(ט) וַיֹּ֖אמֶר אֶל־עַמּ֑וֹ הִנֵּ֗ה עַ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֥ב וְעָצ֖וּם מִמֶּֽנּוּ׃ (י) הָ֥בָה נִֽתְחַכְּמָ֖ה ל֑וֹ פֶּן־יִרְבֶּ֗ה וְהָיָ֞ה כִּֽי־תִקְרֶ֤אנָה מִלְחָמָה֙ וְנוֹסַ֤ף גַּם־הוּא֙ עַל־שֹׂ֣נְאֵ֔ינוּ וְנִלְחַם־בָּ֖נוּ וְעָלָ֥ה מִן־הָאָֽרֶץ׃
(יא) וַיָּשִׂ֤ימוּ עָלָיו֙ שָׂרֵ֣י מִסִּ֔ים לְמַ֥עַן עַנֹּת֖וֹ בְּסִבְלֹתָ֑ם וַיִּ֜בֶן עָרֵ֤י מִסְכְּנוֹת֙ לְפַרְעֹ֔ה אֶת־פִּתֹ֖ם וְאֶת־רַעַמְסֵֽס׃ (יב) וְכַאֲשֶׁר֙ יְעַנּ֣וּ אֹת֔וֹ כֵּ֥ן יִרְבֶּ֖ה וְכֵ֣ן יִפְרֹ֑ץ וַיָּקֻ֕צוּ מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (יג) וַיַּעֲבִ֧דוּ מִצְרַ֛יִם אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּפָֽרֶךְ׃ (יד) וַיְמָרְר֨וּ אֶת־חַיֵּיהֶ֜ם בַּעֲבֹדָ֣ה קָשָׁ֗ה בְּחֹ֙מֶר֙ וּבִלְבֵנִ֔ים וּבְכָל־עֲבֹדָ֖ה בַּשָּׂדֶ֑ה אֵ֚ת כָּל־עֲבֹ֣דָתָ֔ם אֲשֶׁר־עָבְד֥וּ בָהֶ֖ם בְּפָֽרֶךְ׃
(טו) וַיֹּ֙אמֶר֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם לַֽמְיַלְּדֹ֖ת הָֽעִבְרִיֹּ֑ת אֲשֶׁ֨ר שֵׁ֤ם הָֽאַחַת֙ שִׁפְרָ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית פּוּעָֽה׃ (טז) וַיֹּ֗אמֶר בְּיַלֶּדְכֶן֙ אֶת־הָֽעִבְרִיּ֔וֹת וּרְאִיתֶ֖ן עַל־הָאָבְנָ֑יִם אִם־בֵּ֥ן הוּא֙ וַהֲמִתֶּ֣ן אֹת֔וֹ וְאִם־בַּ֥ת הִ֖יא וָחָֽיָה׃ (יז) וַתִּירֶ֤אןָ הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וְלֹ֣א עָשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר אֲלֵיהֶ֖ן מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וַתְּחַיֶּ֖יןָ אֶת־הַיְלָדִֽים׃ (יח) וַיִּקְרָ֤א מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֙יִם֙ לַֽמְיַלְּדֹ֔ת וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ן מַדּ֥וּעַ עֲשִׂיתֶ֖ן הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַתְּחַיֶּ֖יןָ אֶת־הַיְלָדִֽים׃ (יט) וַתֹּאמַ֤רְןָ הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה כִּ֣י לֹ֧א כַנָּשִׁ֛ים הַמִּצְרִיֹּ֖ת הָֽעִבְרִיֹּ֑ת כִּֽי־חָי֣וֹת הֵ֔נָּה בְּטֶ֨רֶם תָּב֧וֹא אֲלֵהֶ֛ן הַמְיַלֶּ֖דֶת וְיָלָֽדוּ׃ (כ) וַיֵּ֥יטֶב אֱלֹהִ֖ים לַֽמְיַלְּדֹ֑ת וַיִּ֧רֶב הָעָ֛ם וַיַּֽעַצְמ֖וּ מְאֹֽד׃ (כא) וַיְהִ֕י כִּֽי־יָֽרְא֥וּ הַֽמְיַלְּדֹ֖ת אֶת־הָאֱלֹהִ֑ים וַיַּ֥עַשׂ לָהֶ֖ם בָּתִּֽים׃
(כב) וַיְצַ֣ו פַּרְעֹ֔ה לְכָל־עַמּ֖וֹ לֵאמֹ֑ר כָּל־הַבֵּ֣ן הַיִּלּ֗וֹד הַיְאֹ֙רָה֙ תַּשְׁלִיכֻ֔הוּ וְכָל־הַבַּ֖ת תְּחַיּֽוּן׃ (ס)
(9) And he said to his people, “Look, the Israelite people are much too numerous for us. (10) Let us deal shrewdly with them, so that they may not increase; otherwise in the event of war they may join our enemies in fighting against us and rise from the ground.”
