Risking Your Life for the Sake of Another: Did Yehuda Act Appropriately?

(יב) וַיְחַפֵּ֕שׂ בַּגָּד֣וֹל הֵחֵ֔ל וּבַקָּטֹ֖ן כִּלָּ֑ה וַיִּמָּצֵא֙ הַגָּבִ֔יעַ בְּאַמְתַּ֖חַת בִּנְיָמִֽן׃ (יג) וַֽיִּקְרְע֖וּ שִׂמְלֹתָ֑ם וַֽיַּעֲמֹס֙ אִ֣ישׁ עַל־חֲמֹר֔וֹ וַיָּשֻׁ֖בוּ הָעִֽירָה׃ (יד) וַיָּבֹ֨א יְהוּדָ֤ה וְאֶחָיו֙ בֵּ֣יתָה יוֹסֵ֔ף וְה֖וּא עוֹדֶ֣נּוּ שָׁ֑ם וַיִּפְּל֥וּ לְפָנָ֖יו אָֽרְצָה׃ (טו) וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ יוֹסֵ֔ף מָֽה־הַמַּעֲשֶׂ֥ה הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר עֲשִׂיתֶ֑ם הֲל֣וֹא יְדַעְתֶּ֔ם כִּֽי־נַחֵ֧שׁ יְנַחֵ֛שׁ אִ֖ישׁ אֲשֶׁ֥ר כָּמֹֽנִי׃ (טז) וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָ֗ה מַה־נֹּאמַר֙ לַֽאדֹנִ֔י מַה־נְּדַבֵּ֖ר וּמַה־נִּצְטַדָּ֑ק הָאֱלֹהִ֗ים מָצָא֙ אֶת־עֲוֺ֣ן עֲבָדֶ֔יךָ הִנֶּנּ֤וּ עֲבָדִים֙ לַֽאדֹנִ֔י גַּם־אֲנַ֕חְנוּ גַּ֛ם אֲשֶׁר־נִמְצָ֥א הַגָּבִ֖יעַ בְּיָדֽוֹ׃ (יז) וַיֹּ֕אמֶר חָלִ֣ילָה לִּ֔י מֵעֲשׂ֖וֹת זֹ֑את הָאִ֡ישׁ אֲשֶׁר֩ נִמְצָ֨א הַגָּבִ֜יעַ בְּיָד֗וֹ ה֚וּא יִהְיֶה־לִּ֣י עָ֔בֶד וְאַתֶּ֕ם עֲל֥וּ לְשָׁל֖וֹם אֶל־אֲבִיכֶֽם׃ (פ) (יח) וַיִּגַּ֨שׁ אֵלָ֜יו יְהוּדָ֗ה וַיֹּאמֶר֮ בִּ֣י אֲדֹנִי֒ יְדַבֶּר־נָ֨א עַבְדְּךָ֤ דָבָר֙ בְּאָזְנֵ֣י אֲדֹנִ֔י וְאַל־יִ֥חַר אַפְּךָ֖ בְּעַבְדֶּ֑ךָ כִּ֥י כָמ֖וֹךָ כְּפַרְעֹֽה׃ (יט) אֲדֹנִ֣י שָׁאַ֔ל אֶת־עֲבָדָ֖יו לֵאמֹ֑ר הֲיֵשׁ־לָכֶ֥ם אָ֖ב אוֹ־אָֽח׃ (כ) וַנֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֲדֹנִ֔י יֶשׁ־לָ֙נוּ֙ אָ֣ב זָקֵ֔ן וְיֶ֥לֶד זְקֻנִ֖ים קָטָ֑ן וְאָחִ֨יו מֵ֜ת וַיִּוָּתֵ֨ר ה֧וּא לְבַדּ֛וֹ לְאִמּ֖וֹ וְאָבִ֥יו אֲהֵבֽוֹ׃ (כא) וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־עֲבָדֶ֔יךָ הוֹרִדֻ֖הוּ אֵלָ֑י וְאָשִׂ֥ימָה