ניסוי

מהי מצרים עבורך?

מהי תורה עבורך?

סיני

בשלש עשרה מדות התורה נדרשת: (א) מקל וחומר; (ב) מגזירה שוה; (ג) מבנין אב מכתוב אחד, מבנין אב משני כתובים; (ד) מכלל ופרט; (ה) מפרט וכלל; (ו) מכלל ופרט וכלל – אי אתה דן אלא כעין הפרט;

1) kal vachomer (a fortiori). 2) gezeirah shavah (Identity). 3a) Binyan av vekathuv echad (a general rule implicit in one verse). 3b) binyan av mishnei kethuvim (a general rule derived from two verses). 4) kllal ufrat (general-specific). 5) prat ukllal (specific-general). 6) kllal ufrat ukllal (general-specific-general). 7) kllal shehu tzarich lifrat ufrat shehu tzarich lichllal (general requiring specific and specific requiring general). 8) kol davar shehaya bichllal veyatza min hakllal lelamed, lo lelamed al atzmo yatza ela lelamed al hakllal kulo yatza. (Anything which was subsumed in a general category, and departed from that category to teach (something) — not in order to teach about itself did it depart, but in order to teach about the entire category did it depart). 9) kol davar shehaya bichllal veyatza min hakllal lit'on to'an acher shehu ke'inyano, yatza lehakel velo lehachmir. (Anything which was subsumed in a general category, and departed from that category for a particular requirement thereof, departed for leniency and not for stringency). 10) kol davar shehaya bichllal veyatza min hakllal lit'on to'an acher shelo ke'inyano, yatza lehakel ulehachmir. (Anything which was subsumed in a general category, and departed from that category for a particular requirement foreign to it, departed both for leniency and for stringency). 11) kol davar shehaya bichllal veyatza min hakllal lidon badavar hechadash, ē ata yachol lehachziro lichllalo ad sheyachzirenu hakathuv lichlallo befeirush. (Anything which was subsumed in a general category, and departed from that category for a new learning, cannot be restored to that category unless Scripture restores it explicitly). 12a) davar halamed me'inyano (something learned from context). 12b) davar halamed misofo (something learned from its end). 13) shnei kethuvim hamakchishim zeh eth zeh ad sheyavo hakathuv hashlishi veyachriya beneihem (two verses that contradict each other until a third verse comes and resolves the contradiction).
בַּחֹ֙דֶשׁ֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י לְצֵ֥את בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה בָּ֖אוּ מִדְבַּ֥ר סִינָֽי׃
On the third new moon after the Israelites had gone forth from the land of Egypt, on that very day, they entered the wilderness of Sinai.
(א) בחודש השלשי לצאת בני ישראל וכו'. לבא אל ביאור הפרש' לשית לב (א) אומרו בחדש השלישי וכו'. מה נשתנית חניה זו מכל השאר. שנאמר בה זמן ובאיזה חדש. מה שלא עשה כן בשאר המקומות. (ב) או' הזה באו ומהראוי יאמר ביום ההוא. (ג) כי אחר הזכיר החניה. מזכיר הנסיעה שקדמה לה באומרו ויסעו מרפידים וכו'. (ד) שחוזר אחרי כן ומזכיר שנית החניה ואומר ויחנו במדבר. (ה) שחוזר שלישית להזכיר החניה באומרו ויחן שם ישראל וכו'. (ו) או' ויחן ל' יחיד שאם כפרש"י שחנו בלא מחלוקת. קשה כי היתכן כי בכל ל"ח חניות לא חנו באחת מהם בלא מחלוקת זולת זו. (ז) לדקדק ל' אומרו ומשה עלה ולא נאמר ויעל משה. (ח) למה עלה טרם יקראנו הוא ית'. כי אחר אומרו ומשה עלה אל האלהים נאמר ויקרא אליו ה' וכו'. (ט) כי יותר היה צודק אומרו ומשה עלה אל ההר ויקרא אליו ה' ויעל אל האלהים. (י) אומרו לאמר שאם הוא לאמר לישראל בכלל אומרו כה תאמר וכו' הוא ומה צורך אומרו לאמר ויותר הי' צודק יאמר ויאמר כה תאמר וכו'. (יא) למה חילק את ישראל לשנים בית יעקב ובית ישראל אם דבר שליחתו אל כלם הם דברים אחדים. (יב) או' אתם ראיתם כו' מה ממעט או' אתם שיראה ששולל זולתם. (יג) למה אינו מזכיר היציאה ממצרים כמו שמזכיר מה שהיצר את מצרים. (יד) או' ואביא אתכם אלי כי אחר שהוא ית' הי' אתם תמיד יותר יצדק יאמר ואהיה עמכם ולא ואביא אתכם אלי ולדעת המתרגם לא תצדק בעצם מדת אלי. (טו) או' ועתה יתירה ובלתי צודקת. (טז) כפל אומ' שמוע תשמעו. (יז) כי בכלל אומרו ושמרתם את בריתי היא שמיעת הקול כי ע"כ הוצרכו בתנחומא (וב"ר פ' ס') לפרש כי על ברית מילה ידבר ולא על ברית התורה. (יח) מה זו סגולה מבל העמים ואיך תהיה נתינת טעם לדבר או' כי לי כל הארץ. (יט) אומ' ואתם תהיו לי כו' כי לא עם זולתם ידבר עד כה שיאמר עתה ואתם. (כ) או' ממלכת כהנים האם לכל ישראל יעשה הוא ית' מלכים וכהנים או מלכות של כהונה. (כא) אומ' וגוי קדוש איך קראם תחלה מלכים ואח"כ גוי. וטוב טוב הוא יאמר ממלכת כהנים וקדושים. (כב) אומ' אלה הדברים וכו' מי לא ידע כי אלה הם הדברים אשר ידבר אל בנ"י. (כג) או' ויבא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם כו' למה שינה ולא דבר אל כל ישראל יחד וגם מלת וישם שהיה ראוי יאמר ויאמר אליהם את וכו'. (כד) או' וישב משה את דברי העם האם צורך היה לו ית' מגיד לו משה את דברי העם וגם מה ענין אומרו ל' וישב ולא אמר ויאמר. (כה) או' ית' בעבור ישמע העם בדברי עמך שיורה כי עמו היה מדבר אלא שישראל שומעים מה שהיה הוא יתב' מדבר עם משה. והלא עיקר גדול למדונו רז"ל כי עם כל א' וא' מישראל היה יתברך מדבר ואומר והדיבור עצמו היה מדבר עם כ"א ואו' לו מקבלני את עליך וכו' מקבל את אלהותי והוא אומר הן ורבים מאמרי רז"ל כאלה אין מספר. והוא עיקר גדול כי כל איש ישראל נצטוה מפיו יתב' אנכי ולא יהיה לך שמע כל איש ישראל מפי הגבורה ומקרא מלא דברה תורה פנים בפנים דבר ה' אל כל קהלכם וכן יראה מאומרו דבר אתה עמנו וכו' יורה כי מתחלה עמהם הוא ית' היה מדבר. (כו) אומר ויגד משה את דברי העם כו'. כי הלא לא דברו לו שנית שעליו יאמר ויגד אחר אומרו וישב משה את דברי העם. (כז) מה נתחדש עתה שאמר הוא ית' לך אל העם וקדשתם וכו' ולא אמר כן מתחלה כאשר השיב משה את דברי העם אל ה'. (כח) באומרו כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני והלא מיום החדש היה ה' על ההר ומקרא מלא דברה תורה סוף פרשת משפטים וירד ה' על ההר ויכסהו הענן ששת ימים ויעל משה ביום השביעי וכו': (ב) אמנם הנה רז"ל (שם) אמרו בחדש השלישי וכו'. מפני ששבויה וגיורת צריכין להמתין ג' חדשים והלא כמו זר נחשב מאמרם זה כי הלא מיציאת מצרים עד מתן תורה לא היו רק שבעה שבועות ועוד כי הנה בספר הזוהר (פ' אמור דף כז) אומרו כי השבעה שבועות היו כנגד שבעה נקיים שמתקדשת האשה מטומאתה ליכנס לחופה כי כן בפרוש עצמם מהע"ג שעבדו שמטמאה כנדה שמרו שבעה שבועות כנגד שבעה נקיים ליכנס לחופה של מתן תורה ושעל כן קרבן העומר שביום היציאה טרם הליבון היה שעורים כי נמשלו כבהמות נדמו אך שתי הלחם שביום החופה היו מחטים כי כבר היו אז לאנשים. והלא יפלא איך נפרדו סברותם כי יש ידמה אותם לבת ישראל הנשאת ויש לשבוי' וגיורת ובכלל הדבר הפרש מספר הימים מחמשים לתשעים: (ג) אמנם לבא אל הענין נשית לב. (א) אל תתו ית' קודם מתן תורה שבת ודינין במרה למה הקדימם ולמה נתייחדו אלו מזולת. (ב) מה בצע בשבת המלך הקדוש ששת ימים השכם והערב ושלוח את משה ידבר אל בני ישראל והיותו הוא מול האלהים לקבל תשובתם ולהביא את הדברים אל האלהים כי הנה הכל היה אפשר להעשות ביום החדש שהיה ראשון להשראת שכינה בהר או ביום הששי ולא תקדים שכינה לבא ששת ימים: (ד) ועוד למה לא ניתנו הלוחות ביום מתן תורה ואם היה צריך יהיה שם משה עם ה' מ' יום יקדים ויעלה ארבעים יום קודם למתן תורה או ימתין הוא יתברך מלומר הדברות ולקבץ המעמד ההוא עד רדת משה עם שני הלוחות בידו ולא יחלק מתן תורה לשנים אחד לאמר אליהם הדבר ואחד לתת להם הלוחות: (ה) והנה לבא אל הענין נזכירה מז"ל (שבת דף פ"ז) האומרים כי הוא יתברך החזיק טובה למשה על ששיבר הלוחות ואמר לו יישר כחך ששברת. וכן אמרו ולכל היד החזקה אשר עשה משה ששבח הוא ית' חזקת ידו ששיברה הלוחות ונתנו טעם אמרו מוטב שתדון כפנויה ולא תדון כאשת איש: (ו) הנה מזה נראה כי לא היו נשואין עד קבלת הלוחות וכן יראה ממז"ל (פרשה זו) שדמו י' הדברות אל שני תכשיטי זהב ששלח החתן שעל כן נתרעם עליהם הוא יתב' שלא איבדו בעגל רק אשר נתן לנו ע"י עצמו שהם אנכי ולא יהיה לך ששמעו מפי הגבורה ולא אשר שמעו מפי משה הנה נראה קצת כי לא היה אז מתן תורה בעצם כ"א שדוכין ושלוח סבלונות: (ז) ובזה נקרב ונבואה אל הענין והוא כי הנה קרה לו יתב' עם עמו