הרעיון המרכזי של הסוגיה:
פירוט חובותיה של האישה נועד להמחיש כי לצד זכויותיה מצד הבעל, היא נושאת בחובות. החובות המפורטות להלן הִנן נגזרת של "מעשה ידיה", אחת מתוך ארבע זכויות של הבעל ממנה.
מיקום הסוגיה ברצף ההוראה
הסוגיה מופיעה לאחר הצגת חובות הבעל כלפי האישה ובכדי להראות את ההדדיות הקיימת בנושא החובות והזכויות של הבעל והאישה בנישואין.
שלד המהלך של הסוגיה
המשנה מונה שבע מלאכות אותן חייבת האישה לעשות לבעלה. המלאכות הן: לטחון את הקמח, לאפות, לכבס, לבשל, להניק את הילדים, לסדר את המיטה ולארוג בגדים בצמר ("עושה בצמר"). המשנה ממשיכה ומפרטת, מה קורה כאשר האישה מביאה איתה לנישואין שפחה, האם היא יכולה לעזור לה ולעשות במקומה חלק ממלאכות הבית. לפי המשנה, אם האישה מביאה איתה שפחה אחת היא פטורה מלטחון, לאפות ולכבס, אם האישה מביאה איתה שתי שפחות היא פטורה גם מלבשל ולהניק, ואם היא מביאה איתה שלוש שפחות היא פטורה גם מלסדר את המיטה ומלעשות עבודות בצמר. המשנה מוסיפה ואומרת שאם היא מביאה איתה ארבע שפחות היא יושבת בקתדרא- היא יכולה לשבת על מושב שמבטא עושר וחשיבות וממש לא לעשות כלום.
לעומת הדעה הראשונה שהובאה במשנה (תנא קמא), מביאה המשנה דעה שונה של רבי אליעזר. ר' אליעזר טוען, שאפילו אם האישה מביאה איתה מאה שפחות, כך שלכאורה אין שום צורך שתעשה עבודה כלשהי, על הבעל לכפות עליה לעשות עבודה בצמר. הסיבה היא שאם היא לא תעשה שום מלאכה היא בעצם תתבטל כל היום, והבטלה היא דבר שלילי, מכיוון שהיא גורמת לפריצות (לכן הכרחי שהאישה תעשה מלאכה כלשהי). רשב"ג (רבן שמעון בן גמליאל) מוסיף על כך, שמי שנודר נדר ובו הוא מתחייב שאישתו לא תעשה שום מלאכה צריך להתגרש ממנה ולתת לה את כסף כתובתה, וזאת מכיוון שהבטלה "מביאה לידי שעמום"- גורמת לאדם להשתגע (רש"י מפרש את המילה שעמום כשיגעון, ומכאן שצעד זה נועד למעשה כדי להגן על האשה).
הגמרא מתחילה בתמיהה לשונית על המשנה: הגמרא שואלת איך זה עולה על הדעת ("סלקא דעתך") להגיד שהאישה טוחנת, בזמן שברור שהיא בעצמה לא מפעילה את הריחיים הכבדות שטוחנות את הקמח אלא המים/ בע"ח עושים את זה. על זה הגמרא עונה שלא צריך להגיד טוחנת, אלא מטחנת. כלומר, האישה מביאה את החיטים ודואגת לכך שיטחנו אותם, אבל היא בעצמה לא באמת טוחנת. תשובה נוספת שניתן להגיד ("ואיבעית אימא" – אם תרצה אמור), היא שלאישה יש ריחיים קטנות של יד, שבהן היא טוחנת את החיטים.
הגמרא ממשיכה וקובעת, שהמשנה שלנו ("מתני") היא לא כמו דעתו של ר' חייא, וזאת מכיוון שאנחנו יודעים שר' חייא שנה ("תני"), שהאישה נועדה ליופי, לבנים ולתכשיטים (ולא לעשיית מלאכות). בנוסף ר' חייא אומר, שמי שרוצה לייפות את אישתו, צריך להלביש אותה בבגדים שעשויים מפשתן. עצה נוספת שמופיעה בהמשך לאב, היא כלפי בתו, אם הוא רוצה שיהיה לה עור לבן, שיאכיל אותה אפרוחים וישקה אותה חלב, עד לבגרותה.
קטע 2: כתובות ס"א א'
שנינו במשנה שאם היו ארבע שפחות הרי האשה יושבת בקתדרא (מושב כבוד) ואינה עושה דבר. אמר רב יצחק בר חנניא אמר רב הונא: אף על פי שאמרו שהיא יושבת בקתדרא ואינה צריכה לעבוד, אבל מוזגת לו כוס ומצעת לו את המטה ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו. שדברים אלה אינם כחובות של מלאכה, אלא הם דברים של חיבה שהאשה עושה לבעלה, ודבר זה אין מוסרים לשפחה. [.....]
עוד שנינו במשנה, ש ר' אליעזר אומר, שאפילו אם הכניסה לו אשתו מאה שפחות, מכל מקום תעשה מלאכה, כדי שלא תבוא לידי זימה.
אמר רב מלכיו אמר רב אדא בר אהבה: הלכה כר' אליעזר.
מושגים, אישים, מונחי לימוד…
אישים
רבי חייא
רבי אליעזר
רבן שמעון בן גמליאל
מושגים
תנא קמא
כלי פשתן
יוציא
מונחי הדיון התלמודי
סלקא דעתך?
אימא, אלא אימא
איבעית אימא
תני
הרחבות ותוספות