עֵינִ֖י עָלָֽיו׃ (כב) וַנֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֲדֹנִ֔י לֹא־יוּכַ֥ל הַנַּ֖עַר לַעֲזֹ֣ב אֶת־אָבִ֑יו וְעָזַ֥ב אֶת־אָבִ֖יו וָמֵֽת׃ (כג) וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־עֲבָדֶ֔יךָ אִם־לֹ֥א יֵרֵ֛ד אֲחִיכֶ֥ם הַקָּטֹ֖ן אִתְּכֶ֑ם לֹ֥א תֹסִפ֖וּן לִרְא֥וֹת פָּנָֽי׃ (כד) וַיְהִי֙ כִּ֣י עָלִ֔ינוּ אֶֽל־עַבְדְּךָ֖ אָבִ֑י וַנַּ֨גֶּד־ל֔וֹ אֵ֖ת דִּבְרֵ֥י אֲדֹנִֽי׃ (כה) וַיֹּ֖אמֶר אָבִ֑ינוּ שֻׁ֖בוּ שִׁבְרוּ־לָ֥נוּ מְעַט־אֹֽכֶל׃ (כו) וַנֹּ֕אמֶר לֹ֥א נוּכַ֖ל לָרֶ֑דֶת אִם־יֵשׁ֩ אָחִ֨ינוּ הַקָּטֹ֤ן אִתָּ֙נוּ֙ וְיָרַ֔דְנוּ כִּי־לֹ֣א נוּכַ֗ל לִרְאוֹת֙ פְּנֵ֣י הָאִ֔ישׁ וְאָחִ֥ינוּ הַקָּטֹ֖ן אֵינֶ֥נּוּ אִתָּֽנוּ׃ (כז) וַיֹּ֛אמֶר עַבְדְּךָ֥ אָבִ֖י אֵלֵ֑ינוּ אַתֶּ֣ם יְדַעְתֶּ֔ם כִּ֥י שְׁנַ֖יִם יָֽלְדָה־לִּ֥י אִשְׁתִּֽי׃ (כח) וַיֵּצֵ֤א הָֽאֶחָד֙ מֵֽאִתִּ֔י וָאֹמַ֕ר אַ֖ךְ טָרֹ֣ף טֹרָ֑ף וְלֹ֥א רְאִיתִ֖יו עַד־הֵֽנָּה׃ (כט) וּלְקַחְתֶּ֧ם גַּם־אֶת־זֶ֛ה מֵעִ֥ם פָּנַ֖י וְקָרָ֣הוּ אָס֑וֹן וְהֽוֹרַדְתֶּ֧ם אֶת־שֵׂיבָתִ֛י בְּרָעָ֖ה שְׁאֹֽלָה׃ (ל) וְעַתָּ֗ה כְּבֹאִי֙ אֶל־עַבְדְּךָ֣ אָבִ֔י וְהַנַּ֖עַר אֵינֶ֣נּוּ אִתָּ֑נוּ וְנַפְשׁ֖וֹ קְשׁוּרָ֥ה בְנַפְשֽׁוֹ׃ (לא) וְהָיָ֗ה כִּרְאוֹת֛וֹ כִּי־אֵ֥ין הַנַּ֖עַר וָמֵ֑ת וְהוֹרִ֨ידוּ עֲבָדֶ֜יךָ אֶת־שֵׂיבַ֨ת עַבְדְּךָ֥ אָבִ֛ינוּ בְּיָג֖וֹן שְׁאֹֽלָה׃ (לב) כִּ֤י עַבְדְּךָ֙ עָרַ֣ב אֶת־הַנַּ֔עַר מֵעִ֥ם אָבִ֖י לֵאמֹ֑ר אִם־לֹ֤א אֲבִיאֶ֙נּוּ֙ אֵלֶ֔יךָ וְחָטָ֥אתִי לְאָבִ֖י כָּל־הַיָּמִֽים׃ (לג) וְעַתָּ֗ה יֵֽשֶׁב־נָ֤א עַבְדְּךָ֙ תַּ֣חַת הַנַּ֔עַר עֶ֖בֶד לַֽאדֹנִ֑י וְהַנַּ֖עַר יַ֥עַל עִם־אֶחָֽיו׃ (לד) כִּי־אֵיךְ֙ אֶֽעֱלֶ֣ה אֶל־אָבִ֔י וְהַנַּ֖עַר אֵינֶ֣נּוּ אִתִּ֑י פֶּ֚ן אֶרְאֶ֣ה בָרָ֔ע אֲשֶׁ֥ר יִמְצָ֖א אֶת־אָבִֽי׃