(11) So they set taskmasters over them to oppress them with forced labor; and they built garrison cities for Pharaoh: Pithom and Raamses. (12) But the more they were oppressed, the more they increased and spread out, so that the [Egyptians] came to dread the Israelites. (13) The Egyptians ruthlessly imposed upon the Israelites (14) the various labors that they made them perform. Ruthlessly they made life bitter for them with harsh labor at mortar and bricks and with all sorts of tasks in the field.
(15) The king of Egypt spoke to the Hebrew midwives, one of whom was named Shiphrah and the other Puah, (16) saying, “When you deliver the Hebrew women, look at the birthstool: if it is a boy, kill him; if it is a girl, let her live.” (17) The midwives, fearing God, did not do as the king of Egypt had told them; they let the boys live. (18) So the king of Egypt summoned the midwives and said to them, “Why have you done this thing, letting the boys live?” (19) The midwives said to Pharaoh, “Because the Hebrew women are not like the Egyptian women: they are vigorous. Before the midwife can come to them, they have given birth.” (20) And God dealt well with the midwives; and the people multiplied and increased greatly. (21) And because the midwives feared God, He established households for them.
(22) Then Pharaoh charged all his people, saying, “Every boy that is born you shall throw into the Nile, but let every girl live.”
רמב"ן על "הבא נתחכמה לו"
(י) הבה נתחכמה לו - לא ראה פרעה וחכמי יועציו להכותם בחרב, כי תהיה בגידה גדולה להכות חנם העם אשר באו בארץ במצות המלך הראשון. וגם עם הארץ לא יתנו רשות
למלך לעשות חמס כזה, כי עמהם הוא מתייעץ, ואף כי בני ישראל עם רב ועצום ויעשו עמהם מלחמה גדולה. אבל אמר שיעשו דרך חכמה שלא ירגישו ישראל כי באיבה יעשו בהם,
ולכךהטיל בהם מס, כי דרך הגרים בארץ להעלות מס למלך כמו שבא בשלמה (מ"א ט כא).
ואחרי כן צוה בסתר למילדות להרוג הזכרים על האבנים, ואפילו היולדות עצמן לא ידעו בהם:
ואחרי כן צוה לכל עמו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו אתם. והענין שלא רצה לצוות לשרי הטבחים אשר לו להרגם בחרב המלך או שישליכו הם אותם ליאור, אבל אמר לעם כאשר ימצא כל אחד ילד יהודי ישליך אותו ביאור, ואם יצעק אבי הילד אל המלך או אל שר העיר יאמרו שיביא עדים ויעשה בו נקמה.
וכאשר הותרה רצועת המלך היו המצרים מחפשיםהבתים ונכנסים שם בלילות ומתנכרין ומוציאים הילדים משם, כי על כן נאמר ולא יכלה עוד הצפינו (להלן ב ג):
ונראה שעמד זה ימים מעטים, כי בלדת אהרן לא היתה הגזרה, וכשנולד משה נראה שנתבטלה, אולי בת פרעה בחמלה עליו אמרה לאביה שלא יעשה כן, או כאשר נשמע כי מאת המלך נהיה הדבר ביטל אותו, או שהיה על פי האצטגנינות כדברי רבותינו (שמו"ר א כד), כי הכל התחכמות עליהם שלא יודע החמס.
וזה טעם מאמר האומרים למשה רבינו אשרהבאשתם את ריחנו לתת חרב בידם (להלן ה כא), כי עתה יוסיפו בשנאתם אותנו, וימצאו טענה כי אנחנו מורדים במלכות ויהרגו אותנו בחרב לעיני הכל, לא יצטרכו עוד לעשות במרמה:
English
Come, let us outwit him- Pharoah and his advisors didn't want to kill them by sword because it would be a great betrayal to harm a nation for nothing who originally came to the land of Egypt by command of the first king. And also, the (inhabitants of Egypt) wouldn't give permission to the king to perform this violence, because it was with them that he took advice. Additionally, Bnei Yisrael was a great and strong nation that could fight back if he would formally start executing them.
Therefore he began with a tax because when foreigners live in a land it's normal to have to pay to taxes to a king. This is similar to what happened by Shlomo (I Kings 9:21).
And after this the Pharoah commanded in secret to the midwives to kill the male babies on the birthstones and even the women giving birth themselves wouldn't know it. (For example, they'd be told they just had stillborn children.)
And after this, he (the king) commanded his whole nation saying "Every son who is born, in the River you shall throw him." And the idea was that he did not wish to command his official royal executioners to kill them or tor throw them in the river. Rather, he instructed his nation that when they find a Hebrew boy they should throw him in the River. And if the father of the boy were to cry out to the king or the officer of that city, they should tell him to bring witnesses and vengeance will be granted him.
And when the king unbridled the nation (his decree came out giving his nation the power to do as they please), the Egyptians would search the houses and would go there at night, act as strangers and find the young boys there, and regarding this it was said (when it comes to Moshe's mom) "And she (Moshe's mom) was not able to hide him (Moshe) anymore."
And it seems like this was the case only for a short while, because at the time of the birth of Aharon this decree was not in effect and when Moshe was born we see that it was nullified. Perhaps the daughter of Pharoah in her mercy on him (Moshe) spoke to her father that he shouldn't act this way, or once it was heard that this matter came from the king, he nullified it. Or perhaps he only did it due to the stargazers/ astronomers like our Rabbis say (this refers to the idea that they had predicted Moses' birth and that's why Pharoah was killing the boys in the first place) because everything had been done with slyness so that (Bnei Yisrael) wouldn't recognize the government was targeting them.
And this is the meaning of what Bnei Yisrael later said to Moshe Rabbeinu "You made our scent stink...to put a sword in their hands" (5:21) because (by asking for us to leave outright) you have caused even more hatred against us from the Egyptians because you are making us sound like true rebels against the king and now he can kill us openly in front of all, and will not have to do it in secret.
(י) הבה נתחכמה לו לבא עליו בעקיפין:(יא) ועלה מן הארץ: מעצמו, מבלתי שנגרשם בכח בלתי סבה מבוארת לתת אותנו לשמצה בקמינו. וזה נעשה פן ירבה, והיה כי תקראנה מלחמה; כי תקראנה רעות וצרות של איזו מלחמה, כמו ותכל דוד, נפש דוד:
(יב) ונוסף גם הוא על שונאינו כי בהיותם נבדלים ממנו במילה ובלשון ובדעות העברים, באופן שלא יכלו המצרים לאכול את העברים לחם הם לנו לאויבים בלי ספק, ויגלו שנאתם אז בעת צרות המלחמה:
(א) למען ענותו כדי שיסכימו לצאת אל ארץ אחרת:
(ב) ויבן ערי מסכנות והם קבלו עליהם למס לבנות את הערים:
(א) ויעבידו כשראו אותם מבזים עצמם לפעולה פחותה שמו אותם לעבדים, וזה כי כפי מה שהיו מוסיפים חטאת על חטאת כן אבדה עצתם ויצאו מרעה לרעה:
(10) הבה נתחכמה לו, Let's not confront them head-on but rather outmaneuver them.
(11) ועלה מן הארץ, on their own, without our having to kick them out. If we don't have a good reason to kick them out, we would get a bad reptuation among our neighbors. If we were to do that then insert a paranthesis around the words, פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה, thus (so that no additional problems would beset us, such as a war).
(12) ונוסף גם הוא על שונאינו, If there were to be a war, they might show hatred of us since they haven't joined our culture. They practice circumcision of our males, keep their own language and also have their own practices such as the way they eat meat only after the blood has been removed, etc. (compare Genesis 43,32). So let's למען ענותו oppress them so that they will agree to leave Egypt and go to a different land.
(2) ויבן ערי מסכנות, and they (the Hebrews) accepted upon themselves as a tax to build storage cities for Pharaoh to prove their loyalty to Egypt.
(1) ויעבידו, and they made them work- once the Egyptians saw how the Hebrews debased themselves by performing menial labour they decided to enslave them. They did this by heaping sin upon sin, thereby defeating their plan and they went from bad to worse.