(כ) וַיֹּ֣אמֶר ה' זַעֲקַ֛ת סְדֹ֥ם וַעֲמֹרָ֖ה כִּי־רָ֑בָּה וְחַ֨טָּאתָ֔ם כִּ֥י כָבְדָ֖ה מְאֹֽד׃ (כא) אֵֽרֲדָה־נָּ֣א וְאֶרְאֶ֔ה הַכְּצַעֲקָתָ֛הּ הַבָּ֥אָה אֵלַ֖י עָשׂ֣וּ ׀ כָּלָ֑ה וְאִם־לֹ֖א אֵדָֽעָה׃
(ט) וְעַתָּ֕ה הִנֵּ֛ה צַעֲקַ֥ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל בָּ֣אָה אֵלָ֑י וְגַם־רָאִ֙יתִי֙ אֶת־הַלַּ֔חַץ אֲשֶׁ֥ר מִצְרַ֖יִם לֹחֲצִ֥ים אֹתָֽם׃ (י) וְעַתָּ֣ה לְכָ֔ה וְאֶֽשְׁלָחֲךָ֖ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְהוֹצֵ֛א אֶת־עַמִּ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם׃
(כ) וְגֵ֥ר לֹא־תוֹנֶ֖ה וְלֹ֣א תִלְחָצֶ֑נּוּ כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (כא) כָּל־אַלְמָנָ֥ה וְיָת֖וֹם לֹ֥א תְעַנּֽוּן׃ (כב) אִם־עַנֵּ֥ה תְעַנֶּ֖ה אֹת֑וֹ כִּ֣י אִם־צָעֹ֤ק יִצְעַק֙ אֵלַ֔י שָׁמֹ֥עַ אֶשְׁמַ֖ע צַעֲקָתֽוֹ׃ (כג) וְחָרָ֣ה אַפִּ֔י וְהָרַגְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם בֶּחָ֑רֶב וְהָי֤וּ נְשֵׁיכֶם֙ אַלְמָנ֔וֹת וּבְנֵיכֶ֖ם יְתֹמִֽים׃ (פ)
Munch made a diary entry in January 1892 which is widely associated with the creation of The Scream :
“I was walking along the road with two friends.
The sun was setting.
I felt a breath of melancholy –
Suddenly the sky turned blood-red.
I stopped, and leaned against the railing, deathly tired –
Looking out across the flaming clouds that
hung like blood and a sword
over the blue-black fjord and town.
My friends walked on – I stood there, trembling with fear.
And I sensed a great, infinite scream pass through nature.”
(Munch, 1892)
"הלכתי לאורך שביל עם שני ידידים - השמש נטתה לשקוע - לפתע האדימו השמים כדם - עצרתי, כוחי תש, ונשענתי על הגדר - היה דם ולשונות אש מעל הפיורד הכחול-שחור ומעל העיר - ידידיי הוסיפו ללכת, ואני עמדתי שם רועד מחרדה - וחשתי צעקה אינסופית עוברת בטבע."