Genesis 44:12-34

(12) He searched, beginning with the oldest and ending with the youngest; and the goblet turned up in Benjamin’s bag. (13) At this they rent their clothes. Each reloaded his pack animal, and they returned to the city. (14) When Judah and his brothers reentered the house of Joseph, who was still there, they threw themselves on the ground before him. (15) Joseph said to them, “What is this deed that you have done? Do you not know that a man like me practices divination?” (16) Judah replied, “What can we say to my lord? How can we plead, how can we prove our innocence? God has uncovered the crime of your servants. Here we are, then, slaves of my lord, the rest of us as much as he in whose possession the goblet was found.” (17) But he replied, “Far be it from me to act thus! Only he in whose possession the goblet was found shall be my slave; the rest of you go back in peace to your father.” (18) Then Judah went up to him and said, “Please, my lord, let your servant appeal to my lord, and do not be impatient with your servant, you who are the equal of Pharaoh. (19) My lord asked his servants, ‘Have you a father or another brother?’ (20) We told my lord, ‘We have an old father, and there is a child of his old age, the youngest; his full brother is dead, so that he alone is left of his mother, and his father dotes on him.’ (21) Then you said to your servants, ‘Bring him down to me, that I may set eyes on him.’ (22) We said to my lord, ‘The boy cannot leave his father; if he were to leave him, his father would die.’ (23) But you said to your servants, ‘Unless your youngest brother comes down with you, do not let me see your faces.’ (24) When we came back to your servant my father, we reported my lord’s words to him. (25) “Later our father said, ‘Go back and procure some food for us.’ (26) We answered, ‘We cannot go down; only if our youngest brother is with us can we go down, for we may not show our faces to the man unless our youngest brother is with us.’ (27) Your servant my father said to us, ‘As you know, my wife bore me two sons. (28) But one is gone from me, and I said: Alas, he was torn by a beast! And I have not seen him since. (29) If you take this one from me, too, and he meets with disaster, you will send my white head down to Sheol in sorrow.’ (30) “Now, if I come to your servant my father and the boy is not with us—since his own life is so bound up with his— (31) when he sees that the boy is not with us, he will die, and your servants will send the white head of your servant our father down to Sheol in grief. (32) Now your servant has pledged himself for the boy to my father, saying, ‘If I do not bring him back to you, I shall stand guilty before my father forever.’ (33) Therefore, please let your servant remain as a slave to my lord instead of the boy, and let the boy go back with his brothers. (34) For how can I go back to my father unless the boy is with me? Let me not be witness to the woe that would overtake my father!”

סנהדרין ע״ג א:ז׳-ח׳

גופא מניין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו ת"ל לא תעמוד על דם רעך והא מהכא נפקא מהתם נפקא אבדת גופו מניין ת"ל והשבותו לו אי מהתם הוה אמינא ה"מ בנפשיה אבל מיטרח ומיגר אגורי אימא לא קמ"ל

Sanhedrin 73a:7-8

Concerning the matter itself, it is taught in a baraita: From where is it derived that one who sees another drowning in a river, or being dragged away by a wild animal, or being attacked by bandits, is obligated to save him? The verse states: “You shall not stand idly by the blood of another” (Leviticus 19:16). The Gemara asks about this derivation: But is this really derived from here? It is derived from there, i.e., from a different verse, as it is taught: The Torah teaches that one must return lost property to its rightful owner. But from where is it derived that one must help his neighbor who may suffer the loss of his body or his health? The verse states: “And you shall restore it [vahashevato] to him [lo]” (Deuteronomy 22:2), which can also be read as: And you shall restore him [vehashevato] to him, i.e., saving his body. Consequently, there should be no need for the additional verse: “You shall not stand idly by the blood of another.” The Gemara answers: If this halakha were derived only from there, I would say that this matter applies only to saving the person in danger by himself, i.e., that he himself must come to his neighbor’s rescue if he can, as is the halakha with regard to returning a lost item. But to trouble himself and hire workers for this purpose, one might say that he is not obligated, just as he is not obligated to hire workers to recover another’s lost item. Therefore, the verse “Do not stand by the blood of another” teaches us that he must even hire workers, and he transgresses a prohibition if he does not do so.

משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש א׳:י״ד

כָּל הַיָּכוֹל לְהַצִּיל וְלֹא הִצִּיל עוֹבֵר עַל (ויקרא יט טז) "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". וְכֵן הָרוֹאֶה אֶת חֲבֵרוֹ טוֹבֵעַ בַּיָּם. אוֹ לִסְטִים בָּאִים עָלָיו. אוֹ חַיָּה רָעָה בָּאָה עָלָיו. וְיָכוֹל לְהַצִּילוֹ הוּא בְּעַצְמוֹ. אוֹ שֶׁיִּשְׂכֹּר אֲחֵרִים לְהַצִּילוֹ וְלֹא הִצִּיל. אוֹ שֶׁשָּׁמַע עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אוֹ מוֹסְרִים מְחַשְּׁבִים עָלָיו רָעָה אוֹ טוֹמְנִין לוֹ פַּח וְלֹא גִּלָּה אֹזֶן חֲבֵרוֹ וְהוֹדִיעוֹ. אוֹ שֶׁיָּדַע בְּעַכּוּ''ם אוֹ בְּאוֹנֵס שֶׁהוּא בָּא עַל חֲבֵרוֹ וְיָכוֹל לְפַיְּסוֹ בִּגְלַל חֲבֵרוֹ לְהָסִיר מַה שֶּׁבְּלִבּוֹ וְלֹא פִּיְּסוֹ. וְכָל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. הָעוֹשֶׂה אוֹתָם עוֹבֵר עַל לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ:

Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life 1:14

Anyone who can save and does not save transgresses 'do not stand by the blood of your neighbour'. So too one who sees his friend drowning in the sea, bandits attacking him or a bad animal attacking him and he is able himself to save him or he could hire others to save him but he does not; one who hears idol worshippers or informers plotting harm for him or laying a trap for him and he doesn't tell his friend and inform him; or if he knows that an idol worshipper or a thug are on their way to his friend and he could appease them on behalf of his friend to change their intention and he doesn't appease him; and so too any similar case; One who does any of these transgresses 'do not stand idly by your neighbour's blood'.

חושן משפט תכ״ו:א׳

חייב אדם להציל את חבירו בין בגופו בין בממונו ובו סעיף א':
הרואה את חבירו טובע בים או ליסטים באין עליו או חיה רעה באה עליו ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להציל ולא הציל או ששמע עכו"ם או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנים לו פח ולא גילה אוזן חבירו והודיעו או שידע בעכו"ם או באנס שהו' בא על חבירו ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבלבו ולא פייסו וכיוצא בדברים אלו עובר על לא תעמוד על דם רעך:

Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 426:1

The obligation for a man to save his friend in body, money, or the like. One who saw his fellow drowning, or threatened by thieves or by a wild animal, and could have either saved him himself or hired others to save him – and he did not – or someone who heard that gentiles or informants are plotting against someone or preparing to ensnare him – and he did not reveal this to his friend and tell him – or someone who knew that a gentile or violent man was approaching his fellow, and he could have appeased him and changed his attitude towards his fellow – and he did not appease him – in all such situations, he has transgressed, “Do not stand idly by the blood of your neighbor.”