ישראל כמלך ישראל אשר חשק שבויה וגיורת לקחתה לו לאשה וירא והנה היא אינה מתקדשת מטומאתה וצריך להמתין ימי ליבונה ולא שת לבו לזאת. אך היה מתחמץ לבבו באמת באמור כי איככה יוכל לכבות אש אהבתו אותה מלבא אליה עד יספור שלשה ירחים להבחין בין זרע שיזרע שלא בקדושה לזרע שנזרע בקדושה על כן כאלף שנים בעיניו היו הצ' יום על כן יועצוהו כליותיו יצו עליה תסיר שמלת שביה מעליה והלבש אותה מחלצות ולשמור ימי ליבונה בקדושה ובטהרה ובמלאת הימים ההם יטבילנה במים טהורים וגם כי לא ישכב איתה שכבת זרע להבחין בין זרע לזרע הלא ישקנה מנשיקות פיהו כי טהרה ממקור דמיה: (ח) ובזה ישקיט נהמת לבו עד בא הצ' יום ואז ירוה דודי' לשכב אצלה להיות עמה כאשתו לכל דבר. הנה ככל החזיון הזה קרה לנו עם המלך הקדוש יתב' ויתעלה שמו לעד כי מאז היינו במצרים גרים ושבויים כי שם נתגיירו בדם פסח ובדם מילה כמבואר אצלנו במקומו והיינו כישראלית שבויה ביד ע"ג מצד אבותינו ושם נזרע בנו זרע טומאה באשמותנו ותטמא בם נפשנו והולדנו כחות הטומאה כמשפט לכל עושי רשעה שבכל עון קונה ובורא משחית כנודע ורצה בנו הוא יתברך להשיאנו אליו לזרוע בנו זרעוני גנת ביתן המלך הקדוש לקדשנו במצותיו להוליד שרפי קדש: (ט) והנה היה לב מלכו של עולם למהר לעשותו אך ראה והנה זולת ימי טהרה וליבון צריך עוד להמתין תשעים יום להבחין בין זרע שנזרע בטומאה לזרע קדש שיזרע בנו ית' עד אשר לא ידמה מעשה אשר נעשה אל המעשה הקודמים שנבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שנזרע במצרים שלא בקדושה שיהיו מעשים הטובים שיזרעו בנו משוללי שום פניה נכרית ומאשר גדלה מאד אהבתו ית' אותנו היה למהר האלהים לעשותו כי יותר חפץ בנו לקרבנו אליו מאשר חפצינו לידבק בו עם שהיה ראוי יתהפך כי הוא ית' הכל ואנו החלק והיו השלשה חדשים כאלף שנים בעיניו. על כן מה עשה מיהר להעביר טומאתינו היא הע"ג שעבדנו ע"י דם פסח כמז"ל (ש"ר פ' י"ו) משכו וקחו כו' משכו ידיכם מהע"ג וקחו כו'. והוא כי מצרים עבודתם היתה מזל טלה וכפרו בו ושחטוהו ועשו בו שפטים ומסרו עצמם כלם על קדוש ה' כי לקחוהו ואסרוהו בכרעי מטתם ויסתכל כי עוד מעט יסקלום המצריים וכאשר פסקה דם טומאה מאז משכו הטלה והחליפו שמלותם היא עור בשר ערלתם למען יתחילו למנות ימי ליבונם ז' שבועי ימים כמאמר ספר הזוהר (פ' אמור דף כ"ז) והנה הליבון היה לברר וללבן עצמם משיורי פורעניות חולאת זוהמת נחש אשר נשארו בם ע"כ ראה הוא ית' לעוזר' עזר משדי להחזיק הלבון בשני דברים. (א) במצות שבת. (ב) בדינים כי בשבת יערה עלימו רוח קדושה ע"י נפש יתירה לקדשם לטהרם לברר וללבן נפשותם מזוהמת טומאתם כאשר כל כללות העולם קנה בהבראו רוחניות קדושה ע"י השבת להתלבן ולהתקיים ככתוב אצלינו על פסוק שבת וינפש כי בזה נעשה קשר אמיץ בין נפשות ישראל עם קונם אשר הנפש יתירה דבקה בו ית' ולהיות כי כאשר אל הליבון והקדושה צריך קשר ושלום בין אדם למקום כן צריך בין אדם לחברו כי על כן כל התורה תלויה בפסוק ואהבת לרעך כמוך והוא ככתוב אצלנו במקומו כי כל הנפשות של כל איש ואיש מישראל יש להם אחיזה ושורש באלהינו ית' כל נפש ונפש לפי בחינתה יש מפאת החסד ויש מפאת הגבורה וההיקש בכל יתר בחינות על כן בהיות למטה שלום ביניהם יתאחדו נפשותם פה ושורשיהם מעלה ויעשו ייחוד במקורן העליון ית' וההפך בפירוד ושנאה כי נרגן מפריד אלוף עליון חלילה ועל כן הספיק עון זה להחריב בית המקדש והגלות את ישראל כי רב ורע הוא מאד עד אין קץ למוצאי דעת על כן הוא ית' בעת רצה ללבן נפשותינו כאשר נתן לנו את השבת לקשר נפשותינו בו ית' כן נתן לנו את הדינים המשימים שלום בין אדם לחבירו כי על ידם איש על מקומו יבא בשלום ומדבי דינא שקיל גלימא זמר ואזיל באורחא ומן הטעם הזה אחשוב צוה הוא ית' לשים דינים אצל המזבח כמז"ל (ערובין דף כ"ד) על סמיכות אלה המשפטים אצל מזבח אדמה כי למה שהמזבח משים שלום בין אדם למקום כן הדיינים בין אדם לחברו הורה לנו הוא ית' כי לפניו שני הדברים שוים וכאשר היחל שבוע שביעי אשר כנגד יום השביעי של ליבון ביום השלישי של שבוע שהיה ביום ר"ח סיון הביאם מדבר סיני והקדים הוא ית' לבא שם תחלה כמז"ל כי על כן נאמר ה' מסיני בא ולא אמר לסיני בא כי שם היה ובא להקביל פניהם והיו שם נצבים לפניו ית' נגד הר אשר שם האלהים מתעלסים באהבים ושואלים ודורשים דברי דודים בין המלך מלכו של עולם ובין ידידו כי ע"כ כל טפה וטפה של צחצוחי טומאת זוהמת נחש אשר נשארו שם היו נתכות וחולפות לצמיתות כי הלא בכל רגע היו קונים קדושה וקשר עמו ית' אשר לפניהם וכל מה שהיו הם מתדבקים בו ית' היתה זוהמת הנחש בורחת מהם כי הלא כהמס דונג מפני אש המס תימס הטומאה מלפני הקדושה הגדולה שלו ית' כנודע. והן זאת גם אם לא היה רק התיצבם נגד ההר אשר שם האלהים ומה גם עתה כי גם היה הוא ית' נושא ונותן עמהם מתעלס באהבתם כי היו מרבים להיות מתקדשים ומטהרים עד בלתי השאיר בם גם רמז שמץ זוהמא כלל כאשר יבא עוד בביאור הכתוב בס"ד. וביום האחרון שנגמרה מלאכת סילוק הזוהמא אז טבלו לגמור הטהרה במים חיים. כאשר דרשו רז"ל מהכתובים. ואז ביום החמישי' היה מעמד הקדוש. וגם שפסקו הטומאה וליבון הזוהמא וטבילה עדיין לא זכינו לנשואין גמורים עד תום תשעים יום של שבויה וגיורת כי שתיהן היו בנו כמדובר. ע"כ הוצרכו עוד מ' יום למלאות הצ' לקבל אז הלוחות ולהקרא נשואין. וכמז"ל (ש"ר פ' מ"ג) כי על שלא קבלנו הלוחות כי שברם מרע"ה היינו נדונים כפנויה ולא כאשת איש: (י) ולהמתיק הדבר נשית לב אל מציאות הנישואין הללו הלא הוא כי כאשר האשה תקבל שפע מהאיש בגוף ונפש כן רצה הוא ית' נהיה מרכבה אליו ית' ויריק שפע קדושה עלינו תמיד וע"י טוב מעשנו ע"י זרע קדושה אשר יזרע בנו נוליד כחות קדושה עד בלי די כאשר היחל הוא ית' לעשות ע"י אדה"ר טרם יחטא כנודע. והנה ע"י החמשים יום שעל ידם היתה כניסת חופה עדיין לא נזדכך רק הנפש אך לא הגוף. ע"כ לא הספיק היום ההוא רק לנישוק. כמז"ל כי על היום ההוא נאמר ישקני מנשיקות פיהו כאשר הפליגו רז"ל בזה במדרש חזית ואמרו כי כל דבור ודבור שהיה יוצא מפי הקב"ה היה מדבר עם כל אחד ואחד מישראל ונושקו על פיו כמבואר אצלנו בספר שושנת העמקים ושם נאמר כי הנשיקה היא חיבור נפש בנפש כי על כן אב את בן ירצה על פיו ישק להורות כי נפשו קשורה בנפשו כי הלא הפה יתייחס אל הנפש כאשר תרגם אונקלוס בחכמתו (בראשית ב׳:ז׳) ויהי האדם לנפש חיה לרוח ממללא ובגלל הדבר הזה תארו רז"ל סלוק שלשת הרועים את ישראל שלא ע"י מלאך המות רק על ידו ית' אל מיתת נשיקה למה שמתדבקת שכינתו יתברך בנשמת רוח חיים באפו וממשיכה אחריו ית' ומפרידה מהחומר שהיא כנשיקת פה אל פה כמז"ל על וימת שם משה ע"פ ה'. וקרוב לזה קרא לשלשת רעי רשב"י שנפקדו בהתחברם באידרא מתוך משאם ומתנם בצפוני סודות התורה שהגיד אליהו אליו ז"ל שדבקו נפשותם באיכות סודות התורה ונסתלקו למעלה אל האלהים אשר נתנה גם שאינו נשיקת פה אל פה מפיו ית' עצמו כאשר במרע"ה. אך הנה מעין נשיקה ממש היה לכל עם בני ישראל ביום חתונת מתן תורה בצאת נפשם כי מתו בשומעם את קול ה' דובר בם. כמז"ל על (שיר השירים ה׳:ו׳) נפשי יצאה בדברו כי דבקה שכינה בנפשותם ונמשכו אחרי'. והנה הגדר הזה של נשיקה הוא אשר השיגו במעמד הקדוש ההוא והוא ענין נבואת פה אל פה כי תדבק השכינה אל נפש המתנבא כי נפש אדם מתייחס אל הפה כד"א לנפש חיה ומתרגמינן לרוח ממללא. אך לא דבקות עצמיי להיות מרכבה אליו ית' בגוף ונפש. עד קבלת הלוחות ובגלל הדבר הזה יצאה נשמתן בנשיקה ההיא ככל המתים בנשיקה ולא עצרו כח להשאיר בחיים כמרע"ה. למה שעדיין גופם לא נזדכך ולא יכול החומר לסבול דבקותו יתברך אל הנפש שהיא בו ועל כן נשארו פגריהם למטה לארץ. אמנם היה נגמר הזכוך גם לחומר להיותם כדאים לשתשרה בם שכינה בגוף ונפש. במ' יום שממתן תורה עד הלוחות. וזה בשני דברים. (א) במה שכל אותם המ' יום לא זזה שכינה מהר סיני והם נצבים לפניה כמדובר למעלה. שע"י כן היו מזדככי' יום יום והוא מאמר הכתוב (שם א') עד שהמלך במסיבו וכו'. כי עד סוף יום עדיין המלך הקדוש היה במסיבו הוא בהר חורב שהיה מיסב עמהם. (ב) שהיה עדים עליהם העוזר למו לטהרם ולקדשם כי לא פרקו אותו עד אחר מעשה העגל בד"א ועתה הורד עדיך וכו'. וכמשז"ל (ש"ר פ' מ"ו) בחורב טענו בחורב פרקו. והוא מאמר רשב"י במד' כי הי' זיין ושם המפורש חקוק בו כמו שמפורש עניינו אצלנו בשיר השירים באר היטב. ועוד נבארהו במקומו בס"ד ואז ע"י הזכוך ההוא שיתקדש גם החומר יהיו זוכים לבלתי ישלוט מלאך המות. כאשר באדם טרם יחטא, וע"כ הטיבו אשר דברו רז"ל (מגילה דף ט"ו) באומרם חרות על הלוחות. אל תקרי חרות אלא חירות ופי' חירות ממלאך המות. ולמה תלו הדבר על הלוחות ולא על קבלת התורה. אמנם הוא על כי אז נגמר זיכוך החומר וזוכים לקבל הלוחות. ולקבל שפע קדושתם זוכים אל החירות ההוא כמדובר. אלא שהעדיף