מתוך הערך "הצעקה" בויקיפדיה
וַיָּבֹאוּ אֶל־כְּפַר נַחוּם וַיְּמַהֵר לָבוֹא בַשַּׁבָּת לְבֵית הַכְּנֵסֶת וַיְלַמֵּד׃
וַיִּשְׁתּוֹמְמוּ עַל־תּוֹרָתוֹ כִּי־הָיָה מְלַמְּדָם כְּאִישׁ שִׁלְטוֹן וְלֹא כַּסֹּפְרִים׃
וְאִישׁ הָיָה שָׁם בְּבֵית הַכְּנֵסֶת שֶׁלָּהֶם אֲשֶׁר־רוּחַ טֻמְאָה בּוֹ וַיִּזְעַק לֵאמֹר׃
אֲהָהּ מָה־לָּנוּ וָלָךְ יֵשׁוּעַ הַנָּצְרִי לְהַאֲבִידֵנוּ בָאתָ יְדַעְתִּיךָ מִי אַתָּה קְדוֹשׁ הָאֱלֹקִים׃
וַיִּגְעַר־בּוֹ יֵשׁוּעַ לֵאמֹר הֵאָלֵם וְצֵא מִמֶּנּוּ׃
וַיִּסְחָבֵהוּ רוּחַ הַטֻּמְאָה וַיִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל וַיֵּצֵא מִמֶּנּוּ׃
וַיִּבָּהֲלוּ כֻלָּם וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ לֵאמֹר מַה־זֹּאת מַה־הִיא הַתּוֹרָה הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אַף־לְרוּחוֹת הַטֻּמְאָה מְצַוֶּה הוּא בִּגְבוּרָה וְהֵנָּה שֹׁמְעוֹת לוֹ׃
וַיֵּצֵא שִׁמְעוֹ מַהֵר בְּכָל־סְבִיבוֹת אֶרֶץ הַגָּלִיל׃
(הבשורה על פי מרקוס, פרק א' - 21-28)
וּפִילִפּוֹס יָרַד אֶל־עִיר שֹׁמְרוֹן וַיַּכְרֵז לָהֶם אֶת־הַמָּשִׁיחַ׃
וַיַּקְשֵׁב הֲמוֹן הָעָם לֵב אֶחָד אֶל־אִמְרֵי פִילִפּוֹס בְּשֹׁמְעָם וּבִרְאוֹתָם אֶת־הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה׃
כִּי רַבִּים הָיוּ אֲחוּזֵי רוּחוֹת הַטֻּמְאָה וְהָרוּחוֹת יָצְאוּ מֵהֶם צֹעֲקוֹת ֻצְעָקָה גְדוֹלָה וְרַבִּים נְכֵי אֵבָרִים וּפִסְחִים וְנִרְפָּאוּ׃
וַתְּהִי שִׂמְחָה גְדוֹלָה בָּעִיר הַהִיא׃
(מעשה השליחים, פרק ח' - 5-8)
מתוך ספר הזוהר, חלק ב'
אמר רבי יצחק, תלת ענייני הכא, אנחה, שועה, צעקה, וכל חד מתפרשא מאחרא. אנחה כתיב ויאנחו בני ישראל, צעקה דכתיב ויצעקו, שועה דכתיב ותעל שועתם, וכל חד בלחודוי מתפרשא, וכלהו עבדו ישראל.
אמר רבי יהודה, צעקה ושועה עבדו, אנחה לא עבדו, משמע מדכתיב ויאנחו, ולמעלה היתה האנחה בשבילם. צעקה ושועה במאי אתפרשן, אמר רבי יצחק, אין לך שועה אלא בתפלה, שנאמר (שם לט יג) שמעה תפלתי יהו"ה ושועתי האזינה, (שם פח יד) אליך יהו"ה שועתי, (שם ל ג) שועתי אליך ותרפאני, צעקה, שצועק ואינו אומר כלום.
אמר רבי[דף כ א] יהודה, הלכך גדולה צעקה מכולן, שצעקה היא בלב, הדא הוא דכתיב (איכה ב יח) צעק לבם אל יהו"ה, צעקה וזעקה דבר אחד הוא, וזו קרובה להקדוש ברוך הוא יותר מתפלה ואנחה, דכתיב (שמות כב כג) כי אם צעוק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו.
(א) שְׁכִינָה צוֹעֶֽקֶת בְּהָרֵֽעַ, שֽׁוּבוּ בָנִים חִדְלוּ הָרֵֽעַ. כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵֽהִשְׂתָּרֵֽעַ: יְהִירִים בְּהַכְנִיסָם צֶֽלֶם בִּמְעוֹנַי, יָֽצְאָה שְׁכִינָה מֵהֵיכָל לִפְנַי, וְנָֽאֲמָה אֵלְכָה וְאָשֽׁוּבָה לִמְכוֹנַי, עַד אֲשֶׁר יֶאְשְׁמוּ וּבִקְשׁוּ פָנַי:
פעם אחת ביוהכ"פ – שאז נערך למעלה המשפט והפס"ד על בנ"י וכל העולם בנוגע לכל השנה כולה, אם תהי' שנה מבורכת או ח"ו להיפך – ראה הבעש"ט שהמשפט והדין קשה ביותר, ולא רוצים ליתן לבנ"י את כל הברכות וכל הדברים הטובים שצריכים במשך השנה, ולכן התאמץ הבעש"ט בתפלתו במרירות ובכיות בדביקות יתירה, וכן התלמידים, בראותם את גודל המרירות והבכיות של הבעש"ט בתפלתו, הגבירו גם הם את דביקותם בתפלה, אך כל זה לא הועיל.
