ואכתי מיבעי ליה עד שיהא שוע טווי ונוז אלא כולה משעטנז נפקא
שוע טווי ונוז - מן התורה אינו חייב עד שיהי' הצמר והפשתן מתוקן יחד היטב במסרק: שוע - לשון חלק שמתרגמינן שעיע (בראשית כז): נוז - ארוג:
עד שיהא שוע טווי ונוז - אין לפרש כמו שפי' ריב"ן שוע וטווי יחד צמר ופשתים א"כ כלאים בציצית היכי משכחת לה שהרי צריך שיהיו ב' חוטין של תכלת צמר לבדו בלא פשתן אלא שוע כל אחד לבדו ונוז נמי אר"ת דאין לפרש דהיינו אריג כדפי' בקונט' דמאי שנא שוע וטווי דהוי כל אחד לבדו ונוז קאי אצמר ופשתים יחד ועוד דבנדה פרק האשה (ד' סא:) גבי האי מאן דרמי חוטא דכיתנא בגלימא דעמרא כו' ופריך ואימא או שוע או טווי או נוז ולפי' הקונט' בלא נוז אי אפשר שיהא כלאים ואין לומר דהכי פריך ואימא או שוע ונוז או טווי ונוז או נוז לחודיה דא"כ דבנוז לחודיה סגי שוע וטווי דכתב רחמנא למה לי אלא נראה לר"ת דנוז היינו שזור ונוז נמי כל אחד לבדו ועל שעטנז של צמר לבד ושל פשתים לבד הזהיר הכתוב שלא יעשה מהם בגד ביחד ומיחדו נפקא והר' רבי יצחק הלבן הקשה לו מהא דתנן במס' כלאים (פ"ט מ"ח) אין חייבין משום כלאים אלא על טווי וארוג שנאמר שעטנז שוע טווי ונוז אלמא דנוז היינו ארוג ואר"ת דע"כ לאו למדרש כל שעטנז קאתי מדלא קאמר אלא על שוע טווי וארוג ולא מייתי שעטנז אלא משום טווי ונוז לחודיה אבל אריג מיחדו נפקא:
(א) כלאים. חִטָּה וּשְׂעוֹרָה וְחַרְצָן בְּמַפֹּלֶת יָד (ברכות כ"ב): (ב) פן תקדש. כְּתַרְגוּמוֹ "תִּסְתָּאַב", כָּל דָּבָר הַנִּתְעָב עַל הָאָדָם, בֵּין לְשֶׁבַח כְּגוֹן הֶקְדֵּשׁ, בֵּין לִגְנַאי כְּגוֹן אִסּוּר, נוֹפֵל בּוֹ לְשׁוֹן קִדּוּשׁ, כְּמוֹ "אַל תִּגַּשׁ בִּי כִּי קִדַּשְׁתִּיךָ" (ישעיהו ס"ה): (ג) (המלאה. זֶה מִלּוּי וְתוֹסֶפֶת שֶׁהַזֶּרַע מוֹסִיף):
(ב) רָחֵל בַּת עֵז צַמְרָהּ אֵין לוֹקִין עָלָיו מִשּׁוּם כִּלְאַיִם אֲבָל אָסוּר הוּא מִדִּבְרֵיהֶם מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן כֵּיוָן שֶׁנִּתְחַבֵּר הַצֶּמֶר עִם הַפִּשְׁתָּן צַד חִבּוּר בָּעוֹלָם הֲרֵי זֶה כִּלְאַיִם מִן הַתּוֹרָה. כֵּיצַד. צֶמֶר וּפִשְׁתִּים שֶׁטְּרָפָן זֶה עִם זֶה וְשָׁע אוֹתָן וְעָשָׂה מֵהֶן לְבָדִין הֲרֵי אֵלּוּ כִּלְאַיִם. טְרָפָן וְטָוָה אוֹתָן כְּאֶחָד וְאָרַג בֶּגֶד מִטִּוּוּי זֶה הֲרֵי זֶה כִּלְאַיִם:
(ב) מֻתָּר לְהַכְנִיס שְׁנֵי מִינִין לְסַהַר אֶחָד. וְאִם רָאָה אוֹתָם רוֹבְעִים זֶה אֶת זֶה אֵינוֹ זָקוּק לְהַפְרִישָׁן. וְאָסוּר לְיִשְׂרָאֵל לִתֵּן בְּהֶמְתּוֹ לְעַכּוּ''ם לְהַרְבִּיעָהּ לוֹ:
(ג) מִי שֶׁעָבַר וְהִרְכִּיב בְּהֶמְתּוֹ כִּלְאַיִם הֲרֵי הַנּוֹלָד מֵהֶם מֻתָּר בַּהֲנָאָה. וְאִם הָיָה מִין טְהוֹרָה עִם מִין טְהוֹרָה מֻתָּר בַּאֲכִילָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת:
(א) הַמַּרְכִּיב זָכָר עַל נְקֵבָה שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ בֵּין בִּבְהֵמָה בֵּין בְּחַיָּה וּבְעוֹף וַאֲפִלּוּ בְּמִינֵי חַיָּה שֶׁבַּיָּם הֲרֵי זֶה לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה בְּכָל מָקוֹם בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט יט) "בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם". וְאֶחָד בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף שֶׁלּוֹ אוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ. וְאֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיַּכְנִיס בְּיָדוֹ כְּמִכְחוֹל בִּשְׁפוֹפֶרֶת. אֲבָל אִם הֶעֱלָם זֶה עַל זֶה בִּלְבַד אוֹ שֶׁעוֹרְרָן בְּקוֹל מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:
(ג) תָּפַר בֶּגֶד צֶמֶר בְּשֶׁל פִּשְׁתָּן וַאֲפִלּוּ תְּפָרָן בְּמֶשִׁי אוֹ שֶׁתָּפַר בֶּגֶד צֶמֶר בְּחוּטֵי פִּשְׁתָּן אוֹ בֶּגֶד פִּשְתִּים בְּחוּטֵי צֶמֶר אוֹ קָשַׁר חוּטֵי צֶמֶר בְּחוּטֵי פִּשְתִּים אוֹ גְּדָלָן אֲפִלּוּ נָתַן צֶמֶר וּפִשְׁתִּים בְּשַׂק אוֹ בְּקֻפָּה וּכְרָכָן הֲרֵי אֵלּוּ כִּלְאַיִם. וַאֲפִלּוּ קָשַׁר גְּדִיל שֶׁל צֶמֶר בִּגְדִיל שֶׁל פִּשְׁתָּן אַף עַל פִּי שֶׁהָרְצוּעָה בְּאֶמְצַע. וְכֵן אִם כָּפַל בִּגְדֵי צֶמֶר וּפִשְׁתָּן וּקְשָׁרָן הֲרֵי אֵלּוּ כִּלְאַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב יא) "צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו" מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁנִּתְאַחֵד נֶאֱסַר:
(יג) וְאֵין מַעֲרִימִין עַל בֶּהֱמַת הֶקְדֵּשׁ לְהַקְדִּישׁ עֵבָּרָהּ קְדֻשָּׁה אַחֶרֶת אֶלָּא הֲרֵי הוּא כִּקְדֻשַּׁת אִמּוֹ. שֶׁוַּלְדוֹת הַקָּדָשִׁים מִמְּעֵי אִמָּם הֵם קְדוֹשִׁים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וַהֲרֵי כָּל עֵבָּר מֵהֶן כִּקְדֻשַּׁת אִמּוֹ וְאֵינוֹ יָכוֹל לְשַׁנּוֹתוֹ בַּבֶּטֶן כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשָׂה בִּבְכוֹר שֶׁרַבְּכוֹר בִּיצִיאָתוֹ הוּא שֶׁמִּתְקַדֵּשׁ. אַף עַל פִּי שֶׁכָּל חֻקֵּי הַתּוֹרָה גְּזֵרוֹת הֵם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּסוֹף מְעִילָה. רָאוּי לְהִתְבּוֹנֵן בָּהֶן וְכָל מַה שֶּׁאַתָּה יָכוֹל לִתֵּן לוֹ טַעַם תֵּן לוֹ טַעַם. הֲרֵי אָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה הֵבִין רֹב הַטְּעָמִים שֶׁל כָּל חֻקֵּי הַתּוֹרָה. יֵרָאֶה לִי שֶׁזֶּה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (ויקרא כז י) (ויקרא כז ל) "וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹדֶשׁ". כָּעִנְיָן שֶׁאָמַר (ויקרא כז טו) "וְאִם הַמַּקְדִּישׁ יִגְאַל אֶת בֵּיתוֹ וְיָסַף חֲמִישִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ עָלָיו". יָרְדָה תּוֹרָה לְסוֹף מַחֲשֶׁבֶת הָאָדָם וּקְצָת יִצְרוֹ הָרַע. שֶׁטֶּבַע שֶׁל אָדָם נוֹטֶה לְהַרְבּוֹת קִנְיָנוֹ וְלָחוּס עַל מָמוֹנוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁנָּדַר וְהִקְדִּישׁ אֶפְשָׁר שֶׁחָזַר בּוֹ וְנִחַם וְיִפְדֶּה בְּפָחוֹת מִשָּׁוְיוֹ אָמְרָה תּוֹרָה אִם פָּדָה לְעַצְמוֹ יוֹסִיף חֹמֶשׁ. וְכֵן אִם הִקְדִּישׁ בְּהֵמָה קְדֻשַּׁת הַגּוּף שֶׁמָּא יַחְזֹר בּוֹ וְכֵיוָן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִפְדּוֹתָהּ יַחְלִיפֶנָּה בִּפְחוּתָה מִמֶּנָּה. וְאִם תִּתֵּן לוֹ רְשׁוּת לְהַחְלִיף הָרַע בְּיָפֶה יַחְלִיף הַיָּפֶה בְּרַע וְיֹאמַר טוֹב הוּא. לְפִיכָךְ סָתַם הַכָּתוּב בְּפָנָיו שֶׁלֹּא יַחְלִיף. וּקְנָסוֹ אִם הֶחְלִיף וְאָמַר וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹדֶשׁ. וְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים כְּדֵי לָכֹף אֶת יִצְרוֹ וּלְתַקֵּן דֵּעוֹתָיו. וְרֹב דִּינֵי הַתּוֹרָה אֵינָן אֶלָּא עֵצוֹת מֵרָחוֹק מִגְּדוֹל הָעֵצָה לְתַקֵּן הַדֵּעוֹת וּלְיַשֵּׁר כָּל הַמַּעֲשִׂים. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (משלי כב כ) "הֲלֹא כָתַבְתִּי לְךָ שָׁלִישִׁים בְּמֹעֵצוֹת וָדָעַת". לְהוֹדִיעֲךָ קֹשְׁטְ אִמְרֵי אֱמֶת לְהָשִׁיב אֲמָרִים אֱמֶת לְשלְחֶיךָ:
(13) One may not engage in shenanigans using an animal [belonging to] the Temple to sanctify its fetus with another [form of] sanctity rather [the fetus] has the sanctity of its mother for the children of sacred animals are sacred from within their mothers' womb as we explained and therefore each of them have the same sanctity as its mother, which cannot be changed in the womb as with a first-born for the first born becomes hole when it comes out. Even though all the laws of the Torah are [arbitrary] decrees, as we explained at the end of the Laws of Desecration, it is worthwhile to meditate on them and assign reasons to whatever part of it you can assign a reason to. Behold the early sages said "Solomon understood the reasons of most of the Torah's Laws." [In light of this] it appears to me that this which the Torah says "and both it and its replacement shall be holy" is similar to the subject where it says "and if the one who sanctifies redeems his house and adds a fifth of your appraisal to it." The Torah descends to the end of a person's train of thought and some of his evil inclination for a person's nature urges him to increase his possessions and conserve his money and even if he pledged and sanctified, he may retract and regret it and redeem it for less than its worth. Therefore if he redeems it privately, the Torah [makes him] add a fifth. Similarly if he sanctified an animal [with] corporeal sanctity he may regret it and since he cannot redeem it, he may come to exchange it for one that is [worth] less and if he were given permission to exchange the worse [animal] for a better one, he would exchange the better animal for a worse one and call it better. Therefore the Scripture closed [the way] in front of him that he may not exchange and fined him if he did exchange and said "both it and its replacement will be holy." And all of these things are to subdue the will and refine the character and most of the laws of the Torah are nothing but advice from the Master of Advice to refine the character and to straighten the actions. Thus it says "Have not I written unto thee excellent things of counsels and knowledge; That I might make thee know the certainty of the words of truth, that thou mightest bring back words of truth to them that send thee?" We have finished the Laws of exchanges with the help of Heaven.