עליהם מרע"ה. כי הנה מהמעמד הקדוש ההוא. כבר היה זך מהם גם חומרו שיעור מופלג כי ע"כ נפשו לא יצאה בדברו ית' עשרת הדברות כאשר יצאה נשמתם. ואדרבה תעדיף שעלה אל האלהים כאשר נבאר באומרו ומשה עלה כו' בס"ד. אלא שלעומת מה שהיינו מזדככים נגד ההר אשר שם האלהים באותם המ' יום לקבלת הלוחות מיד משה היה משה עצמו מזדכך על השמים מ' יום לקבלם מיד האלהים וזה היה מ' יום. למה שכאשר החומר נתהוה במ' יום של יצירת הולד כן לשנות הוייתו ולהפכו אל הויה רוחנית צריך גם כן מ' יום כמפו' אצלנו בפ' כי תשא בס"ד. ובדרך הזה צדקו יחדו מז"ל (פ' אמור ד' צ"ז) שהוצרכו ג' חדשים כשבויה וגיורת ומאמר ספר הזוהר שלא היה צריך רק שבעה שבועות. כנגד ז' ימי לבון. כי אלו ואלו דברי אלהים חיים. החמשים יום בעד הנשיקה. היא חבור הנפש כמדובר. והתשעים יום אל הזווג העצמיי. הנוגע גם אל החומר תהיה אחר קבלת הלוחות. שהוא בין החמשים והארבעים ג' חדשים כמדובר. כי אז הם הנשואין באמת. ולפי זה לדעת בעל המאמר ההוא. שהיו ישראל כשבויי' וגיורת. ושע"כ הוצרכו ג' חדשים. יאמר הכתוב בחדש השלישי וכו'. תדע למה בחדש השלישי באו וכו'. שהוא בעת המעמד הקדוש לחבור הנפשות ולא מקודם הלא הוא לצאת בני ישראל מארץ מצרים. כי שם היו כגיורת ושבויה. וע"כ באו בזמן ההוא. כדי שישארו עוד ארבעים יום. בשביל הנשואין לקבל הלוחות: (יא) ועל הדרך הזה נבא אל ביאור הכתובים. להשיב על כל אשר הערנו בהם ובכללות כוונתם נמצא בם כל פרטי הדרוש שכתבנו בס"ד הלא הוא. כי מאז הוציאנו ית' ממצרים גזרה חכמתו ית'. להפליא לעשות להעלותינו כמתהומא דארעא עד רום רקיעא. תחת היותינו שקועים בטיט היון. טומאת מצרים וגלוליה עלה נעלה מטומאה לטהרה. עד נתקדש ונהי' קדושי' ממלאכי השרת. ונהיה מרכבה אל השכינה בגוף ונפש מתעלסים באהבתו. כל עם ה' נביאים. כי אם שלהיותנו יוצאים מתחת סבלות טומאת מצרים לא עצרנו כח לקבל התורה עד חדש השלישי. גם שקדמו הכנות רבות כמדובר למעלה. וז"א בחדש השלישי וכו'. לומר טעם היות ביאת מדבר סיני. לקבל תורה בחדש השלישי ולא בראשון ולא בשני. למה שהוא לצאת בני ישראל מארץ מצרים. כי שם מקום כל תוקף הטומאה. ושיעור הכתוב בחדש השלישי למה שהיה לצאת וכו'. על כן אז ביום הזה באו מדבר סיני ולא מקודם. ועכ"ז גדלה קדושת היום ההוא לפניו ית'. כי קדוש היום לאלהינו. כי על כן יאות נאמר ביום הזה באו מדבר סיני. ולא נאמר ביום ההוא עם היות יום שעבר ואין בו ממש. והוא כי הנה למדנו מספר הזוהר (פ' ויחי דף רי"ז) כי הימים שנעשה בהם מצוה. ומה גם מצוה כוללת מכל ישראל. היום ההוא קונה שלמות ואיכות רוחני וקיים לעד כאלו היום עצמו קיים והווה תמיד. כאשר דרשו על פסוק ויקרבו ימי ישראל וכו'. שהימים מתקרבים ממש, להעיד על המצות הנעשות פה בהם. וזה הורה פה כי ע"י צדקת ישראל קנה היום שלמות גדול שיצדק בו לאמר היום הזה. כאלו הוא קיים לפנינו והוא על האחדות והשלמות שקנו בו כאשר יתבאר בס"ד. והלא יקשה על זה כי הן לו היה המעמד הקדוש ביום ההוא לדבר בנו ה' יצדק מאמר זה. אך הלא לא היה עד ששת ימים: (יב) ועוד כ"א כן איפה כי קדוש היה היום ההוא כי קנין קדושה קנינו שמה למה לא ניתנה התורה ביום ההוא על כן אמר ויסעו מרפידים וכו'. לומר אל יקשה בעיניך מה שנארך הזמן כי הלא ויסעו וכו'. כי הלא ראה מהיכן נסעו לבא שמה שהוא ממקום הנקרא רפידים על כי רפו ידיהם שם מן התורה והוא עון עצום לפניו ית' כי ויתר הקב"ה על עון ע"ג ולא ויתר על ביטול תורה וע"כ על רוע הכנתם האריך ועיכב השגתם. וגם בחניית' שם לא היה בשלמות הכנה כי הלא כאשר באו מדבר סיני לא קנו מיד קדושה ואחדות. כ"א ויחנו ל' רבים שמורה על העבר אחדות קדושה כאשר נבאר בס"ד ושמא תאמר א"כ איפה מה היתרון והשלמות היה למו ביום בואם מדבר סיני שאמרתי ביום הזה כמורה באצבע ולא אמרתי ביום ההוא דע כי הוא על כי שם קנו אחדות וקדושה גדולה כי ויחן שם ישראל ל' יחיד על היותם שם נגד ההר אשר שם האלהים כמדובר למעלה כי על ידו קנו זכוך נמרץ והקדושה ההיא שהחלה מהיום שבאו מדבר סיני שאז עמדו נצבים לפני השכינה שהיה בשבוע השביעי לשבעה שבועים של ליבון כמדובר למעלה ועל כן יום שהיחל דבר גדול כזה יום קדוש ומסויים לפניו ית': (יג) ולבא אל הענין נשים לב אל הערת המפרשים האומרים כי איך יתכן שש מאות אלף איש יחד מוכנים אל נבואת פנים בפנים בהקיץ פעם א' ואיש לא נעדר כי הוא דבר מבהיל: (יד) והנה הרב בעל העיקרים ריפא את השבר על נקלה לאמר כי בחול הנבואה על המוכנים תחול אף על בלתי מוכנים. וגם אם היה הדבר מתקבל הלח כמו זר יחשב לעלות הבלתי מוכנים אל שום נבוא'. ומה גם עם גדר נבואת פנים בפנים בסבת היותם קרובים אל המוכנים. ועוד כי מי לנו קרוב ודבק אל משה מאהרן אחיו קדוש וכהן ונביא והיה עם משה אחיו יחד והיה הדבור מגיע אל משה ואהרן לא היה שומע ותהיה נא אהרן המוכן ונביא אצל משה כבלתי מוכנים כלל. אצל המוכנים להנבא בהקיץ פנים בפנים. אמנם לא ימצא בא יבא על הבלתי מוכן מחמת המוכן. רק שפע טובה. אך לומר שבזכות המוכן והקדוש וטהור ידבר הקב"ה עם הטמא לנפש אשר לא רוחץ ולא הורק טונף טומאתו ממנו זה לא יחשוב אנוש: (טו) אך אמנם הנה חכמינו ע"ה האירו עינינו בדבור קל ויעמידונו על האמת כאשר נזכיר מז"ל והוא כי הנה עם בני ישראל נדמה לפניו ית' אל אב ובנו אשר נפשו קשורה בנפשו וכל עוד שאין דבר מפריד בין שניהם פה אל פה ידברו ולא יספו ויהי היום ויבנה קיר ברזל בין זה לזה ולא יכול הבן לשמוע את קול אביו מדבר אליו. וירבו הימים ועצם כח הבן ויסתור את הקיר ההוא ויפילהו ארצה מיד נתראו פנים. וקרא זה אל זה ואמר אמרי נועם. דודיהם וחשקתם כי רבה מאד. כן הדבר הזה לנו עדת ישראל עם אבינו שבשמים כי נפשנו קשורה בכסא כבודו כי חלק אלוה ממעל הוא וע"כ מחייב הדעת כי לא ימיש הוא ית' מלדבר והמתיק סוד עם חלקו יתברך אשר אתנו תשב. אך אין זה כ"א שחפץ בנו ה' לדבר בנו ולהתווכח עם נפשותינו עשר ידות על חשקנו עמו ית' ברוב חסדיו אם לא שחלאת טומאת זוהמת נחש מעכבת הדבקה בנפשותינו ולכן בהסתלק זוהמת נחש מבנתים אשוב תתקשר נפשנו עם שורשה ית' ותתעלס באהבתו ודבר דבר הוא ית' אלינו. כאב את בן ירצה בלי שום עיכוב. וזהו שהטיבו אשר דברו רז"ל (שבת דף קכ"ו) בנועם מליהם באומרם ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן כי בדבר הזה המה כללי יופי מאמרנו זה והוא כי לולא היות בנו זוהמת נחש היינו זכים ומשוללי עכוב לדבר הוא ית' בנו והיינו כלנו נביאים. אך זוהמת נחש היה לנו כמסך מבדיל לבלתי הדבק ידבר בנו ה'. אך בהר סיני ע"י שפסקה זוהמתן של כולם כא' לא היה להם מעצר יעצרם מהדבק בו הוא ית' ולשמוע אמריו ית' כי זה חשקו ואין מעכב וע"כ היו כל עם ה' נביאים. ובזה נחה שקטה השאלה ובטלה לה כי אחר שאיש לא נעדר מכל איש ישראל שלא פסקה זוהמתו כולם היו מוכנים לנבואה. ועל כן יחד כלם התנבאו וישמעו את קול ה' ואין מכלים ועד ממהר אל הענין הלזה אדה"ר. ובזה נבא עד תכונת פסוק (בראשית ג׳:ח׳) וישמעו את קול ה' כו' כי הלא יקשה איך יצדק בקול מתהלך בגן ומה ענין רוח היום. ולמה הוצרך להחבא ומה יועיל לו האם מפני ה' הוא בורח אנה ילך מרוחו וגם הממנו ית' יפלא מה זו שאלה באמור אליו איכה היפלא מה' כי נחבא בתוך הגן. ומה גם כי הלא עמו דבר. ואיך ישאלהו איה הוא ומה תשובתו את קולך שמעתי ואחבא כי מי יתחבא מלפניו ית': (טז) אמנם הנה טרם תחול זוהמת נחש באדם היה הוא ית' משתעשע בו עושה לו חופות ומברך לו ברכת חתנים ופה אל פה ידבר בו כמאמרם ז"ל (ב"ר פ' י"ח) אך כאשר חטא על הנפש ונחה עליו זוהמת נחש אז הפרידה בינו לבינו ית'. ולא יכול לקבל את קול ה' לנוכח אתו. וז"א וישמעו את קול ה' וכו'. והוא בהזכיר מאמר רש"י ז"ל על פסוק (במדבר ז׳:פ״ט) וישמע הקול מדבר אליו שאומר שננקדה המ"ם בחיר"ק מפני כבודו ית' כי אין כבודו ית' לדבר דבר נוכח בן אדם כי עם שהקול מתהלך בעולם ובן האדם שומע ע"פ דרכו וז"א מדבר בחיר"ק. ובזה נבא אל הענין אמר כי אחר שחלה עליו זוהמת נחש לא עצרו כח לשמוע את הקול לנוכח כאשר בתחלה. רק מתהלך בגן כדי שישמע על פי דרכו. וגם לזה לא היה זוכה אם לא לרוח היום שהיה זוכה שהיה ערב שבת ורוח קדושת היום שהתחיל להתעורר ולבא מע"ש שהגינה עליו כנודע. היא שעמדה לו לשמוע את קול ה' גם בהיותו מתהלך וירא כי לא יכול לסבול דקות הרוחניות ע"כ ויתחבא בתוך הגן שהוא כמו שאמרו ז"ל (שם פ' י"ט) בעץ הדעת טוב ורע שאכל ממנו והוא כי בהיות במקום טוב ורע מפאת בחינת הרע יש בו עביות באופן שבהשתלשל הקול לבא שמה יבא מלובש בצד מה ויוכל לסבול קבלת הקול באופן כי לא תעצרנו חלאת הזוהמא כי גם עתה בהשתלשלות הדבר אשר נטמא בו יבואנו וע"כ כמיילל עליו יאמר לו הוא ית' איכה כלו' מה לך פה ראה עונך מה גרם לך תחת היותך דבק בי בעצם והבט נא איה הוצרכת להיות מתחבא פה והאם זה מקומך וזהו איכה: (יז) והשיב