בבא מציעא ס״ב א:ב׳

ורבי יוחנן האי וחי אחיך עמך מאי עביד ליה מבעי ליה לכדתניא שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים אם שותין שניהם מתים ואם שותה אחד מהן מגיע לישוב דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו עד שבא ר' עקיבא ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך

Bava Metzia 62a:2

The Gemara asks: And Rabbi Yoḥanan, what does he do with this verse: “And your brother shall live with you”? The Gemara answers: He requires the verse for that which is taught in a baraita: If two people were walking on a desolate path and there was a jug [kiton] of water in the possession of one of them, and the situation was such that if both drink from the jug, both will die, as there is not enough water, but if only one of them drinks, he will reach a settled area, there is a dispute as to the halakha. Ben Petora taught: It is preferable that both of them drink and die, and let neither one of them see the death of the other. This was the accepted opinion until Rabbi Akiva came and taught that the verse states: “And your brother shall live with you,” indicating that your life takes precedence over the life of the other.

כסף משנה על משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש א׳:י״ד

(א) כל היכול להציל ולא הציל וכו'. בס״פ בן סורר ומורה (סנהדרין דף ע״ג) מניין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטים באים עליו שהוא חייב להצילו ת״ל לא תעמוד על דם רעך והא מהכא נפקא מהתם נפקא אבידת גופו מנין ת״ל והשבותו לו אי מהתם ה״א ה״מ בנפשיה אבל מיטרח ומיגר אגורי אימא לא קמ״ל. וכתב הרא״ש והניצול חייב לפרוע למציל מה שהוציא דאין אדם חייב להציל נפש חבירו בממונו היכא דאית ליה ממונא לניצול וכתב הגהות מיימון עבר על לא תעמוד וכו' בירושלמי מסיק אפי' להכניס עצמו בספק סכנה חייב עכ״ל. ונראה שהטעם מפני שהלה ודאי הוא ספק:

Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life 1:14

...

תלמוד ירושלמי תרומות ח׳:ד׳:י״א-ט״ו

רבי אימי איתצד בסיפסיפה אמר ר' יונתן יכרך המת בסדינו אמר ר' שמעון בן לקיש עד דאנא קטיל אנא מתקטיל אנא איזיל ומשיזיב ליה בחיילא

Jerusalem Talmud Terumot 8:4:11-15

...

חוות יאיר קמ״ו:כ׳

כ' בכ"מ ספ"א דהלכות רוצח ושמירת נפש בשם הירושלמי שמחויב לכנוס לספק נפשו להציל נפש חבירו וש"ס דידן ב"מ ר"ד ס"ב נמי הכי משמע דדוקא התם שאם ישתו שניהם ימותו ודאי מש"כ בספק י"ל ישתו שניהם ולא ישתה הוא לבדו וימות חבירו ודאי וא"כ מחויב לכנוס לספק נפשו' אפי' בספק הצלה וצ"ע

Havot Yair 146:20

...

מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט תכ״ו:ב׳

עובר על לא תעמוד כו'. ובהג"מ כתבו דבירושלמי מסיק דצריך אפילו להכניס עצמו בספק סכנה עבור זה והביאו הב"י וכ' ז"ל ונראה שהטעם הוא מפני שהלה ודאי והוא ספק עכ"ל גם זה השמיטו המחבר ומור"ם ז"ל ובזה י"ל כיון שהפוסקים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור לא הביאו בפסקיהן מ"ה השמיטוהו ג"כ:

Me'irat Einayim on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 426:2

...

תשובות הרדב"ז חלק ג תתרנ״א:ד׳

שאלת ממני אודיעך דעתי על מה שראית כתוב אם אמר השלטון לישראל הנח לי לקצץ אבר אחד שאינך מת ממנו או אמית ישראל חבירך. יש אומרים שחייב להניח לקצץ האבר הואיל ואינו מת והראיה מדאמרינן בע"ז חש בעיניו מותר לכוחלה בשבת ומפרש טעמא משום דשורייני דעינא בלבא תליא משמע הא אבר אחר לא והשתא יבוא הנדון מק"ו ומה שבת החמורה שאין אבר אחד דוחה אותה היא נדחית מפני פקוח נפש אבר אחד שנדחה מפני השבת אינו דין שתדחה מפני פקוח נפש ורצית לדעת אם יש לסמוך על טעם זה:

תשובה זו מדת חסידות אבל לדין יש תשובה מה לסכנת אבר דשבת שכן אונס דאתי משמיא ולפיכך אין סכנת אבר דוחה שבת אבל שיביא הוא האונס עליו מפני חבירו לא שמענו. ותו דילמא ע"י חתיכת אבר אעפ"י שאין הנשמה תלויה בו שמא יצא ממנו דם הרבה וימות ומאי חזית דדם חבירו סומק טפי דילמא דמא דידיה סומק טפי. ואני ראיתי אחד שמת ע"י שסרטו את אזנו שריטות דקות להוציא מהם דם ויצא כ"כ עד שמת והרי אין לך באדם אבר קל כאוזן וכ"ש אם יחתכו אותו. ותו דמה לשבת שכן הוא ואיבריו חייבין לשמור את השבת ואי לאו דאמר קרא וחי בהם ולא שימות בהם הוה אמינא אפילו על חולי שיש בו סכנה אין מחללין את השבת תאמר בחבירו שאינו מחוייב למסור עצמו על הצלתו אע"ג דחייב להצילו בממונו אבל לא בסכנת איבריו. ותו דאין עונשין מדין ק"ו ואין לך עונש גדול מזה שאתה אומר שיחתוך אחד מאיבריו מדין ק"ו והשתא ומה מלקות אין עונשין מדין ק"ו כ"ש חתיכת אבר. ותו דהתורה אמרה פצע תחת פצע כויה תחת כויה ואפ"ה חששו שמא ע"י הכוייה ימות והתורה אמרה עין תחת עין ולא נפש ועין תחת עין ולכך אמרו שמשלם ממון והדבר ברור שיותר רחוק הוא שימות מן הכויה יותר מעל ידי חתיכת אבר ואפ"ה חיישינן לה כ"ש בנ"ד. תדע דסכנת אבר חמירא דהא התירו לחלל עליה את השבת בכל מלאכות שהם מדבריהם אפילו ע"י ישראל. ותו דכתיב דרכיה דרכי נועם וצריך שמשפטי תורתינו יהיו מסכימים אל השכל והסברא ואיך יעלה על דעתנו שיניח אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו כדי שלא ימיתו את חבירו הלכך איני רואה טעם לדין זה אלא מדת חסידות ואשרי חלקו מי שיוכל לעמוד בזה ואם יש ספק סכנת נפשות הרי זה חסיד שוטה דספיקא דידיה עדיף מוודאי דחבריה. והנראה לע"ד כתבתי:

Teshuvot HaRadbaz Volume 3 1051:4

You have requested that I inform you of my opinion regarding that which you have seen written: ‎if ‎the government would say to a Jew, “Allow us to chop off one limb that will not cause you to die, ‎or ‎we will kill your fellow Jew,” there are those who say that he is obligated to allow them to chop ‎off ‎the limb since he will not die … And this may be deduced from a logical [kal ‎vachomer] ‎argument. If Shabbath, which is very stringent, is not pushed aside to save a limb ‎but is pushed aside ‎to save a life, then saving a life which is pushed aside in favour of Shabbath ‎should certainly be ‎pushed aside to save another life. You wanted to know if one should rely on ‎this reasoning.

תשובות הרדב"ז חלק ה א׳תקפ״ב:א׳

שאלת ממני אודיעך דעתי במה שכתב הרמב"ם ז"ל הל' רוצח ושמירת נפש פ"ק כל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך וקשיא לך חדא שהרי כתב זה הדין למטה. ותו דלמטה כתב עובר על שני לאוין ועשה של וקצותה את כפה:

תשובה מה שכתב הרב ז"ל כל היכול להציל וכו' איירי במי שיכול להציל להדיא בלא שיסתכן המציל כלל כגון שהיה ישן תחת כותל רעוע שהיה יכול להעירו משנתו ולא העירו או כגון שיודע לו עדות להצילו עבר על לא תעמוד על דם רעך. ולא זו בלבד אלא אפילו יש בו קצת ספק סכנה כגון ראה אותו טובע בים או לסטים באים עליו או חיה רעה שיש בכל אלו ספק סכנה אפ"ה חייב להציל ואפילו שלא היה יכול להציל בגופו לא נפטר בשביל כך אלא חייב להציל בממונו. . . . והוי יודע שיש בכלל לאו זה שלא יעמוד על הפסד ממון חבירו אלא שאינו חייב להכניס עצמו לספק סכנה בשביל ממונו אבל להציל נפש חבירו או שלא יבא על הערוה אפי' במקום דאיכא ספק סכנה חייב להציל והכי איתא בירושלמי. ומ"מ אם הספק נוטה אל הודאי אינו חייב למסור עצמו להציל את חבירו ואפי' בספק מוכרע אינו חייב למסור נפשו דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דידיה סומק טפי אבל אם הספק אינו מוכרע אלא נוטה אל ההצלה והוא לא יסתכן ולא הציל עבר על לא תעמוד על דם רעך. הנראה לע"ד כתבתי:

נדה ס״א א:נ״ב-נ״ו

הנהו בני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטול נפשא אתו לקמיה דרבי טרפון אמרו ליה לטמרינן מר אמר להו היכי נעביד אי לא אטמרינכו חזו יתייכו אטמרינכו הא אמור רבנן האי לישנא בישא אע"ג דלקבולי לא מבעי מיחש ליה מבעי זילו אתון טמרו נפשייכו

Niddah 61a:17

These were the sons of the Galileans about whom a rumour spread that they killed a person. They came before R' Tarfon and said to him: "The master should hide us[from the authorities]" He said to them "What should I do"? If I don't hide you [the authorities] will see you [and execute you, on the other hand], should I hide you? The rabbis said: this is Lashon Hara, and although one should not accept it as truth, one should be mindful of it. You go hide yourselves.

שו"ע הרב (חו"מ נזקי גוף ונפש סעי' ז)

ואפילו ליכנס בספק סכנה יש אומרים שצריך כדי להציל את חבירו ממיתה ודאית (ויש חולקין בזה וספק נפשות להקל):

ערוך השולחן, חושן משפט תכ״ו:ד׳

הפוסקים הביאו בשם ירושלמי דחייב אדם להכניס א"ע לספק סכנה כדי להציל חבירו והראשונים השמיטו זה מפני שבש"ס שלנו מוכח שאינו חייב להכניס א"ע ומיהו הכל לפי הענין ויש לשקול הענין בפלס ולא לשמור א"ע יותר מדאי ובזה נאמר ושם אראנו בישע אלהים זהו ששם אורחותיו וכל המקיים נפש מישראל כאלו קיים עולם מלא ועי' יו"ד סי' רנ"ב:

Arukh HaShulchan, Choshen Mishpat 426:4

...

משנה ברורה שכ״ט:י״ט

(יט) כדי להצילם - ומ"מ אם יש סכנה להמציל אינו מחויב דחייו קודם לחיי חבירו (או"ה) ואפילו ספק סכנה נמי עדיף ספיקו דידיה מודאי דחברו אולם צריך לשקול הדברים היטב אם יש בו ספק סכנה ולא לדקדק ביותר כאותה שאמרו המדקדק עצמו בכך בא לידי כך [פתחי תשובה חו"מ סי' תכ"ו]:

Mishnah Berurah 329:19

...

שו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' קעד)

דבר אם יש חיוב לאחד לחתוך אברו בשביל הצלת נפש של חברו, כיון שפליגי רבוותא בזה אין לחייב כהרדב"ז ... ונראה שהטעם הוא משום דלא תעמוד על דם רעך הוא ככל הלאוין שמחוייב להוציא כל ממונו כדי שלא לעבור על לאו ... וכתב הש"ך (קנ"ז סק"ג) ואם יש סכנת אבר צ"ע אי דמי לנפש או לממון ומסיק דנראה לקולא ... ולפי הטעם שכתבתי דלאו דלא תעמוד על דם רעך הוא בדין כל הלאוין, אין לחייב לאדם ליכנס בספק סכנה להצלת חברו מודאי סכנה ... אבל להציל נפש חברו אף שג"כ הוא רק באיסור לאו יהיה מותר להכניס עצמו בספק מאחר דעכ"פ יוצל נפש מישראל

שו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' קג)