וכך התקרב הזמן לסיום היום, תפלת נעילה, כאשר בעוד זמן מה ("אָט-אָט") יגמר ויקבע פסק-הדין על כל השנה כולה.
בבית-הכנסת שבו התפלל הבעש"ט, הי' נוכח באותה שעה ילד יהודי, שהוריו לא שלחו אותו לחדר או ישיבה, ולכן גדל מבלי לידע מאומה מעניני יהדות, תורה ומצוות, אבל אעפ"כ, להיותו ילד יהודי, והי' לו לב יהודי חם, הנה בראותו שמסביבו עומדים יהודים ובוכים בתפלתם, ובכייתם הולכת ומתגברת, רצה גם הוא להתפלל ולבקש מהקב"ה, אבל, להיותו "עם הארץ", מבלי לזכות באושר ללמוד בתלמוד-תורה וישיבה – לא ידע להתפלל, כיון שלא ידע אפילו לקרוא את האותיות, כך, שלא היתה לו ברירה אלא להביע זאת בדרכו הוא, לפי הרגש שלו.
ובכן: בהיותו בן-כפר, מצא חן בעיניו ביותר קריאתו של התרנגול בכל בוקר: "קוקוריקו". ולכן, בראותו שכולם מתפללים מתוך הסידור והמחזור מתוך רגש רב ובכי – נדלק גם לבו היהודי ברשפי אש של אהבה להקב"ה, וזעק בכל הכחות: "קוקוריקו"...
ואח"כ סיפר הבעש"ט, שמה שלא יכלו לפעול כל התפלות, כיון
שלא היו מעומק הלב כ"כ, ולכן לא הגיעו כ"כ למעלה – הנה הצעקה הפשוטה "קוקוריקו" של הילד שלא ידע מאומה, אפילו לא קריאת האותיות ("עברי"), אבל צעק "בדחילו ורחימו", ברשפי אש של אהבה להקב"ה, ומתוך יראה מפני הדין והמשפט – הרי זה קרע את רוע גזר הדין, ופעל שפסקו למעלה שתהי' שנה מבורכת לכל בנ"י.
(בניסוח מתוך תורת מנחם - על פי קונטרס תורת החסידות פ"ב )
(א) דַּע, שֶׁיְּכוֹלִין לִצְעק בְּקוֹל דְּמָמָה דַּקָּה בִּצְעָקָה גְּדוֹלָה מְאד וְלא יִשְׁמַע שׁוּם אָדָם כְּלָל, כִּי אֵינוֹ מוֹצִיא שׁוּם קוֹל כְּלָל רַק הַצְּעָקָה הִיא בְּקוֹל דְּמָמָה דַּקָּה וְזֶה יוּכַל כָּל אָדָם דְּהַיְנוּ שֶׁיְּצַיֵּר בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ הַצְּעָקָה וְיִכְנס קוֹל הַצְּעָקָה בְּמַחֲשָׁבָה וִיצַיֵּר בְּדַעְתּוֹ קוֹל הַצְּעָקָה מַמָּשׁ עִם הַנִּגּוּן כְּדֶרֶךְ שֶׁצּוֹעֲקִין וְיִכְנס בָּזֶה עַד שֶׁיִּצְעַק מַמָּשׁ בִּבְחִינַת קוֹל דְּמָמָה דַּקָּה וְשׁוּם אָדָם לא יִשְׁמַע כְּלָל כִּי בֶּאֱמֶת אֵינוֹ צִיּוּר כְּלָל רַק צְעָקָה מַמָּשׁ כִּי יֵשׁ סִמְפּוֹנוֹת בָּרֵאָה שֶׁמִּשָּׁם יוֹצֵא הַקּוֹל וְגַם יֵשׁ סִמְפּוֹנוֹת דַּקִּים הַיּוֹצְאִים מִן הָרֵאָה אֶל הַמּחַ וְעַל כֵּן יְכוֹלִים לְהַכְנִיס הַקּוֹל דֶּרֶךְ הַסִּמְפּוֹנוֹת הַדַּקִּים הַהוֹלְכִים אֶל הַמּחַ עַד שֶׁיִּצְעַק מַמָּשׁ בְּמחוֹ עַל יְדֵי מַה שֶּׁמְצַיֵּר בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ קוֹל הַצְּעָקָה מַמָּשׁ שֶׁבְּזֶה הוּא מַכְנִיס קוֹל הַצְּעָקָה אֶל הַמּחַ וְיוּכַל לַעֲמד בֵּין כַּמָּה בְּנֵי אָדָם וְיִצְעַק מְאד וְשׁוּם אָדָם לא יִשְׁמַע כַּנַּ"ל וְלִפְעָמִים יוּכַל לְהִשָּׁמֵט מִזֶּה אֵיזֶה קוֹל דַּק שֶׁיִּהְיֶה נִשְׁמָע כִּי מֵחֲמַת שֶׁנִּכְנָס הַקּוֹל דֶּרֶךְ הַסִּמְפּוֹנוֹת שֶׁל הַמּחַ אֶל הַמּחַ יוּכַל לְהִשָּׁמֵט לִפְעָמִים שֶׁיֵּצֵא הַקּוֹל דֶּרֶךְ הַסִּמְפּוֹנוֹת הַמּוֹצִיאִין קוֹל אֲבָל הוּא בְּדַקּוּת גָּדוֹל וּבְלא דִּבּוּר [הַיְנוּ כְּשֶׁאֵין מוֹצִיאִים שׁוּם דִּבּוּר בִּשְׁעַת הַצְּעָקָה הַנִּזְכָּר לְעֵיל] קַל יוֹתֵר לִצְעק כַּנַּ"ל כִּי כְּשֶׁצָּרִיךְ לְהוֹצִיא הַדִּבּוּר קָשֶׁה יוֹתֵר לִתְפּס אֶת הַקּוֹל אֶל הַמַּחֲשָׁבָה וְלִבְלִי לַהֲנִיחוֹ לָצֵאת דֶּרֶךְ הַקָּנֶה הַמּוֹצִיא קוֹל אֲבָל בְּלא דִּבּוּר קַל יוֹתֵר:
"Some years ago, I heard something that was to change the course of my professional life and the lives of my patients. What I heard may change the nature of psychotherapy as it is now known --an eerie scream welling up from the depths of a young man lying on the floor during a therapy session. I can liken it only to what one might hear from a person about to be murdered. This book is about that scream and what it means in terms of unlocking the secrets of neurosis. The young man who emitted it will be called Danny Wilson, a twenty-two-year-old college student. He was not psychotic, nor was he what is termed hysteric; he was a poor student, withdrawn, sensitive, and quiet."
|
What is Primal Therapy? Painful things happen to nearly all of us early in life that get imprinted in all our systems which carry the memory forward making our lives miserable. It is the cause of depression, phobias, panic and anxiety attacks and a whole host of symptoms that add to the misery. We have found a way into those early emotional archives and have learned to have access to those memories, to dredge them up from the unconscious, allowing us to re-experience them in the present, integrate them and no longer be driven by the unconscious. For the first time in the history of psychology there is a way to access feelings, hidden away, in a safe way and thus to reduce human suffering. It is, in essence, the first science of psychotherapy. Dr. Arthur Janov |
וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן הוּא֩ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר ה' ׀ לֵאמֹר֙ בִּקְרֹבַ֣י אֶקָּדֵ֔שׁ וְעַל־פְּנֵ֥י כָל־הָעָ֖ם אֶכָּבֵ֑ד וַיִּדֹּ֖ם אַהֲרֹֽן׃
בצעירותו שמע פעם רבי משה לייב מסַסוֹב שרבי אפרים מסַדילקוֹב נוסע ללבוב, ואף שלא הכיר אותו השתוקק לפוגשו. הלך וחיכה לו על אם הדרך. כשראה אותו, קפץ על עגלתו, ובירך אותו לשלום. החזיק ר' אפרים בידו וענה לו בפסוק שנוהגים היו לומר כתפילה לדרך: "וְיַעֲקֹ֖ב הָלַ֣ךְ לְדַרְכּ֑וֹ וַיִּפְגְּעוּ־ב֖וֹ מַלְאֲכֵ֥י אֱלֹקִֽים" (בראשית לב, ב). נסעו יחד ללוות את הרבי מסדילקוב ללבוב.
