שנות אליהו שם:
בש"א שברא מאור האש ובה"א בורא מאורי האש, ואמרינן בגמרא בברא כולי עלמא לא פליגי כי פליגי במאור ומאורי כו'. וקשה הא ב"ש אמרו ברא ובה"א בורא והאיך אמרו שלא פליגי, ועוד האיך אפשר שיהיו פליגי אי טובא נהורא איכא בנורא אי חדא נהורא הא עינינו רואות שטובא נהורא איכא בנורא.
ונראה ד"ברא" הוא לשון עבר ו"בורא" לשון עבר והוה, אך שאמרינן כ"ע לא פליגי בברא ובורא משום דבאש שייך הני תרי לישני משום שהקב"ה ברא יסוד האש וגם אנו מוציאין בכל יום יום אש מחדש והכל בא מיסוד האש, אך החילוק שביניהן דביסוד האש גוון אחד ובאש שלנו יש הרבה גוונים. וזה שאמרו כי פליגי במאור ומאורי, דהיינו בית שמאי ובית הלל פליגי אם מברכין על מאור אחד דהיינו על יסוד האש או על מאורי האש שלנו שיש בה הרבה גוונים, דבית שמאי סברי חדא נהורא איכא בנורא, פי' דביסוד האש הוא גוון אחד ועל כרחך צריך לומר "ברא" מאור, שביסוד האש שייך לשון עבר שכבר ברא, וב"ה סברי שאנו מברכין נמי על שלנו שאנו מוציאין תמיד והרבה גוונים יש בו וגם על יסוד האש שהוא גוון א', ע"כ צריך לומר "בורא", דשייך בו לשון הווה נמי, שאנו מוציאין תמיד מחדש."
תנו רבנן מצות חנוכה נר איש וביתו והמהדרין נר לכל אחד ואחד והמהדרין מן המהדרין בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמנה מכאן ואילך פוחת והולך ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך אמר עולא פליגי בה תרי אמוראי במערבא רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא חד אמר טעמא דבית שמאי כנגד ימים הנכנסין וטעמא דבית הלל כנגד ימים היוצאין וחד אמר טעמא דבית שמאי כנגד פרי החג וטעמא דבית הלל דמעלין בקדש ואין מורידין
מתני׳ בית שמאי אומרים אין שורין דיו וסמנים וכרשינין אלא כדי שישורו מבעוד יום ובית הלל מתירין בית שמאי אומרים אין נותנין אונין של פשתן לתוך התנור אלא כדי שיהבילו מבעוד יום ולא את הצמר ליורה אלא כדי שיקלוט העין ובית הלל מתירין...
תניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת מצא בהמה נאה אומר זו לשבת מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים שנאמר (תהלים סח, כ) ברוך ה' יום יום
אשר חכמים יגידו ושמענו מרבותינו ז"ל כי יצ"מ הי' תיקון כל מעשה בראשית. וכלל הדברים שבאמצעות עשר מכות נתקנו עשרה מאמרות ונעשה אח"כ עשרת הדברות. אשר ע"כ כמו שמצינו בראשית הבריאה עלה במחשבה לפניו לבראותו במדה"ד וראה שאינו מתקיים חזר ושיתף עמו מדה"ר. כמו כן נעשה בגאולה זו התחיל במדה"ד ושיתף מדה"ר. ולהבין דבריהם ז"ל כי ח"ו שמחשבת השי"ת לא נתקיימה. אכן פי' דבריהם כי מעשה בראשית בפועל א"א להתקיים במדה"ד פי' שיתנהגו כל הברואים ממש במשפט הש"י. אך נתקיימה מחשבתו בבנ"י אשר הם עלו במחשבה לפניו ואנחנו בנ"י צריכין בוודאי לקיים הכל ע"פ התורה. ואם אמנם גם זה א"א לקיים בפועל כמאמר אין צדיק בארץ כו' ולא יחטא כי החסרון דבוק ומוכרח כמעט במעשה. עכ"ז במחשבה צריך להיות מוכן כל איש ישראל למס"נ וכל מעשיו לשמים.
מ"ט אמר רבי אלעזר א"ר אושעיא הואיל ויצאו רוב גשמי שנה ועדיין רוב תקופה מבחוץ מאי קאמר ה"ק אע"פ שרוב תקופה מבחוץ הואיל ויצאו רוב גשמי שנה
המאירי
באחד בשבט ר"ה לאילן - לענין מעשר. שאף הפירות אינן מתעשרות מן החדש על הישן... וזמן חנטה הוא בשבט שעברו רוב גשמים. ומפני זה קבעו ר"ה שלו באחד בשבט, שלא לעשר מן הפירות שנחנטו קודם שבט על אותן שנחנטו לאחר שבט. ובית הלל אומרים בחמשה עשר בו, שנמשכו מטבת עד חצי שבט ששה שבועות שהם חצי ימי תקופת טבת. שהתקופה נמשכת עד ניסן, וחמשה עשר בשבט הוא תחום אמצעי שבין שתי התקופות. ומאחר שעברה חציה של תקופת טבת, כבר תשש כוחה, ואין כוח הקרירות חזק כל כך, והחנטה הולכת ומתגברת.