וע"ד אשר דברנו בנוגע להמצאת הרופאים, במה שמרכיבים כליה מאדם בריא באדם אחד שכוליתו נתקלקלה, אם מותר לאדם בריא להניח ליטול כוליא אחת משלו בשביל רפואת חבירו, ודברנו מהא דרואה את חבירו טובע בים, אם צריך להכניס עצמו לספק סכנה בשביל הצלת חביר? הנה ראיתי בסמ"ע ... והרדב"ז בתשו' (ח"ג סי' תרכ"ה) חילק בין אם יש סכנה או לא, דאם אין סכנה הוי מדת חסידות, וביש סכנה הוי חסיד שוטה, ובנד"ד בודאי איכא סכנה על הנתוח בעצמו, וגם להבא על חסרת כוליא שלו, וגם מה דמשמע לכאורה דהפלוגתא רק אם צריך או לא, אבל מותר אם רוצה, כל זה דוקא אם יכניס עצמו לספק סכנה יציל את חבירו בבירור ...

שו"ת ציץ אליעזר (ח"ט סי' מה)

יש לברר אם מותר לאדם לנדב אבר משלו בכדי להרכיבו ולשתלו בגוף אדם מסוכן הנוטה למות ... דבמקום שיש ודאי ספק פיקוח נפש יש להכריע שאסור לו לאדם לנדב אבר מאבריו בכדי לשותלו בגופו של חבירו ולהצילו עי"כ מסכנה ודאית, והעושה כן הר"ז חסיד שוטה ... ובמקום שאין ספק סכנה נשקפת לעין אזי אע"פ שאין כל חיוב ולא מצוה על שום אדם לנדב אבר כל שהוא מאבריו ... מ"מ המנדב זאת למדת חסידות יחשב לו זאת ... וכפי שאמרו לי הרופאים (כשהרצאתי לפניהם על נושא זה) הוצאת כליה וכדומה מהאברים הפנימיים מאדם אע"פ שהוא בריא כרוך בסתמא בספק סכנה. ועל כן אין להתנדב על כך בסתמא ואין לרופא לבצע זאת, אא"כ סגל חבורה של רופאים מומחים יחליטו אחרי עיון מדוקדק שהדבר לא כרוך בספק סכנת נפש למנדב, וכולי האי ואולי

שו"ת ציץ אליעזר (ח"י סי' כה פ"ז)

אם אין סכנה נשקפת לעין בנדיבת האבר, אם כי אין חיוב וגם לא מצוה עפ"י דין לנדב גם אבר כזה להציל חבירו, מכל מקום המנדב זאת ישנם הסוברים שלא רק שמותר אלא שיש גם משום מדת חסידות. כשהסכנה הנשקפת מהורדת האבר איננה ודאית והמדע הרפואי אומר שהדעה הנותנת היא ששניהם ישארו עי"כ בחיים, באופן כזה יש מקום לפסוק להתיר

שו"ת יחווה דעת (ח"ג סי' פד)
על יסוד הדברים הנ"ל דן ... שו"ת מנחת יצחק (ו:ק"ג) לאסור לתרום כליה לחולה כליות ... וכן העלה ... שו"ת ציץ אליעזר (ט:מ"ה) ... אולם באמת שנמסר לנו מפי רופאים מומחים ויראי שמים שדרגת הסיכון בהוצאת הכליה לאדם התורם, היא מועטת מאד, וכתשעים ותשעה אחוזים מהתורמים חוזרים לבריאותם התקינה. ולפי זה הרי כל מה שהסכימו הפוסקים הנ"ל שאסור להכניס עצמו בספק סכנה, זהו רק בספק השקול, מה שאין כן בנידון שלנו שבודאי שמצוה היא לתרום כדי להציל את חבירו ממות בטוח ... ולכן נראה שהעיקר להלכה שמותר וגם מצוה לתרום כליה אחת מכליותיו להצלת חייו של אדם מישראל השרוי בסכנה במחלת הכליות. וראויה מצוה זו להגן על התורם אלף המגן. ומכל מקום בודאי שיש לעשות זאת רק על ידי רופאים מומחים, ושומר מצוה לא ידע דבר רע