בדרכם היו צריכים לעבור כמה פרסאות דרך יער, והגיע זמן תפילת המנחה. ר' משה לייב הקפיד להתפלל במניין. על העגלה היו תשעה אנשים בלבד, והוא העריך שכאשר יֵצאו מהיער תשקע כבר השמש ויעבור זמן המנחה. מה עשה משה לייב הצעיר? עמד באמצע היער והתחיל לצעוק: "בואו לבית הכנסת, בואו לבית הכנסת," עד ששמע אותו איש אחד מרחוק ורץ אחרי הקול עד שהגיע אליהם.
וכשסיפר ר' משה לייב את הסיפור אמר לתלמידיו: "אתם חושבים שכשאני חזן בבית הכנסת בעיר קולי חזק? זהו קול נמוך לעומת מה שצעקתי שם ביער. זו הייתה שאגת אריה, כמו פירוש שמי: לייב זה אריה."
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נא עמוד ב (מתורגם מארמית)
עולא הגיע לבית רב נחמן, כרך פת וברך ברכת המזון.
נתן לו כוס של ברכה לרב נחמן.
אמר לו רב נחמן: 'ישלח מר כוס של ברכה לילתא'.
אמר לו: כך אמר רבי יוחנן: 'אין פרי בטנה של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש', שנאמר: (דברים ז): 'וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ' - פרי בטנה לא נאמר אלא פרי בטנך.
תניא נמי הכי (שנויה גם כך, יש מקור שאומר אותו דבר במילים אלו): רבי נתן אומר, 'מנין שאין פרי בטנה של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש? שנאמר: (דברים ז') 'וברך פרי בטנך - פרי בטנה לא נאמר אלא פרי בטנך''.
בינתיים שמעה ילתא [שכך הם מדברים], קמה בכעסה ועלתה לבית היין ושברה ארבע מאות חביות של יין.
אמר לו רב נחמן: ישלח לה מר כוס אחרת.
שלח לה [עולא]: כל הכוס הגדולה הזו ('נבגא') של ברכה היא.
שלחה לו: 'ממחזרים דברים, ומסמרטוטים – כינים'.
אלם קרב / רקפת זיו לי
אַתָּה צוֹעֵק כְּדֵי לֹא לִשְׁמֹעַ,
מִדְבָּר כְּדֵי לֹא לְהַקְשִׁיב,
מַכֶּה כְּדֵי לֹא לְהַרְגִּישׁ
וּלְעוֹלָם,
לְעוֹלָם לֹא בּוֹכֶה.
זוֹעֵק בְּלִי לִקְרֹא לָעֶזְרָה,
וְהָעִקָּר בְּלִי שֶׁאִישׁ יֶדַע.
שׁותֶק כִּי יַגִּידוּ
"פַּחְדָן!
אַל תַּגְזִים וְתִשְׁכַּח כְּבָר,
עָבָר.
שֶׁתֵּדַע, זֶה כְּבָר לֹא מְעַנְיֵן.
הָאֱמֶת,
רַק אַתָּה עוֹד זוֹכֵר."
צוֹעֵק בַּשְּׁתִיקָה
וְשׁוֹתֵק בִּצְעָקָה,
מַאֲזִין בִּדְּרִיכוּת
וְדָרוּךְ לִצְמִיתוּת.
בְּיוֹמְךָ, בְּלילך תּוֹתָחִים רוֹעֲמִים:
"אַתָּה מֵת," הֵם יוֹרִים "אַתָּה מֵת!"
עברית