את קולך שמעתי בגן. כלומר מתהלך בגן כלו' ולא בא ממך אלי דרך ישרה על כן ואירא כי ראיתי הסתרת פניך והדין עמך כי ערום אנכי מחלוקא דרבנן המדבקים אותי בך ועל כן ואחבא ואתלבש שם שיש תערובת עביות ואוכל לקבל הקול ולעלות אחרי כן משם לאט לי. הנה כי זוהמת הנחש הוא כמסך מבדיל בין המלך מלכו של עולם ובין בניו וכאשר יוסר המסך מלפני איש או אנשים מיד יתדבקו בו ומפיו יוציאו מילין כמדובר וע"כ כאשר פסקה זוהמת נחש מהם איש לא נעדר מהנבא. וזה מאמר הכתוב באומרו ויחן שם ישראל נגד ההר כי על ידי היותם נגד ההר אשר שם האלהים קנו זיכוך וטוהר מטינוף זוהמת נחש ויהיו לאחדים כי בעוד זוהמת נחש דבקה בנפשותם מתייחסים לרבים בעלי ריבוי ופירוד כי כל טומאה מעולם הפירוד עצמיי היא. כי ע"כ בעשו נאמר נפשות ביתו משא"כ ישראל בהיותם קדושים כי יחד כלם חשובים כאחד כי ע"כ נאמר (בראשית מ״ו:כ״ו) כל הנפש הבאה מצרימה וכו'. וכן הוא אומר נפש שנים וכן אם מאחד מישראל היתה זוהמתו נפסקת היה נפרד מזולתו אשר עוד טומאתו בו ולא היתה נפשו קשורה בנפשו. ואיך יקראו כל ישראל אחד אם קצתן בזוהמתן וממקצת פסקה ע"כ אמר כי כלם נעשו אחד ואין זה אלא מפאת הקדושה כי היו משולל זוהמא כלם ואחד יקראו כי כל חלקי הקדושה אחד הוא ורשות היחיד יקרא והוא מה שכתבנו כי מעמד הר סיני היה חיבור הנשמות עמו יתב' בנבואה וקדושת החומר יתהוה גם הוא בסוף עוד ארבעים יום. וזהו ויחן שם וכו'. כי נעשו כלם א' שהוא על כי שם פסקה זוהמת כלם להשיג נדר הנבואה כי פה קנו השלמות ההוא. ובזה מצאנו ראינו כוונת המגיד באומרו אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו כי הלא יראה תפל מבלי מלח כי אם לא נתן לנו את התורה מה בצע בקריבת הר סיני. אך במאמרנו יובן כי הלא דבר גדול עד להפליא הנחילנו בקרבנו לפני הר סיני כי פסקה זוהמתנו וזכינו להיות כל עם ה' נביאים בהקיץ יחד וע"כ אמר דיינו. ואומרו נגד ההר ולא אמר נגד ההר סיני כי הלא לא נזכר מקודם רק מדבר סיני אחשוב כי חוזר אומרו ההר בה"א הידיעה אל מאמר הכ' בהוציאך את העם הזה תעבדון את האלהים על ההר הזה. אמר עתה כי כבר התחיל להתקיים הדבר כי ויחן שם ישראל וכו':
(א) בחדש השלישי וגו'. הנה למה שקדם מעוצם חיבתו יתברך בישראל וגודל חשקו לתת להם ארוסתם זאת התורה תקשה למה נתעכב ה' מתת התורה עד חודש השלישי כי מן סימני האהבה היא שלא יתעכב חושק מבא לחשוקתו. ואם לצד הדרך הלא מצינו שאפילו לאליעזר עבד אברהם קפצה לו הארץ (סנהדרין צ''ה.) בלכתו לקחת אשה ליצחק ומכל שכן וקל וחומר לחתונת נשיאת ראש כי תקפוץ הארץ וגם השמים אם יצטרכו לה.
(1) בחדש השלישי לצאת בני ישראל, In the third month after the Exodus of the children of Israel, etc. Considering G'd's love for Israel and His urgent desire to give them their fiancee (the Torah), it is difficult to understand why G'd waited until the third month after the Exodus. One of the signs of fondness for one's counterpart is that one does not allow obstacles to stand in the way of one's joining the beloved. We have instances in the Torah when G'd even accelerated the union of lover and beloved such as when Eliezer traversed the distance from the Holy Land (Hebron) to Aram Naharayim in a single day (G'd having telescoped the earth under his feet) only in order to bring about the union of Isaac and Rebeccah even more speedily than was possible without this miracle (compare Sanhedrin 95). In view of this, we could have expected G'd to at least do the same for the Israelites and ensure their arrival at Mount Sinai immediately after they had crossed the Sea of Reeds.
(ב) אשר על כן בא הקדוש ברוך הוא ונתן אמתלא לדבר כי לא מיעוט החשק הוא הסובב אלא לצד הכשרת החתן כי לא היו ישראל ראוים לצד שהיו בארץ הטמאה והיו לנדה ביניהם והוצרכו לספור ספירת טהרתם שבע שבתות כדרך ז' נקיים אשר צוה ה' לזבה (זהר ח''ג צ''ז:) והוא אומרו לצאת בני ישראל פירוש לסיבת יציאתם מארץ מצרים הוא הסובב עכבת הדבר עד החודש הג', והראיה כי כשקרבו ימי הכשרתם בו ביום נסעו בו ביום באו, והוא אומרו ביום הזה פירוש שנסעו בו ביום באו, וכן הובא בדבריהם ז''ל (שבת פ''ז:) שביום שנסעו בו באו. והצצתי בענין ואראה עוצם חשקו יתברך בישראל שניכרת מתוך מעשיו בהעיר למה הטריחם ה' בדרך עד החדש הג'. ואם לסיבה שכתבנו עדיין תקשה שהיה לו לקפוץ הארץ ולהגיע למדבר סיני בו ביום ושם יתעכבו עד ספור ז' שבועות ויהיה זמן הכושר כנזכר:
(2) G'd therefore felt called upon to explain that the fact that מתן תורה was delayed somewhat was not to be interpreted as a lack of ardour of the bride for the groom but was due to the groom not being properly prepared before that date. Having spent so many years in a country full of all kinds of abominations, the Israelites had absorbed much of the spiritual pollution prevailing in Egypt and they required 49 days during which they progressively cleansed themselves of these pollutants and readied themselves for their bride. According to the Zohar third volume page 97 the seven weeks that we count between Passover and Shavuot are to be viewed as seven times the 7 day purification rite that a זבה, a woman suffering from a vaginal discharge, has to undergo before she is ritually pure. When the Torah speaks of לצאת בני ישראל ממצרים, this is not to be understood as a date as much as a cause. Seeing the point of departure of the Israelites was Egypt (and not some other place), it required a certain number of days before the groom could ready himself spiritually for union with a bride such as the Torah. As soon as the Israelites were close to regaining their spiritual purity, i.e. on the first of the third month, they immediately arrived at their destination at Mount Sinai. The Torah describes arrival in the desert of Sinai and arrival opposite the Mountain as occurring practically simultaneously. We find confirmation of this in Shabbat 87 where the Talmud states: "on the day they travelled they arrived." Reviewing all these events I have asked myself that if our perception is correct, why did G'd not telescope the earth underneath the Israelites and bring them to Mount Sinai immediately? They could then have awaited the proper moment for מתן תורה at the end of seven weeks while encamped at Mount Sinai
(א) בחדש השלישי וגומר עד וידבר אלהים את הדברים האלה לאמר ויש לשאול בפסוקים האלה שאלות: (ב) השאלה הא' למה נתנה התורה בזמן הזה רוצה לומר בחדש השלישי לצאתם ממצרים ולא נתנה לאדם הראשון כשנברא או לנח כשכרת אתו ברית על המין כלו. ולא לאברהם אבינו שהיה התחלת האומה. ולא ליעקב שהיתה מטתו שלמה אלא לעם ישראל כלו בחדש השלישי בצאתם ממצרים: (ג) השאלה הב' מצד המקום למה נתנה התורה במדבר סין ובהר סיני ולמה לא ניתנה במצרים כשלקח השם העם לעבודתו והתחיל לתת להם תורה ומצות. מצות החדש והפסח ומצ' ואסור החמץ וגם לא במרה כשנתן אליה' שבת ודינין ולא באלימה כשנתן להם את המן וטוב מכלם היה לתת את התורה בארץ ישראל אשר ה' דורש אותה תמיד עיני ה' בה ובירושלים שאוהב ה' שערי ציון ובהר המוריה מקום המקדש. ולמה בחר אם כן במדבר סיני: (ד) השאלה הג' ביתור הפסוקים כמו שהעיר רש"י והרמב"ן גם כן שאמר ביום הזה באו מדבר סיני וידענו שברפידים היו חוזר לומר שנית ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני. ואמר שלישית ויחנו במדבר ואמר רביעית ויחן שם ישראל שהוא כולו כפל מבואר. ודבר המפרשים בישוב הפסוקים האלה לא יתכנו: (ה) השאלה הד' באמרו ומשה עלה אל האלהים ואחר כך ויקרא אליו ה' מן ההר והיה ראוי שיזכור תחלה שקרא אליו ה' ויעל משה לא שיזכור העליה תחלה ואחר כך הקריאה. ומה ענין אומרו כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל כי הנה ברוב הדבורים נאמר אל בני ישראל לא אל בית יעקב. ומה טעם בהכפל השמות בית יעקב ובני ישראל ובסוף אמר אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל ולא זכר עוד בכל הפרשה בית יעקב ואחז"ל (ש"ר פ' כ"ו) בית יעקב אלו הנשים ומה ענין לנשים בזה: (ו) השאלה הה' אם משה דבר שליחותו לזקנים כמו שנזכר בכתוב איך לא ענו אותו הזקנים וענה אותו כל העם יחדיו ושוב לא נזכרו הזקנים באותו מעמד כי אם העם ולמה אמרו כל אשר דבר ה' נעשה דבר בלשון