמה ומקבלים דמה בכלי או בחפירה ואוכלים בשר השחיטה ההיא סביב דמה, והיו מדמים במעשה ההוא שהשדים יאכלו הדם אשר הוא מזונם והם יאכלו הבשר ובזה תהיה האהבה והאחוה והרעות להם בעבור שאכלו כולם על שולחן אחד ובמושב אחד ויבואו להם השדים ההם לפי מחשבתם בחלום ויגידו להם העתידות ויועילו להם. אלה כולם דעות שהיו נמשכים אחריהם בזמנים ההם, ובוחרים אותם והיו מפורסמות, לא היה ספק לאחד מן ההמון אמתתם. ובאה התורה השלמה ליודעיה להסיר אלו החליים הנאמנים ואסרה אכילת הדם, ועשתה חיזוק באיסורו כמו שעשתה בע"ז בשוה (=באותה לשון): אמרה "ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם" כמו שאמר בנותן מזרעו למולך: "ונתתי את פני באיש ההוא". ולא בא זה הלשון במצוה שלישית מלבד ע"ז ואכילת דם... וטהרה (התורה) הדם ושמה אותו מטהר מה שיגיע בו (אפודי: תורתנו טהרה הדם וציותה להזות בו לטהר) "והזית על אהרן ועל בגדיו וקדש"... וציותה להזותו על המזבח... ושמה העבודה כולה לשופכו שם – לא לאספו – כמו שאמר "ואני נתתיו (=את הדם) לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם" (ויקרא י"ז י"א).

ד"ה כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו על המזבח: המשמע מן הכתוב הזה, שיאמר שיאסור לנו הדם, מפני שנתנו לנו להיות על המזבח לכפר על נפשותינו. ואם נקשה: למה אסר דם החיה והעוף אשר לא יקרב? נדחה את השואל לאמור לו, שרצה להרחיקנו מכל דם שלא נשגה בו... והרב כתב במורה נבוכים, כי היו הכשדים מואסים בדם ויחשבוהו להם לטומאה, אבל יאכלו ממנו הרוצים להתחבר לשדים ולהנבא מהם עתידות, והתורה תכון לעולם להרוס בעניני סכלותם בהפוך מחשבותיהם ולכך אסרה הדם באכילה ובחרה בו להטהר בהזאות לזרקו על המזבח לכפרה. ולכך אמרה התורה "ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם" (מ"ז י') כמו שאמר בנותן מזרעו למולך, שהוא מביא למין ממיני עבודה זרה, כי לא נאמר כן במצוה אחרת.
ואלה דברים מיושבים, אבל הכתובים לא יורו כך, שהם יאמרו תמיד בטעם האסור "כי נפש כל דבר דמו בנפשו" (י"ז י"ד) "כי נפש הבשר בדם הוא" (י"ז י"א) והחזיר במשנה תורה: "רק חזק לבלתי אכול הדם, כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר" (דברים י"ב כ"ג).
וראוי שנפרש בטעם איסורו כי השם ברא כל הנבראים התחתונים לצורך האדם, כי הוא לבדו בהם מכיר את בוראו, ואעפ"י כן לא התיר להם באכילה מתחילה רק הצומח לא בעלי הנפש, כאשר בא בפרשת בראשית (א' כ"ט) "הנה נתתי לכם את כל עזב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה". וכאשר היה במבול שניצולו בזכותו של נח והקריב מהם קרבן והיה לרצון לו, התיר להם השחיטה, כמו שאמר (בראשית ט' ג') "כל רמש אשר הוא חי, לכם יהיה לאכלה; כירק עשב נתתי לכם את כל", כי היותם בעבור האדם. והנה התיר גופם אשר הוא חי בעבור האדם, שיהיה להנאתו ולצרכו של האדם. ושתהיה הנפש שבהם לכפרה לאדם – בקרבים לפניו יתברך – לא שיאכלוהו, כי אין לבעל נפש שיאכל נפש, כי הנפשות כולן לאל הנה, כנפש האדם וכנפש הבהמה לו הנה, ומקרה אחד להם, כמות זה כן מות זה... ולכן יש בה (בנפש החי) דעת לברוח מן הנזק וללכת אחרי הנאות לה והיכר ברגילים ואהבה להם, כאהבת הכלבים לבעליהם...

1. מה ההבדל העקרוני בין טעמו של הרמב"ם לבין טעמו של הרמב"ן בטעם איסור אכילת הדם?
2. מהו נימוקו העיקרי של הרמב"ן שבגללו אינו מקבל את טעם הרמב"ם?
*
3. לשם מה מזכיר הרמב"ן בדבריו את איסור אכילת בעלי חיים לאדם הראשון ואת היתר אכילתם לנח ולבניו? מה לענין זה ולטעם איסור אכילת הדם?
4. למה לא יסביר הרמב"ן את טעם האיסור אצלנו בפרשת צו וידחה את כל פירושו זה לפרשת אחרי מות?
**
5. השווה לדברי הרמב"ן כאן את דבריו ויקרא א' ט' ד"ה ניחוח החל מן "והנה בכתוב הזה טעם הקרבנות, שהם אשה ריח ניחוח לה' ואמר הרב במורה נבוכים כי טעם הקרבנות...". האם דומה ויכוח הרמב"ן נגד הרמב"ם כאן לויכוחו עמו שם (בויקרא מ' ט')? האם עמדת הרמב"ן בשני המקומות אחת היא?
ד. בטעם איסור אכילת הדם
אברבנאל:
ואמנם למה בחר ה' בחלב ובדם להקריב על מזבחו ולמה אסר אכילתם לישראל, כבר נאמרו בזה טעמים מתחלפים... והטעם הרביעי אמרו, שהבריאות והיופי הוא סיבת החטא, וסיבת הבריאות הוא הדם וסיבת היופי – השומן, ומי שדמו רותח הוא חוטא, כמו הבחורים; וכן השומן סיבת החטא כמו שנאמר (דברים ל,א) "וישמן ישורון ויבעט" – לכך ציוה ה' שישרפו על מזבחו שני הדברים הגופניים המביאים לידי חטא, לרמוז שכך ראוי לאדם שיבטל תאוותיו... ועוד טעם ששי אומר אני בזה; שהעונות נמשלו לאדום והסליחה נמשלה ללובן כמו שאמר הנביא (ישעיה א') "אם יהיו חטאיכם כשני – כשלג ילבינו" ולזה ציוה שיגישו על מזבחו הדם לרמוז שהם מודים על חטאם לפניו על דרך (תהלים ל"ה) "אודה עלי פשעי לה'" ושיקריבו ג"כ החלב לרמוז לסליחה כאומר (תהלים נ"א) "כי עמך הסליחה".
1. מה המשותף בשני הטעמים הניתנים כאן לאיסור?
2. במה שניהם שונים עקרונית מטעמו של הרמב"ן?
*
3. האפשר לטעון נגד טעמי האברבנאל אותה טענה שמביא הרמב"ן לעיל נגד טעמו של הרמב"ם?