א. טו בשבט במשנה ובגמרא:
(א) אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים הֵם. בְּאֶחָד בְּנִיסָן רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים וְלָרְגָלִים. בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי. בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַשָּׁנִים וְלַשְּׁמִטִּין וְלַיּוֹבְלוֹת, לַנְּטִיעָה וְלַיְרָקוֹת. בְּאֶחָד בִּשְׁבָט, רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ:
(1) The four new years are: On the first of Nisan, the new year for the kings and for the festivals; On the first of Elul, the new year for the tithing of animals; Rabbi Eliezer and Rabbi Shimon say, on the first of Tishrei. On the first of Tishrei, the new year for years, for the Sabbatical years and for the Jubilee years and for the planting and for the vegetables. On the first of Shevat, the new year for the trees according to the words of the House of Shammai; The House of Hillel says, on the fifteenth thereof.
לאילן - לענין מעשר שאין מעשרין פירות האילן שחנטו קודם שבט על שחנטו לאחר שבט שבאילן הולך אחר חנטה ובגמ' מפרש מאי שנא שבט:
השלב הראשון בהתפתחות הפרי נקרא שלב החניטה. זהו מונח חקלאי המבטא את הצלחת ההפריה. לאחר שלב זה ימשיך הפרי לגדול עד לשלב ההבשלה.
באחד בשבט — ראש השנה לענין מעשר פירות האילן, שאין מעשרים מפירות שחנטו בשנה אחת על אלו שחנטו בשנה אחרת, ופרי שכבר חנט וניכרת צורתו לפני תאריך זה, הריהו נחשב לענין מעשר כשל השנה שעברה, זהו כדברי בית שמאי ואילו בית הלל אומרים: ראש השנה לענין זה אינו אלא בחמשה עשר בו (בשבט).
ותוהים: מאי קאמר [מה אמר]? כלומר, הלא אין זה נימוק אלא טענה לפתור! ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר]: אף על פי שרוב תקופה מבחוץ, שעדיין נמשכת תקופת טבת, מכל מקום הואיל ויצאו רוב גשמי שנה הרי אנו רואים זאת כסיומה של שנת הגשמים הזו, וכל הגדל מכאן והלאה נחשב כשל השנה הבאה.
1. כמה ראשי שנים יש במשנה? ולמה?
באילו תאריכים מציינים אותם? האם ראש השנה לאילנות שונה מיתר ראשי השנה?
2. מה מציינים בראש השנה לאילן? למה צריך אותו?
3. מדוע נקבעה דווקא תקופה זו בשנה?
4. שאלת אתגר - מה לדעתכם מהות המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל? למה יש שני תאריכים לראש השנה הזה?
ב. טו בשבט בגלות
על אילו רגשות מדברים בשיר?
מי מושא הרגשות האלו?
אילו פירות מוזכרים בשיר?
האם יש משהו משותף לפירות הללו?
"יום טו בשבט ... ראש השנה לאילנות, לכן אין נופלים אפיים בתפילה ... והאשכנזים יצ"ו (=ישמרם צורם וקונם) נוהגים להרבות בו במיני פירות אילנות לכבוד שמו של יום". (תיקון יששכר / ר' יששכר בן מרדכי אבן סוסאן ,מחכמי מרוקו שהתיישב בצפת.
, המאה ה-16)
ג. טו בשבט של המקובלים - סדר טו בשבט.
בספר "חמדת ימים" (פורסם ב1731) מספר המחבר על סדר טו בשבט שנהגו לערוך מקובלי צפת (המאה ה-16) ומצטט את ר' חיים ויטאל תלמיד האר"י:
ומנהג טוב להולכים בתמים להרבות בפירות בעצם היום הזה ולומר דברי שירות ותשבחות עליהן, ... ואף כי בדברי הרב (האר"י) אין זכר לטו' בשבט ... מכל מקום תיקון נפלא הוא בנגלה ובנסתר.
על מהלך הסדר:
מציינים שלושים מיני פירות, עשרה מהם שנאכלים קליפה ותוך, עשרה שקליפתם נאכלת ותוכם נזרק, ועשרה שתוכם נאכל וקליפתם נזרקת, ושלושים הסוגים הללו כנגד עשר הספירות הקיימות בכל אחד משלושת העולמות: עולם הבריאה, עולם היצירה ועולם העשייה. אכילה מפירות האילן מקבילה לתיקון האדם מחטא עץ הדעת ולהתקדמותו בעולמות הרוחניים, ומטרתה "להשפיע את שפע הרמוז בעץ החיים".
סדר זה של החג נדפס בספר חמדת ימים והופץ לאחר מכן גם כחיבור נפרד, בשם (תיקון) "פרי עץ הדר", וזכה לתפוצה רחבה בקהילות המזרח. עד מהרה הפך מנהג זה למנהגם של רבות מתפוצות ישראל.
ד. טו בשבט הציוני - כך הולכים השותלים.
זאב יעבץ, היסטוריון ומחנך, מעצב 'חג נטיעת אילנות' בט"ו בשבט, כותב ומסביר:
"למען חבב את הנטעים, אשר נטע ה' לאבותינו, לשבוע מטובם ולהתענג מיופיים, יש לבית הספר לעשות יום טוב, לערוך בו במערכת, ברוב חן והדר את העצים, הנטעים, השושנים והפרחים, ככל אשר יעשו בארצות אירופא בראשון לחודש מאי".
הנטיעות הראשונות בט"ו בשבט התקיימו במושבה יסוד המעלה, וכך מדווחים עליה:
"ב"ה, יום ב' לסדר כי ילך מלאכי לפניך, שנת ויתברכו (תרמ"ד 1884), עשרים ושניים בחודש שבט, פה צפת תובב"א. שלום לחותני היקר... בשבוע העברה נטענו בהגן אשר הוא בשותפות עם כל החברה יותר מחמש עשרה מאות אילנות נטיעות... כי אדם עם עץ השדה הוא חברה אחת, וזה בלא זה אין להם חיים טובים.
לזאת ראשית עסקנו הוא בנטיעות כי כך הורה לנו הבורא עולם, טרם כל לעסוק בנטיעות, כי גם הוא עשה כן כמו שכתוב: 'ויטע ה' אלוקים גן בעדן'...".
בט"ו בשבט תר"ן (1890) לקח זאב יעבץ, ששימש מנהל בית הספר בזכרון-יעקב, את תלמידיו ונטע שתילי עצים בחוצות המושבה. כשכל תלמיד אוחז בידו שתיל, הם צעדו ושרו: "הנה הצפורים המעופפים שרים / כנף רננים הזמיר יתרונן בראש אמירים / צפורים נאמנות / בראש השנה לאילנות".
שנים אחדות לאחר מכן, באלול תרס" ו (1906), הציע המורה חיים אריה לייב זוטא באספה הכללית של הסתדרות המורים העבריים ביפו:
"להטיל חובה לעשות חג נטיעות עצים בט"ו בשבט בכל בתי הספר...".
ההצעה נתקבלה.