עבר והיה ראוי לומר כל אשר ידבר ה' נמשה בעתיד כי עדין לא דבר להם דבור ולא מצוה: (ז) השאלה הו' במאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן כי הנה להשגת הקול לא היה צורך בעב הענן לפי שהקול יוצא מהענן הקל כמו מהענן העב והיה לו לומר הנה אנכי בא אליך בקול מוחש בעבור ישמע העם בדברי. ומה ענין אמרו וגם בך יאמינו לעולם. ומלת וגם על מה ירבה: (ח) השאלה הז' באמרו ויגד משה את דברי העם אל ה' כי הנה כבר אמר למעלה וישב משה את דברי העם אל ה' ומה צורך לאמרו פעם אחרת. וטעמי המפרשים בזה לא ישרו בעיני: (ט) השאלה הח' למה לא צוה הקדוש ברוך הוא למשה שיקדש את העם אלא אחרי אומרו ויגד משה כי הנה משאמר וישב משה והשם ית' בעבור שאמרו רצוננו לראות את מלכנו הסכים לדבר מתוך עב הענן בעבור ישמע העם היה ראוי שיבוא פסוק לך אל העם וקדשתם סמוך אל הנה אנכי בא אליך בעב הענן מבלי הפסק: (י) השאלה הט' למה בחר הקדוש ברוך הוא לתת את התורה בקולות וברקים וענן כבד וקול השופר ולא בדממה דקה כמו שראה אליהו הנביא את הכבוד ואמר (מלכים י"ט י"א) לא ברעש ה' ולמה בקול השופר נזכר בפסוק שתי פעמים לשון חוזק ולא נאמר חוזק בקולות ובברקים ובענן ואיך יאותו הדברים האלה לשמוע את דבר ה': (יא) השאלה הי' באמרו ית' למשה רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות. כי הנה האזהרה הזאת לא ימלט אם שתהיה שלא יעלו בהר ואם שתהיה על הראיה והסתכלות ההבטה מהמקום שהיו יושבים בו בתחתי' ההר רוצה לומר שלא יביטו בכבוד אלהים הנראה על ההר. ואם היתה האזהרה על העליה בהר כמו שפרש"י התרה בעם שלא יעלו בהר ואחריו נמשכו כלל המפרשים יקשה מאד לפי שכבר הזהירם עליו ולא היה צורך באזהרה השנית וכמו שהשיבו מרע"ה לא יוכל העם לעלות אל הר סיני כי אתה העדות בנו וגו' ומה שתקן רש"י מזהירין את האדם קודם המעשה ובשעת המעשה דרך דרש הוא בזה כי הנה בשאר הדברים שהזהירם שמה לא חזר להזהירם בשעת המעשה כל שכן שלא אמר יתברך רד העד בעם אל יהרסו לעלות בהר או לגעת בו אלא לראות. והוא המוכיח שלא הזהירם בזה על העליה כי כבר היו מוזהרים בה אלא על הראיה והבטה בכבוד שהיה בהר שלא יסתכלו בו לראותו מן המקום שהיו יושבים שמה וראיה ההיא קרא הריסה. ואם נאמר שעל הראיה ועל ההסתכלות הזה באה האזהרה יקשה הדבר מאד שאם לא חפץ ה' שיראו את כבודו ואת גדלו למה זה הוציאם משה מאהליהם והביאם לתחתית ההר לקראת האלהים. ואין ספק שלא עשה זה אלא מפי הגבורה הייטב בעיני ה' שיצוה למשה (ישעיהו ו׳:י׳) השמן לב העם הזה ועיניו השע פן יראה בעיניו. והנה כאשר אמר אליהם אחר זה אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם וכן (דברים ד׳:י״ד-ט״ו) ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה הלא ישיבו ישראל לא ראינו דבר כי אתה העדות בנו לעצום עינינו ולא נראה ואתה הסיבות את לבבנו אחורנית. ובכלל שאם היתה כונת המעמד הנבחר להראותם הקדוש ברוך הוא את כבודו ואת גדלו יקשה מאד שיצום שבאותותיו לא יביטו ומעשה ידיו לא יראו. ועוד שאם היתה הכוונה האלהית באזהרתו שלא יראו איך השיבו משה עם העליה לא יוכל העם לעלות והוא יתברך לא הזהיר מהעליה כי אם מהראיה: (יב) השאלה הי"א באמרו יתברך ונפל ממנו רב ומה העונש הזה שיעד עליו והנה רש"י פי' כל מה שיפול מהם אפילו יחידי חשוב וקרוי רב לפני. ולפי זה יהי העונש הזה שזכר כאן בשם נפילה היא הסקילה שנזכרה למעלה וכן פירשו הרלב"ג. אבל יקשה על זה למה לא אמר מות יומת כמו שאמר למעלה ודבר בלשון נפילה כאלו יפול הנופל מעצמו ואחר זה אמר בכהנים פן יפרוץ בהם ה' והוא המורה שאין העונש הזה היא הסקילה שנזכרה למעלה. אבל שהיא מיתה בידי שמים: (יג) השאלה הי"ב בתשובת מרע"ה אל האלהים לא יוכל העם לעלות אל הר סיני כי הנה היה לו לומר לא יעלה העם אל הר סיני כי אתה העדות וגומר לא שיאמר לא יוכל העם לעלות אבל לא היו רשאים. ואם היתה העליה נמנעת מעצמה לא היה מזהירם השמרו לכם עלות בהר. וכיוצא בזה אמרו יכול אתה אבל אינך רשאי: (יד) השאלה הי"ג במה שאמר לו ית' לך רד ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה' כי הנה איני רואה צורך בעליית אהרן בהר בעת שמיעת הדברות. ורש"י כתב ועלית אתה ואהרן עמך אתה מחיצה לעצמך ואהרן מחיצה לעצמו והכהנים מחיצה לעצמם והעם כל עיקר אל יהרסו את מצבם לעלות אל ה' משה נגש יותר מאהרן ואהרן יותר מהכהנים. ומדברי חז"ל הם באלה שמות רבה שאמרו משה מחיצה בפני עצמו אבל זכרו מחיצות אחרות שם. והרב המורה בפל"ב ח"ב כתב שבמעמד הר סיני לא הגיע למדרגת הנבואה אלא הראוי ועל מדרגות גם כן שנאמר עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל הוא ע"ה במדרגה עליונה כמו שאמר ונגש משה לבדו אל ה' והם לא יגשו ואהרן למטה ממנו ונדב ואביהוא למטה מאהרן וע' הזקנים למטה מנדב ואביהוא ושאר העם למטה מהם לפי שלמות' ומעשיהם וכו' ורואה אני בין שני הרבנים האלה הבדל וחלוף שרש"י לא עשה לעם מחיצה כלל כמו שהודעתיך מדבריו אבל הרב המורה עשה גם לעם מחיצה ומחיצות כפי השגותיהם. ומי יתן ידעתי מה הכבוד הזה אשר הוא עשה לעם כי הנה בפסוק עלה אלי לא נזכרה כלל וגם במדרש לא זכרו מחיצה לעם וצדקו אם כן דברי רש"י שכתב והעם כל עיקר ומה ראה הרב המורה להרבות במחיצות הלא דבר הוא. אבל ביאור דעת הרב המורה בזה והצדקתו או הכזבתו אינו מזה המקום. ולבד אומר לך שהמחיצות האלה שזכר הכתוב בפסוק עלה אל ה' ואשר זכרו חז"ל במשה ואהרן לא היו בשעה שנתנו עשרת הדברות כי אז לא היו שם מחיצות ולא השגות מתחלפות ומדרגות שונות לפי שכלם השיגו בחוש השמע שלהם כמו שיתבאר קול ה' מדבר מתוך האש עשרת הדברות בקול מוחש מגיע לאזניהם ושוים היו בשמיעת אותו קול אהרן קדוש ה' לקטון שבכל מחנה ישראל. ואמנם פסוק ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן הוא נאמר אחר כך לפי שישראל כאשר שמעו עשרת הדברות אמרו למשה (שמות כ' י"ז) דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות. והודה בהם הקדוש ברוך הוא בדבר שנאמר לך אמור להם שובו לכה לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי. והלכו ישראל לאהליהם ומשה נגש אל הערפל ונאמר לו פרשת אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם וסדר ואלה המשפטים ופרשת הנה אנכי שולח מלאך לפניך. ואז צוהו ה' שיעלה בהר לקבל הלוחות וזה הוא (שמות כ״ד:א׳) עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהו וגו' ובאותה השגה היו המחיצות וחלופי ההשגות לא בשמיעת עשרת הדברות. ויהיו הפרשיות כלם כסדרן מבני דוחק אין מוקדם ומאוחר. ולכן תפול השאלה באמת למה נאמר כאן בשמיעת הדברות ועלית אתה ואהרן. ואוכיח אחר זה שגם משה רבינו לא היה בהר בעת שמיעת עשרת הדברות אלא עם העם בתחתית ההר ואיך יעלה אם כן אהרן להר ומה לו שם: (טו) השאלה הי"ד באמרו וידבר אלהים את כל הדברים האלה והיא באי זה אופן השיגו ישראל עשרת הדברות האם השיגו אותם בנבואה שהגיעה אליהם באותו עת על דרך הפלא או שמעו אותם מפי משה ומשה השיגם בנבואתו מפי הגבורה או אם שמעו אותם בקול מוחש נברא לשעתו על דרך נס והקול ההוא ששמעו אם היו מבינים אותו או היה בלתי מובן אצלם ומשה מבארו אליהם. ושקר שנאמר שכל ישראל השיגו במדרגת הנבואה כי מי נתן כל עם ה' נביאים ולא מוכנים לנבואה. ומזה ברח הרב המורה תכלית הבריחה. ושקר גם כן שנאמר שלא השיגו אותם הדברות ולא שמעום אלא מפי משה כי הנה הכתוב אומר אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם ונאמר וידבר ה' אליכם מתוך האש קול דברים אתם שומעים וגו' ויגד לכם את בריתו. ונאמר (דברים ה' י"ב) את הדברים האלה דבר ה' את כל קהלכם הנה אם כן לא נשאר אלא ששמעו קול מוחש אלהי. האמנם הרב המורה גזר אומר בפל"ג ח"ב שהם שמעו את הקול ולא הבינו אותו ומשה היה מפרשו אליהם ושע"ז נאמר אנכי עומד בין ה' וביניכם והוא גם כן מה שאמר בעבור ישמע העם בדברי עמך ושעל הקול ההוא נאמר קול דברים אתם שומעים ולא אמר דברים לפי שהיה הקול מבלי חתוך אותיות. והרמב"ן כתב ששתי הדברות הראשונות שמעו ישראל מפי הגבורה בקול נברא והבינו אותו בשלמות אבל השמונה דברות אחרוני' שמעו מהם הקול ולא היו מביני' אותו ומשה היה מפרש אותו אליהם ושע"ז אחז"ל בסוף גמ' מכות אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום. ויורה עליו בכתובים ששתי הדברות הראשונות באו בלשון מדבר בעדו לא יהיה לך אלהים אחרים על פני כי אנכי ה' אלהיך אל קנא לאוהבי ולשומרי מצותי. אמנם בשאר הדברות דבר בלשון נסתר כשלישי המדבר לא תשא את שם ה' אלהיך וכן השאר. ודעת שני הרבנים האלה לא ישרו בעיני לסבות. האחת שאחרי שהרב המורה מודה ומקבל שהיה הקול ההוא ששמעו נברא מגיע לאזניהם לא נבואה מוחלטת למה זה ברח מלומר שהבינו אותו כי הנה הקול הנבואיי שחל בנפש ואינו מושג בחושים הוא