ר' זעירה רבי אילא רבי לעזר בשם רבי הושעיה חד אמר כבר יצאו רוב גשמי שנה כולה וכבר רובה של תקופה מבחוץ וחרונה אמר עד כאן הן חיין ממי השנה שעברה מיכן והילך הן חיין ממי השנה הבאה
שביבי אורות לט"ו בשבט - הרב הנזיר
עומק הדברים כך; יש שתי השקפות עולם, או יותר נכון יש השקפת עולם ויש חיות עולם. הא' הכל ניתן בראיה... בעיון, תיאוריא זו - שיטת ב"ה, שרדפו שלום במעשה, ובעיון הקרוב לעין הדור. משא"כ ב"ש החזיקו במקוריות המוחלטה, שאינה יודעת פשרות וויתורים ואמצעים. החיות הוא עיקר בעולם. ולכן ר"ה - עד כאן חיין ממי השנה שעברה, מכאן ואילך חיין ממי השנה הבאה.
החיות הוא עיקר בעולם. ולכן ר"ה - עד כאן חיין ממי השנה שעברה, מכאן ואילך חיין ממי השנה הבאה. וכן בתורה; אור תורה וחיי תורה דברי א-להים חיים. אמנם שניהם כאחד, וכל מי שיש בו אור תורה - אור תורה מחייהו...
צריך לחיות בהם. זה ניתן לתחושה פנימית, לחיוּת אישית, נפשית, רוחנית ונשמתית חי יחידה. האור הוא הנושא ותוכם החיוּת. החיים ממקור א-להים חיים. חֵי עולמים.
דתניא נתן לה באתננה חיטין ועשאן סולת זיתים ועשאן שמן ענבים ועשאן יין תני חדא אסור ותני חדא מותר ואמר רב יוסף תני גוריון דמאספורק ב"ש אוסרין ובית הלל מתירין מאי טעמא דבית שמאי דכתיב גם לרבות שינוייהם ובית הלל הם ולא שינוייהם ובית שמאי ההוא הם ולא ולדותיהם הוא דאתא ובית הלל תרתי שמעית מינה הם ולא שינויהם הם ולא ולדותיהם
(ח) דָּגִים מֵאֵימָתַי מְקַבְּלִין טֻמְאָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מִשֶּׁיִּצֹּדוּ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מִשֶּׁיָּמוּתוּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אִם יְכוֹלִין לִחְיוֹת. יִחוּר שֶׁל תְּאֵנָה שֶׁנִּפְשַׁח וּמְעֹרֶה בַקְּלִפָּה, רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אִם יָכוֹל לִחְיוֹת. תְּבוּאָה שֶׁנֶּעֶקְרָה וּמְעֹרָה אֲפִלּוּ בְשֹׁרֶשׁ קָטָן, טְהוֹרָה:
(8) Beginning when do fish become susceptible to being rendered impure? Beit Shammai say: once they have been captured; and Beit Hillel say: once they have died. Rabbi Akiva says: if they could still live [they are not susceptible]. Regarding a branch of a fig tree which was broken off but is still attached by its bark, Rabbi Yehuda considers it to be pure; but the Sages say: if it could still live [and produce fruit, the figs on the branch are not susceptible to being rendered impure, as they are still connected to the earth]. Grain which was uprooted but is still attached [to the soil], even by a small root, is pure [i.e. is insusceptible to being rendered impure].
הקדמת הרב הנזיר לאורות הקודש
הקודש, זהו היסוד הראשון... מהות הקודש העצמי בלתי נגדרת, כי הוא עומק העמקים, ראשית כל, ולא ניתן להתפרש... כשנשאל הרב בראשית עריכת מאמר הקודש, מה גדר הקודש, והתשובה הייתה, המתגלה מתוך התורה,
שהוא הרצון העליון. והרגשתי, שרבנו לא נתן כל גדר לקודש, לעומק מהותו, קודש הקדשים, כי אם הקודש המתגלה בקדושה... וכן בראש מערכת הקודש, דבר הזהר: "קדש מלה בגרמיה הוא"... אלא מתגלה בקדושת החכמה, הרצון העליון, בתורה, ובעולם.
החיות האלהית העולמית, היסוד השני בש יטה. לעומת הקודש הכללי, הצפוי באור שמח, בהסתכלות שכלית, החיות היא פנימית, בלתי נראית וצפויה, אלא שפע עליון, הנתון לתחושה פנימית. וכשמתגבר השפע נקשב, כגילוי אותיות רוחניות, בנשמת האדם... אלה עמקי השיטה הא -להית, קודש וחיות, אור ושפע, המ תגלים בראיה ושמיעה, בנשמת האדם, הדבק האור החיים, בחי העולמים.