(א) בנים אתם לה' אלהיכם ולפי דעתי כי טעם עם קדוש הבטחה בקיום הנפשות לפניו יתברך יאמר אחרי שאתה עם קדוש וסגלת ה' ולא ישא אלהים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח אין ראוי לכם להתגודד ולהקרח על נפש ואפילו ימות בנוער ולא יאסור הכתוב הבכי כי הטבע יתעורר לבכות בפירוד האוהבים ונדודם אף בחיים ומכאן סמך לרבותינו (מו"ק כז) באסרם להתאבל על נפש יותר מדאי:
(ג) וטעם בנים. אחר שתדעו שאתם בנים לשם והוא אוהב אתכם יותר מהאב לבן אל תתגודדו על כל מה שיעשה כי כל אשר יעשה לטוב הוא ואם לא תבינוהו כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו כן תעשו גם אתם כי עם קדוש אתה ואינך כשאר כל הגוים על כן לא תעשה כמעשיהם. וטעם הסמך פרשת לא תאכל כל תועבה כי אתה עם קדוש בלב ובפה ותהיו מובדלים מן העמים וכל רואיכם יכירו אתכם כי לא תקרחו על מת ולא תאכלו כל חי ואם אתה עם קדוש אין ראוי שתאכל טמא ותטמא הנפש:
(א) בנים אתם וגו'. צריך לדעת מה טעם סמך מאמר בנים אתם למאמר תתגודדו, נראה שנתכוון לומר שבמיתת איש אין אבדה למת אלא הרי הוא דומה לאדם ששלח בנו לסחורה לעיר אחרת ולימים שלח האב אחר בנו ואין העדר הבן אלא מן המקום שהלך משם אבל על כל פנים ישנו ואדרבה בטוב לו שחזר הבן אצל אביו שהוא מקור החיים ועל זה אין לנו להתגודד ולשים קרחה מה שאין כן העכו''ם שלא נקראו בנים לה', והוא אומרו אתם לשלול העכו''ם שעליהם ידוו הדווים ביום מיתתם שהם מתים מיתה שאינם עוד בנמצא בין החיים:
(א) בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו שאין ראוי להראות תכלית הדאגה והצער על הקרוב המת כשנשאר קרוב נכבד ממנו במעלה ובתקות טוב לפיכך אתם בנים לה' שהוא אביכם קיים לעד אין ראוי שתדאגו ותתאבלו בתכלית על שום מת:
(כח) וַֽיִּקְרְאוּ֙ בְּק֣וֹל גָּד֔וֹל וַיִּתְגֹּֽדְדוּ֙ כְּמִשְׁפָּטָ֔ם בַּחֲרָב֖וֹת וּבָֽרְמָחִ֑ים עַד־שְׁפָךְ־דָּ֖ם עֲלֵיהֶֽם׃
Rabbi Sachs
Whichever of these explanations speaks most strongly to us, the principle is clear. Here is how Maimonides sets out the law: “Whoever does not mourn the dead in the manner enjoined by the rabbis is cruel [achzari – perhaps a better translation would be, ‘lacking in sensitivity’]” (Hilkhot Avel 13:12). At the same time, however, “One should not indulge in excessive grief over one’s dead, for it is said, ‘Weep not for the dead, nor bemoan him’ (Jer. 22:10), that is to say, weep not too much, for that is the way of the world, and he who frets over the way of the world is a fool” (ibid. 13:11).
Halakhah, Jewish law, strives to create a balance between too much and too little grief.
Hence the various stages of bereavement: aninut (the period between the death and burial), shiva (the week of mourning), sheloshim (thirty days in the case of other relatives) and shanah (a year, in the case of parents). Judaism ordains a precisely calibrated sequence of grief, from the initial, numbing moment of loss itself, to the funeral and the return home, to the period of being comforted by friends and members of the community, to a more extended time during which one does not engage in activities associated with joy.
תנו רבנן כשחרב הבית בשניה רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין נטפל להן ר' יהושע אמר להן בני מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין אמרו לו נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח ועכשיו בטל נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח ועכשיו בטל אמר להם א"כ לחם לא נאכל שכבר בטלו מנחות אפשר בפירות פירות לא נאכל שכבר בטלו בכורים אפשר בפירות אחרים מים לא נשתה שכבר בטל ניסוך המים שתקו אמר להן בני בואו ואומר לכם שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר שכבר נגזרה גזרה ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר שאין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה דכתיב (מלאכי ג, ט) במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו
Danger in other areas of religious expression
f., pl., “Bamot”]; an altar made on a high place, for the service of HaShem or the service of idols.
There was a time of “heter habamot,” a time when it was permitted to worship HaShem using “bamot,” but after a certain period, after the “Mishkan,” the Tabernacle, the temporary transportable Temple, moved to Shiloh, and certainly once the designed-to-be permanent Temple stood in Yerushalayim, there began the period of “Issur HaBamot,’ in which “bamot” were prohibited even for the Service of HaShem. But they were so ingrained into the ritual life of the Jewish People that it was almost impossible to eradicate their use, and the Bible would often comment about one of the Kings who had been relatively good in terms of observance of the Torah, “but he could not eliminate the ‘bamot.’ ”
English
Rav Hirsch
The restrictions are puzzling. The quest to connect with G-d is widespread – at times, almost universal. Yet, feelings of spiritual elevation are often fleeting and ephemeral. We would think that the Torah would encourage us to act on any impulse to draw close to the Shechinah through a korban. Instead, the Torah erects huge obstacles in front of bamos, the private altars which were the most convenient way for a person to bring an offering to Hashem. They were so popular that even the better kings had trouble eliminating them.English