אשר ימנע אצלו מלהשיגו הבלתי מוכן לנבואה. אבל כל הנברא המוחש מה המונע שישיגהו מי שאינו נביא ובחתוך אותיות אחר שהיה מציאותו על דרך הפלא כי כן יורה הרב שהיו ישראל רואים שם הכבוד הנברא אף על פי שלא היו נביאים ועוד כי אם הם לא הבינו הקול הנשמע ההוא מה תועלת היה מגיע אליהם בשמיעתו בהיותו קול פשוט מבלי הבנה כקולות האלמים ומה יוסיף ומה יתן להם ידיעה ואמונה שמיעתו יותר ממה שישיגו בשכלם מבלי שישמעוהו ועם היות שמה שפירש להם מרע"ה בקול הנשמע הוא אשר דבר ה' הלא נשאר עליו הספק כאלו לא שמעו כלל ויהיה הקול ההוא אצלם כקול השופר או כשאר הקולות ששמעו שמה כ"ש ששני דעות הרבנים האלה הם בלתי מסכימים עם עדות התורה ולא עם דברי חז"ל. אם עם הכתובים שהנה אומר הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים ואם הם לא הבינו דבר מהקול איך צדק ואשמיעם את דברי ואיך ילמדון ליראה. גם אמרו וידבר ה' אליכם מתוך האש ויגד לכם את בריתו היאמ' דבור והגדה על הקול שלא יובן ומה שאמ' קול דברים אתם שומעים לא נאמר לשלול מה ששלל מיד באמרו ותמונה אינכם רואים זולתי קול. הלא תראה בפרשה ההיא וישמע ה' את קול דבריכם וכן נאמר במרגלים וגם באברהם נאמר קול כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקול' האם נאמר שהקב"ה וכן באברהם היו שומעים את הקול ולא היו מבינים אותו כמו שיחייב הרב מלשון קול דברים זה באמת בלתי אפשר אלא שנזכר הקול לפי שהוא היה המבהיל אותם כמו שאמרו. וכן אומר שאם הכתוב ישתף ויחבר הדברות העשרה כלם בלשון הדבור וההגדה איך יבדיל ביניהם והרמב"ן אומר אלה הבינו ואלה לא הבינו ואיך אמר הכתוב על כלם יחד את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם ואמר ויכתבם על שני לוחות אבנים ויתנם אלי. מורה שכמו שנכתבו עשרת הדברות יחד כן שמעו והבינו אותם וכמ"ש ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים ואמנם לשון חכמים ז"ל הנה מאומרים מפי הגבורה שמעום לא יובן שאלה הדברות הבינו ואלה לא הבינו כדברי הרמב"ן או שמאלה שמעו הקול בלי הבנה ומאלה לא שמעו כלל כדברי הרב המורה. ועוד שאם משה השמיעם עשרת הדברים למה שינה אותם מהלשון ששמעו מפי הגבורה שהיה בלשון מדבר בעדו והוא אמרם בלשון שלישי המדבר כי אם השם אמר לא תשא את שמי לשוא לא היה לו לומר את שם ה' אלהיך וכן בשאר ולמה אם כן לא נכתבו בלוחות ובתורה אלא כמו שיצאו מפי הגבורה והנה הכתוב מעיד את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם ויכתב' על שני לוחות אבנים ויתנם אלי מורה שכמו שנכתבו נאמרו אליהם. ואמנם הראיות שהביא עוד הרב המורה בפירוש אותו פרק וגם במאמר להקת הנביאים אשר אני עושה אם ה' יגמור בעדי תמצאהו. ואחר שדעות שני הרבנים האלה אינם מספיקים בעצם הדרוש מה יהיה אמיתת הדבור והקול הזה שישראל שמעו במעמד הר סיני מי יתן ואדע. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם: (טז) בחדש השלישי וגו'. עד ומשה עלה אל האלהים. שלש סבות היו להנתן התורה האלהית בזמן שנתנה לעם בני ישראל היוצאים ממצרים ולא לאדם הראשון או לנח או לכל אחד מהאבות. הסבה הא' היתה מפאת המקבל שאין ראוי שתנתן התורה האלהית אלא לכללות עם רב בכמות ואיכות ידוע. וכבר (יבמות ד' ס"ג) אחז"ל אין שכינה שורה בפחות משתי רבבות ואלפים מישראל שנאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל משום ברב עם הדרת מלך. והנה התורה לא היה ראוי שתנתן לאדם אחד ולא לשנים ועשרה כי אם בפרסום גדול וכמות אנשים מופלג. ואל תקשה על זה ממה שאחז"ל במס' סנהדרין (ד' נ"ו) והביאו הרב הגדול עצמו בסוף חבורו בספר שופטים שאדם הראשון נצטוה בשש מצות שנא' ויצו ה' אלהים על האדם וגומ' ובני נח נצטוו בשבעה מצות וכן אמרו שאברהם שמר את התורה כולה שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי ואם האבות הראשונים קבלו מהשם מצות יתחייב שקבלו התורה ולמה נתיחס אם כן למשה רבינו בלבד שקבלה. וכבר חשבו אנשים אחרים מהמחברים שהיה דעת הרב שהמצות ההם שניתנו לאדם ולנח היו טבעיות גזר בהם כפי טבעם או נימוסיות נעשו מהם בהסכמה להתמדת קבוצם ואין הדבר כן. כי אמרם ז"ל שנצטווה בהם אדם ונח מורה שבאו מהי"ת שצוה אותם אליהם וכן מצאנו הדבורים מפורסמים מהי"ת במצות ההם וכן באברהם פסוק מלא הוא וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורתי. ואין ליחס זה להסכמות אנושיות מבלי נבואה חלילה לרב המורה מדבר כדבר הזה. אבל כונתו מבוארת בדבריו שכתב שכל מי שקדם למשה רבינו מהנביאים כמו שם ועבר ונח לא אמר אחד מהם לשום כת מבני אדם האלוה שלחני אליכם וצוני שאומר לכם כך וכך זה מה שלא העידו בו כתובי התורה אבל היתה באה אליהם הנבואה להשלים עצמם ומי שהרבה עליו השפע כאברהם קבץ אנשים וקראם על צד הלמוד וההישרה אל האמת שכבר השיג עד שלזה כאשר נצטווה למול עצמו ובני ביתו מל אותם אבל לא קרא בני אדם לזה דרך קריאת הנבואה. הלא תראה מאמר ית' (בראשית י״ח:י״ט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו רוצה לומר שע"צ המצוה יעשה זה הלמוד כאב לבנים ולזה נאמר בית דינו של עבר בית דינו של מתושלח לפי שהם היו נביאים אבל לא היו מלמדין בני אדם אלא על כוונת דרשנים ומישרים לא שיאמר אחד מהם ויאמר ה' אלי דבר אל פלוני. ומה שנאמר באברהם וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי ראוי לפרשו שהוא מעצמו ויושר שכלו שמר כל הדברים שאח"כ נצטוו בהם ישראל לא שתבואהו תורה כוללת לבני אדם בנבואתו. הנה מפני זה המצות שניתנו לאבות הראשונים אלהיות היו אבל לא נקראו תורה לפי שלא ניתנה לכללות עם רב כמו שיחייב טבע התורה ומעלתה אלא ליחידים להנהיג עצמם ולכן ניתנה תורה לישראל שהיו ששים רבוא אלף הגברים לבד מטף ונשים שכפי דעת המקובלים זה היה המספר הכולל הפרצופין כולם וכביכול שהמספר ההוא הוא המין האדם בכללו. ולכן נאמר בשליחות קבלת התורה (שמות י"ט ג) כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל שצוה לציר הנאמן שיקבץ את כל ישראל כי לכלם היתה נתינת התורה וזו היא הסבה הא' מפאת המקבל. והסבה הב' מפאת השליח והאמצעי שהיה ראוי שיהיה מוכתר בכל כתר המעלות והשלמיות כלם על כל ילוד אשה וזה לא היה במין האנושי כמשה רבינו וזה לפי שכבר נמצאו במשה אדונינו עשר מעלות ושלמיות שלא נמצאו באדם זולתו. הא' בגופו מזגו וטבעו אבריו אם בענין לידתו שנאמר בו ותרא אותו כי טוב הוא ודרשו חז"ל שנולד מהול רוצה לומר נפרד מהחומריות והתאוות החמריות. ומהם אמרו שנולד מוכן לנביאות. ומהם אמרו (ש"ר פ' א') שנתמלא הבית כלו אורה ויראה גם כן שלמות גופו מישיבתו בהר שלשה פעמים. וכל פעם מבלי מאכל ומשקה ומבלי יציאת המותרת הנמשכים אחר המאכל והמשתה ומבלי שינה ותנומה שנמשך אחר האוכל לפי שהיה גופו חזק ואמיץ בלתי מתפעל מהאיכיות ההפכיים עד שנעשה גופו כטבע הגרמים השמימיים בדרך פלא וקרן עורו בפעם האחרונה שישב בהר לחורב ביום ולקרח בלילה ומבלי מאכל ומשתה שהיה ראוי מפני זה שיחשך משחור תוארו. אז קרן עור פניו והיה ספיריי כגרמיי' השמימיי'. ויורה עוד על שלמות גופו שבהיותו בן ק"כ שנה לא כהתה עינו ולא נס ליחה. ולהיות גופו בכל כך מהמעלה והשלמות גנזו הב"ה ולא ידע איש את קבורתו כמו שנגנזו בחורבן בית המקדש ארון האלהים ויתר תשמישי קדושה שנגנזו תחת הארץ. המעלה הב' היא היתה במדותיו אם היותו מסתפק ומתרחק מהדברי' הגשמיי' כמו שיורה עליו ישיבתו בהר זמן הרבה מבלי מאכל ומשתה וקנה בזה תכונה קימת שעוד כל ימיו לא רעב ללחם ולא צמא למים ולבד היה לוקח מהמזון כפי הנהגת השכל להעמדת החיות לא לתאוה. ואם פרישותו מהאשה עד שמפני זה נבהלו בני אדם ויקנאו בו אחיו. ואם יושר תכונותיו שעם היות שנתגדל בבית המלכות בתכסיסי המלוכה יצא אל אחיו לראות בסבלותם ובהיותו נער קטן בן שנה הבט אל עמל לא יוכל והריגת המצרי וביום הב' הוכיח את הרשע למה תכה רעך ובבואו אל ארץ מדין וראה את הרועי' עושקים אל בנות יתרו על המים קם ויושיען וישק את צאנם לחמלו עליהן הפך אכזריות הרועים. ויראה גם כן שלמות מדותיו בהיותו משולל מהקנאה והתאוה והכבוד כמו שהעידה תורה באומרו והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה ואמר ליהושע בענין אלדד ומידד המקנא אתה לי ומי יתן כל עם ה' נביאים וגו'. המעלה והשלמו' הג' בידיעתו וחכמתו שהשיג בנבואתו כי הוא השיג טבעי הדברים כלם עליונים ותחתונים הוא ראה וידע הבריאה הראשונה הכוללת כמו שנבראה יום ליום יביע אומר והסתעפות הדורות ומנין שנות הראשונות והמבול והפלגה וספורי האבות ראה עניני השכלי' הנבדלים ובני האלהים והמלאכים שנראו לאברהם וללוט וכן עניני הגרמים השמימיים ופעולותיהם וממשלתם שזכר במעשה בראשית ומי הוא מניע הגלגל העליון כמו שאמר רוכב שמים בעזרך ואחז"ל (ר"ה כא) חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכלם נמסרו למשה חוץ מאחד שנאמר ותחסרהו מעט מאלהי'. וכבר ביאר הרמב"ן בהקדמת פירושו לתורה ענין זה המאמר אמנם שאר הנביאים רובם לא היו נבואותיהם אלא יעודי עתידות ותוכחה ולמוד. המעלה והשלמות הד' כי היה מוכן לנבואה בכל עת ושאר הנביאים לא היו כן וכבר כתב ההבדל הזה הרב המורה ואין ספק שזה הענין קשה לציירו לפי שהדעת נותן שלא יתכן זה אלא בנמצ' שלא ישיגהו ההפכיות והיא מדרגת השכלים הנבדלים מחומר שבעבור שאין בהם הפכיות ישארו תמיד על ענין אחד ולא יתפעלו מדבר אבל מרע"ה שהיה מורכב מהיסודות איך יתכן שיהיה מוכן בכל עת אבל אמתת הדבר הזה הוא שרצה הקדוש ב"ה לזכות את מרע"ה ולהשפיע עליו נבואתו מבלי אמצעי ולכן היה מוכן בכל עת לקבלו כי אין השפעתו הראשונה יתברך מוגבלת כפי הכנת המקבלים ומסודרת כמו שפע האמצעיים וזה נרמז באומרו ואתה פה עמוד עמדי כי נרדמו כחותיו הגשמיות ומתו תאוותיו החומריות. באופן שנשאר מוכן תמיד להדבק בה' אלהים ולא נשאר לנפשו הקשר עם גופו אלא כהקשר שכל הגלגל המניע אותו עמו כי הוא יניעהו והוא נבדל ממנו. המעלה והשלמות הה' שנמצא במרע"ה היה שהוא היה מושיע ומציל ומוציא את ישראל מגלות מצרים ונוצח על מלחמותיהם מה שלא נמצא בנביא אחר וכמו ששלחו לומר בני ישראל אל מלך אדום וירעו לנו מצרים ולאבותינו ונצעק אל ה' וישמע קולנו וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים כי הנה קראו את משה מלאך לא להיותו שליח בלבד אלא להיותו בערכם כמלאך האלהים להושיעם וכמ"ש ישעיהו הנביא (ישעי' מ"ד) ויזכור ימי עולם משה עמו איה המעלם מים את רועה צאנו איה השם בקרבו את רוח קדשו מוליך לימין משה זרוע תפארתו וכמו שפירשתי במקומו שמשה קרע לפניהם את הים והוא שהוציאם ממצרים במסות באותות ובמופתים ולחם מלחמת עמלק ומלחמת מדין ומלחמות סיחון ועוג בנצחון אלהי מופלג אמנם שאר הנביאים ניבאו על גלותם ועל גאולתם. אבל לא הגיעה מדרגתם לגאול אותם במופתים ולא ללחום מלחמותיהם. והמעלה והשלמות הו' היה שמרע"ה התחברו בו כל מדרגות מעלות האומה ומנהיגיה כי הנה בישראל היה ב"ד קטן היושב בשערים אם לדיני ממונות ואם לדיני נפשות והיה ביניהם עוד ב"ד הגדול מסנהדרי גדולה. והיה ביניהם גם כן בענין הרוחני לויים כהנים ונביאים שהם כלם שש מעלות מחציתם בענין הגשמי תחתיים שניים ושלישים ומחציתם בענין הרוחני. והנה במרע"ה התחברו כל המנויים והמעלות האלה כי הוא בראשונה שמש בב"ד קטן וישב משה לשפוט את העם מן הבקר עד הערב והיה גם כן ב"ד גדול וראש הסנהדרין שנאמר וכל הדבר הקשה יביאון אל משה. והיה מלך שנאמר ויהי בישורון מלך שדרשו חז"ל (ויקר' רבה פ' כ"ה) עליו הוא היה משבט לוי שבחר ה' בו הוא היה כהן ושרת בכהונה גדולה שבעת ימי המלואים והיה נכנס לפני לפנים בכל עת וכמו שדרשו ואל יבוא בכל עת אל הקודש. אהרן בבל יבוא ואין משה בבל יבוא והוא היה רבן של כל הנביאים הנה א"כ כל המנויים והמעלות שהיו באומה התחברו בו אבל שאר הנביאים לא היה אחד מהם מלך וגם שופט לא היה כי אם שמואל הנביא. המעלה והשלמות הז' היא האמות וההצדק שהיה בנבואת משה וכל חלקיה מה שלא היה כן בשאר הנביאים כי הנה נמצאו בדבריהם דברים מסופקים להיות נבואותיהם כמשלים וחידות שמפני זה היו בהכרח בדבריהם דברים מדומים מסופקים והם פשוטי המשלים כאלו תאמר המנורה זהב כולה והסיר נפוח ודומיהם מהמשלים שפשוטם ונגליהם היו דברים מדומים ולא היו כן במציאות בפועל חוץ לנפש והפתרון והנמשל במראה ההיא הוא האמת הברור. אמנם מרע"ה לא היו דבריו במשל וחידה וכמ"ש ומראה ולא בחידות ולזה יהיו כל דבריו אמתיי' ולא היה בהם קליפה ודבר בטל לפי שהפשט הנגלה והמכוון הנסתר כלם היו אמת ברור וכבר פירש הר"ן על זה בכל ביתי נאמן הוא ר"ל בכל מה שידבר ויגיד בעולמו נאמן הוא כי אין בדבריו משל כוזב. וכבר העיד הוא ע"ה זה על עצמו באמרו (דברים ל"ב מ"ה) שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום כי לא דבר רק הוא מכם רוצה לומר שלא יחשבו שיש בדבריו משל וקליפה ראוי לעוזבו ולקחת הנמשל בלבד. אבל ישימו לב לכל הדברים כי אין בהם שום דבר רק ולא כוזב ובטל מעצמו כי כל מלה ומלה שבאה בדבריו יש בה ענין אלהי נדרש לעצמו ואמתי כפי פשוטו. המעלה והשלמות הח' היא נבואתו של מש"ר שלא היה משתמש בנבואתו בכחו הדמיוני וזה לא מעט ולא הרבה כי היה הרוח והשפע הנבואיי המגיע אליו חל על שכלו בלבד במדרגה עליונה מבלי שתוף המדמה כמו שהיה בשאר הנביאים ולכן לא באו בדבריו משלים וחידות כמו שבאו בדברי שאר הנביאים להשתמשם בכח המדמה וזה הוא מה שאחז"ל (רש"י במדבר י"ב) שכל הנביאים נבאו באספקלרי' שאינה מאירה ומרע"ה ניבא באספקלרי' המאירה שהבלתי מאירה הוא הדמיון שיקבל השפע אבל חשוך. והמאירה הוא השכל שיקבלוהו זך ובהיר ואתה תדע שבמעלה הזאת יוכללו כל ארבעת ההבדלים שזכר הרב המורה להבדל נבואת משה משאר הנביאים כי כאשר תעיין בהם תמצאם כלם על זה היסוד. והמעלה הזאת הח' היא סבה לשביעית שזכרתי קודם אליה. המעלה והשלמות הט' שמשה רבינו היה סבה מקור ומבוע שממנו נמשכה הנבואה אל כל שאר הנביאים כי כמו שהעלול הראשון בשכלים הנבדלים הוא מקבל השפע מהסבה הראשונה יתברך מבלי אמצעי והשכל העלול הב' נמשך מהעלול הראשון וכן כלם באותו השתלשלות מקבלים השפע מהעלול הראשון ההוא וכל מה שיתרחקו העלולים מהראשון תתמעט מעלתם ככה היה בענין הנבואה שמשה רבינו היה בה העלול הראשון במעלה וממנו קבלו כל שאר הנביאים כי עם היות ששפע האלהי הי' חל עליהם כפי הכנותיהם בעצמם הנה אותה הכנה ושלמות קנו הנביאים כלם ממשה כי הוא היה אביהם שהולידם בה והרב שהדריכם בקבלתה ומניצוץ נבואתו העליונה הוכנה האומה כולה לחול באנשיה הרוח הנבואיי משאר האומות ולכן אמר ע"ה (שמות ל"ג ט"ז) ונפלינו אני ועמך שזכר עצמו ראשונה ואח"כ העם שזכו לנבואה באמצעיתו כמו שאמר בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם ולכך נאמר בענין הזקנים ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם אמרו במכילתא מאותה שעה שעמדו ישראל בסיני זכו להעמיד מהם נביאים שנאמר נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך ובאלה שמות רבה (פ' נ"ח) אמר רבי יצחק מה שהנביאים עתידים להתנבאות בכל דור ודור קבלו מהר סיני שכן אמר משה לישראל ואת אשר איננו פה עמנו היום וכן הוא אומר משא דבר ה' אל ישראל ביד מלאכי בימי מלאכי שכבר היתה בידו מהר סיני ועד אותה שעה לא נתנה רשות להתנבאות. ולהיות משה מאיר לכל הנביאים בנבואותיהם אחז"ל (בבא בתר' ע"ה) פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה כי כמו שהשמש משפיע אורו על הלבנה ועל שאר הכוכבים וממנו אורם כן היה משה בענין הנבואה עם כל שאר הנביאים. המעלה והשלמות הי' יהיו קדש לה' והוא שמשה רבינו היה מקבל נבואתו לא מהשכלי הפועל ולא מאמצעי אחר מהנבדלים כמו שאר הנביאים אבל הפועל והמשפיע הקרוב בנבואתו היה הסבה הראשונה יתברך מבלי אמצעי אחר וע"ז העידה התורה (שמות ל"ח י"א) ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו ונאמ' (דברי' י"ט) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים ואין הכונה בזה שהיה מנבא מבלי תגבורת הכח המדמה כמו שחשב הרב המורה כי זה כבר פירש באומרו (דברים ל"ג י') פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות אבל פנים אל פנים הוא הודעת הפועל והמשפיע בנבואת משה שהיה הראשון יתברך ועליו בקש מרע"ה באומרו ובמה יודע איפה כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלא בלכתך עמנו ונפלינו כי שם בהליכת המלאך עמהם ידבר לא בכח הדמיוני. והדעת הזה הוא יסוד התורה כלה ועמוד שנשענים עליה שאר המעלות כלם אשר זכרתי כי המעלה הזאת היתה סבה לכלם כמו שיראה מענינם ולכן זכרתיה פה באחרונה כי היא התחלת הכל ותכלית הכל. הנה התבאר מזה כלו כמה מעלות טובות ושלמות נמצאו במשה רבינו עד שמפני זה היה ראוי שתנתן התורה על ידו ובאמצעותו ותקר' על שמו כמו שאמר תורה צוה לנו משה זכרו תורת משה. והיא הסבה השנית שבעבורה נתנה התורה בזה הזמן: (יז) ואמנם הסבה השלישית היא מפאת הנסים והנפלאות שנעשו בנתינת התורה. כי הנה דתי האומות לא נתנו להם מתוך פלאות ודברים זרים מבהילים כמו התורה האלהית שנעשו בנתינתה כמה מהנסים והנפלאות אם במצרים על יציאתם שמהם קנו בני ישראל אמונה אמיתיית ממציאות האל והשגחתו וחוזק יכולתו ואם על הים שבעבורם נאמר ויאמינו בה' ובמשה עבדו. ואחר כך במרה ובאלימה במים ובמן ובשלו ובמלחמת עמלק שכלם היו הכונות להשלימם בנסים ההם לקבול התורה ואם בפלאות המעמד הנבחר חושך ענן וערפל ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל והקולות הנוראים וקול שופר הולך וחזק מאד ועל הכל קול ה' בכח מדבר מתוך האש כי הנפלאות ההמה הדריכים באמונות אמתיות ולקבול התורה האלהית ומה נאוו דברי הרב המורה בפ' ל"ט ח"ב שכתב ולזה לפי דעתנו לא היתה תורה ולא תהיה בלתי תורת משה רבינו ע"ה ע"כ. רצה בזה שאין ראוי שתקרא בשם תורה כי אם תורת משה האלהית אבל נימוסי וסדורי הנהגות שאר האומות יקראו בשם דת אבל לא בשם תורה לפי ששם תורה מיוחד לאמונות כי היא תורה מה שראוי שיאמין האדם בשלמותו ושם דת ייוחד להנהגת המעשים הגשמיים ונאמר על התורה (דברי' ל"ג ח') אש דת למו לפי שיש בה שני חלקים הא' מדעי באמונות אמתיות ודמה אותו באש מפני דקותו ונטייתו לצד מעלה והשני הוא במעשים אשר כינה בשם דת ובזה תבדל התורה האלהית משאר הדתות שהן אנושיות אבל התורה היא אש דת רוצה לומר דת אשיית לא אנושיית. הנה התבאר מזה כולו שמפאת המקבלים שהיה עם ישראל ומפאת האמצעי והשליח שהיה משה אדונינו. ומפאת הנסים והנפלאות שנעשו במצרים ועל הים ובמדבר היה ראוי שתנתן התורה בזמן ההוא סמוך ליציאת מצרים והותרה בזה שאלה הא': (יח) והנה נתנה התורה במדבר סיני ולא במקום אחר לסבות ד'. הא' היא מה שזכרתי מפאת הנסים ונפלאות שנעשו הכנה לקבול התורה ולכך לא נתנה קודם שנעשו המסות הגדולות ההמה במצרים ועל הים ובמדבר. ולא היה ראוי גם כן שתנתן זמן רב אחריהם פן ישכחו מה שראו בעיניהם אבל שיהיה סמוך וקרוב מתן תורה לנסים ההם ולזה היה בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים בהגיעם למדבר סיני. הסבה הב' מפני הכנת המקום ההוא כי כבר התבאר שיש יתרון השגחה במקום זולת מקום כמו שאמר יעקב מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים ומשה רבינו אמר על א"י ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלהיך בה. והוא יתברך גלה למשה שהיה הר סיני מקום יותר מוכן ומושפע מכל שאר המקומות במה שאמר לו בתחלת נבואתו בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה ולכן ראה שם מראת הסנה ותמיד נקרא ההר ההוא הר האלהים להיותו מקום קדוש ואלהי ואמר כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא ולכן אמר המשורר עליו (תהלים ס"ח ט"ז) ההר חמד אלהים לשבתו ואמ' ה' בם סיני בקודש ולהיותו מקום מוכן וקדוש לאלהית נתנה בו התורה ושם זכו ישראל מעלות הנבואה שם זכה משה לקבל הלוחות הראשונות ואחרונות כתובים באצבע אלהים שם זכה לשבת מבלי מאכל ומשתה הזמן הרב ההוא שם קרן עור פניו כי היה המקום גורם בקדושתו. הסבה הג' היא מפאת הזמן לפי שהתורה היה בהכרח שתנתן באותו פומבי גדול ועצום מאד. האמנם בהיותם במצרים לא היה ראוי לתתה שמה להיותה מלאה גלולים עד שמשה היה יוצא מהעיר להתפלל כמ"ש כצאתי את העיר אפרוש כפי אל ה' ואחר שלא היה ראוי לתת התורה במצרים לא ישאר אלא שתנתן להם אם במדבר ואם אחרי בואם אל הארץ הנבחרת וראה יתברך שלא היה ראוי לתתה אחרי בואם אל הארץ מפני שהיה גלוי לפניו שיתעכבו במדבר ארבעים שנה ושבהיותם בארץ יהיו טרודים בכבוש וחלוק ובעבודתה יפנו דרך כרמים איש על נחלתו לכך בחר לתת להם את התורה במדבר סמוך לצאתם ממצרים בהיותם פנוים מהמחשבות וצרכי הבתים והנחלות כמו שאמרו חז"ל (מדרש חזית ד' י') לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן ויקבלו אותה בשמחה ובטוב לבב עם נצחון אויביהם אשר ראו. ואמנם למה לא נתנה אליהם מיד אחרי צאתם ממצרים כבר התעוררו עליו חז"ל במדרש תנחומ' אמרו למה לא נתנה התורה מיד כשיצאו ממצרים אמר רבי יהודה בר שלום משל לבן מלך שעמד מחליו אמר אביו המתין לו ג' חדשים עד שתשוב נפשו מן החולי ואחר כך הוליכהו לבית הרב ללמוד כך כשיצאו ממצרים היו בהם מומין מרוב השעבוד אמר הקדוש ב"ה המתין להם ג' חדשים עד שיתרפאו ואחר כך תן להם את התורה ע"כ. ורצו באמרם שיתרפאו מהמומין שיסירו מלבם האמונות הכוזבות שהיו להם במצרים ונתרפאו מהם בניסי הים ובמדבר. והסבה הרביעית היא מפאת הנותן והמתנה שהשי"ת לא רצה לתת התורה לעמו במקום מושב אלא במדבר מקום הפקר להודיע שהו' אלוהי השמים ואלוהי הארץ אשר בידו נפש כל חי והתורה האלהית תשלים לכל בני אדם הבאים לחסות תחת כנפיה ולכך נתנה במדבר מקום הפקר שלכל האומות יש יחס אחד עם המקום ההוא וכבר למדונו זה במכילת' אמרו ויחנו במדבר נתנה תורה בדימוס בפרהסי' במקום הפקר שאלו נתנה בארץ ישראל היו אומרים להם לאומות העולם אין לכם חלק בה אלא נתנה במדבר בדימוס ובפרהסי' במקום הפקר כל הרוצה לקבל יבוא ויקבל יכול נתנה בלילה ת"ל ביום השלישי בהיות הבוקר יכול נתנה בשתיקה ת"ל ויהי קולות וברקים הה"ד לא מראש בסתר דברתי ע"כ. ועוד אמרו שם מפני מה לא נתנה תורה בא"י כדי שלא לתת פתחון פה לאומות העולם שיאמרו לפי שלא נתנה בארצנו לכן לא קבלנוה עלינו. דבר אחר שלא להטיל מחלוקת בין השבטים שלא יהיה זה אומר בארצי נתנה התורה וזה אומר בארצי נתנה לפיכך נתנה במדבר בפרהסי' במקום הפקר. בג' דברים נמשלה תורה במדבר ובאש ובמים לומר לך מה אלו בחנם לכל באי עולם אף התורה בחנם לכל באי עולם. והותרה בזה השאלה הב'. והנה שתי ההודעות האלה הודיעה התורה במקום הזה ר"ל הזמן שבו נתנה התורה והמקום שנתנה בו כי בפסוק הראשון ביארה שבחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים כלו' ביום הא' מהחדש ההוא באו מדבר סיני והעידה התורה על היום פי' בחדש השלישי ביום ראש החדש הוא מה שאמר מיד ביום הזה באו מדבר סיני וכבר פירשתי כי שם חדש יאמר בלשוננו פעם על החדש כלו ופעם על היום האחד מהחדש וכן הוא זה. והנה ישראל יצאו ממצרים בט"ו יום לחדש הראשון הוא ניסן ונמצא שבאו אל מדבר סיני אחרי היציאה מ"ה ימים והוא ביום ר"ח סיון ומשה עלה אל ההר באותו יום וירד ביום הב' לדבר אל העם ושב אל השם ביום השלישי וצוה השם שיקדש ויכין אותם ליום הג' והיה זה היום הג' א"כ בששה לסיון שבו נתנה התורה שהיה יום החמשים לצאתם ממצרים. הנה אם כן בזה הפסוק ביאר זמן נתינת התורה. ובפסוק הב' ביאר המקום שבו נתנה באמרו ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר וגו'. וביאר הכתוב בזה שני דברים הא' שעם היות שנסעו מרפידים אשר קרה להם שם מה שקרה עם עמלק שבא עליהם פתאום וילחם בם שמפני זה היה ראוי שיפחדו וישימו לב במקום תחנותם ולא יחנו במדבר. אבל יעלו בהר להשגב שם מפחד אויב שלא יבוא עליהם ומההר ילחם בם. הנה הם לא עשו כן כי בבואם אל מדבר סיני בטחו באלהים ויחנו במדבר באומרם ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם עד שבהיותם קרובים וסמוכים להם לא עלו בו לחנות שמה אבל ויחן שם ישראל נגד ההר ולא בו כי עשו זה מרוב בטחונם באלהים ולתקותם שמאותו ההר תנתן אליהם התורה. והב' היא שכבר ביארתי שהצור שהכה משה ויזובו מים ושתה העם היה בהר סיני כי במדבר לא היה צור ולא אבן קטנה או גדולה כי אם חול כמו שנודע היום הזה וישראל היו ברפידים שהיה בחורב סמוך להר סיני ונסעו מן הישוב ההוא אשר ברפידים ועברו בתוך המדבר מעבר להר ושם חנו נגד ההר במדבר לפי שחנו שם על המים שהוציא משה מן הצור ולזה נאמר ויבואו מדבר סיני כאלו אמר נכנסו מן הישוב למדבר ויחנו במדבר ולפי שלא תחשוב שנכנסו דרך רחוקה במדבר אמר עוד ויחן שם ישראל נגד ההר כי באומרו שם מורה שמיד שנכנסו למדבר חנו ואמר ויחן בלשון יחיד להגיד שחנו שם כולם מקובצים כאיש אחד ולא נפרדו כאשר בתחלה שעל כן זנב עמלק הנחלשים אחריהם. והותרה בזה השאלה הג':

מִצְרַיִם (שם רשמי: רפובליקת מצרים הערבית; בערבית מצרית: جمهوريّة مصر العربيّة - גֻמְהוּרִיַּת מַצְר אלְעַרַבִיַּה, בערבית: מִצְר להאזנה (מידע · עזרה)) היא המדינה המאוכלסת ביותר מבין מדינות ערב, והמדינה השלישית המאוכלסת ביותר באפריקה (אחריניגריה ואתיופיה). מצרים שוכנת בפינה הצפונית־מזרחית של אפריקה, לחוף הים התיכון בצפון וים סוף במזרח. בצפון-מזרח גובלתבישראל וברצועת עזה, במערב בלוב ובדרום בסודאן. על אף שטחה הגדול, מרוכזת כמעט כל האוכלוסייה בעמק הנילוס שנמצא במזרחהּ. זאת, משום ש־98% משטח מצרים הם מדבר שומם. גם בעמק הנילוס הפורה לא יורדים כמעט גשמים, ומקור המים העיקרי הוא נהר הנילוס, העובר לאורכו. נהר הנילוס יוצר דלתה בחלקו הצפוני, מקום השפך לים התיכון. בדלתה זו מרוכזים השטחים החקלאיים.

בלילה ההוא נדדה שנת המלך אמר רבי תנחום נדדה שנת מלכו של עולם ורבנן אמרי נדדו עליונים נדדו תחתונים רבא אמר שנת המלך אחשורוש ממש
The verse states: “On that night the sleep of the king was disturbed” (Esther 6:1). Rabbi Tanḥum said: The verse alludes to another king who could not sleep; the sleep of the King of the universe, the Holy One, Blessed be He, was disturbed. And the Sages say: The sleep of the higher ones, the angels, was disturbed, and the sleep of the lower ones, the Jewish people, was disturbed. Rava said: This should be understood literally: The sleep of King Ahasuerus was disturbed.
Added by: Eitan Krul