When Lashon Hara Spreads

ולא המדרש הוא עיקר אלא המעשה. לומר שלא ידרוש המצוה לאחרים והוא אינו עושה אותם אך יעשה אותם תחלה וילמדם לאחרים וכמו שארז"ל (תוספתא יבמות סוף פ"ח) נאים דברים היוצאים מפי עושיהם:

"And the exposition [of Torah] is not what is essential, but the action": [This is] saying that one should not expostulate on a commandment to others while he does not do it [himself]. Rather, he should do them first and [then] teach them to others - as the rabbis, may their memory be blessed, said (Tosefta Yevamot 9:5), "Pleasant are words that come out of the mouth of one who practices them."

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ (של ר' יוסי) אוֹמֵר, הַלּוֹמֵד תּוֹרָה עַל מְנָת לְלַמֵּד, מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמֹד וּלְלַמֵּד. וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת, מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמֹד וּלְלַמֵּד לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת.

Rabbi Yishmael his son says: One who studies Torah in order to teach will be given the opportunity both to study and to teach. One who studies in order to practice will be given the opportunity to study, to teach, to observe, and to practice.

שִׁמְעוֹן בְּנוֹ (של ר' גמליאל) אוֹמֵר, כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה. וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה. וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים, מֵבִיא חֵטְא:

Shimon, his son, says, "All my days I grew up among the Sages, and I did not find anything good for the body except silence. And the exposition [of Torah] is not what is essential, but the action. And whoever increases words brings sin."

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ, מַרְגִּילִין לְעֶרְוָה. מָסֹרֶת, סְיָג לַתּוֹרָה. מַעַשְׂרוֹת, סְיָג לָעשֶׁר. נְדָרִים, סְיָג לַפְּרִישׁוּת. סְיָג לַחָכְמָה, שְׁתִיקָה:

Rabbi Akiva says: Joking and lightheartedness acclimate toward promiscuity. Tradition is a safeguarding fence around Torah. Tithes are a safeguarding fence around wealth. Vows are a safeguarding fence around abstinence. A safeguarding fence around wisdom is silence.

כבר פי' רמז"ל בענין השתיקה כי בדבור שיש לאדם נזק בו מכל צד או אם יש בו ריוח מצד אחד ונזק מצד אחר לא הוצרך רשב"ג להזהיר בזה כי כל אדם יזהר ממנו אם שומר נפשו מצרה. אלא אפי' בדבור שאין לאדם נזק בו כלל וכולו ריוח כמי שמדבר בעסקיו ובצורך גופו ובצורך פרנסתו צריך למעט בדבור ושלא יאריך בו אך כדי סיפוקו. ואין צריך לומר בדבר של הבל ושאינו מעלה ולא מוריד שאין לאדם לזכרו כלל. וכן אמרו בירושלמי (ברכות א:) ארשב"ל אלו הוינא בטורא דסיני בעינא תרי פומי. הדר אמר השתא דלית לן אלא חד לא יכילנא למיצל נפשין מלישנא בישא כל שכן אי הוה לן תרין. ר"ל שלא ידבר בפה דברי תורה ודברים שכלו דברים של הבלי עולם שהיו החכמים הקדושים עושים עצמן ככלי שרת שאין משתמשין בהם דברים של חול. והיינו דאמרינן בגמרא דבני מערבא (ירושלמי סוף ברכות) כל פטטיא בישין בר מפטטיא דאוריתא טב. ויש שגורסין כל כרביא בישין בר מכרביא דאוריתא טב. פי' כרביא חרישא לומר שכל הדברים והמחשבות שאדם משתדל בהם בעולם הזה הכל הבל ורעות רוח לבד ממחשבת התורה ומעשה ה' כי נורא הוא:

Rambam, may his memory be blessed, already explained about the matter of silence that if it was about speech that brings damage to a person in every way or that brings gain from one side but damage from the other, Rabban Shimon ben Gamliel would not have needed to warn us about it - as every person who guards himself from anguish would be careful about it. But rather, even with speech that brings no damage to a person at all and is all gain, like one who speaks about his business affairs and the needs of his body and the needs of his livelihood - one must minimize speech and not be long-winded in it, but rather [just speak] according to his need. And it is not necessary to say about a vain matter that does not [change a thing] that one should not mention it at all. And so [too] did they say in Talmud Yerushalmi Berakhot 1:2, "Rabban Shimon ben Gamliel said, 'If I had been at Mount Sinai, I would have needed two mouths.' Afterwards he said, 'Now that we only have one, I am not able to save our souls from evil speech, all the more so if we had two.'" He means to say [he wanted two mouths] so that he should not speak from his [one] mouth words of Torah and words that are completely vain things of the world; in the same [way] that our holy sages would make themselves like vessels of [the sacrificial] service, which are not to be used for profane matters...

לגוף טוב כו'. מצאתי להרב החסיד בשל"ה ז"ל דבר הגון בפירוש משנה זו. באות שי"ן משער האותיות אשר לו. ואביאנו הנה בקצור נמרץ ובלתי שמירת הלשון. והנה דקדק ז"ל. תיבת לגוף היא מיותרת. ולמה תפס לו התנא לשון שלילה. אלא הענין הוא את אשר נודע לכל. כי הבדל מין האנושי ומעלתו על הב"ח. הוא בסגולת הדבור הנמצא בו. שבו עלה מדרגה החשובה שבדצח"מ. שאם לא היה מדבר. הוא והם שוין. ומותר האדם מן הבהמה אין כי אם בדבור פה. אמנם ודאי שהדבור יש לו מעלה יתירה וטובה כשהוא בחכמה. שאז מועיל לנשמה. כי החכמה מצד הנשמה. והדבור הקדוש הבא מכחה. ודאי טוב ויפה לה. והיא כל עיקר תקון האדם וצורתו המיוחדת. אבל הדבור החצוני הגופני. העוסק בדברי בטלה. ודאי הוא פוגם אותה. מזיק ורע לה ולגוף ביותר. כי אז אין לו יתרון מצד זה על מדרגת הב"ח. אדרבה מגרע גרע. הלואי עמד בראשונה. ולא יפסיד גם צורתו החיונית. ע"כ הדבור הרע. זהו שאמר התנא אע"פ שכל ימי גדלתי בין החכמים. שסגולתם המיוחדת היא הדבור. המוציא לאור תעלומות חכמה. א"כ בהכרח לומר שהדבור דבר טוב ומועיל ודאי. אכן הוא לנשמה שממנה החכמה. לכן טוב לה הדבור הטהור והקדוש היוצא מפעל החכמה. שהיא תולדת הנשמה אבל מ"מ לגוף לא מצאתי. דבר טוב לו. רחוק מהפסד וקרוב לשכר. אלא השתיקה. שאין בדבור גופיי משולל החכמה. תועלת וטובה בטוחה. אם אין הדבור לטובת הנשמה. כי מצד הגוף. אין צורך לדבור. כמו שלא הוצרכו לו שאר ב"א:

לֹא־תֵלֵ֤ךְ רָכִיל֙ בְּעַמֶּ֔יךָ לֹ֥א תַעֲמֹ֖ד עַל־דַּ֣ם רֵעֶ֑ךָ אֲנִ֖י ה'׃

Do not go as a rachil among your nation. Do not stand on the blood of your fellow man. I am HaShem.

לא תלך רכיל. אֲנִי אוֹמֵר עַל שֵׁם שֶׁכָּל מְשַׁלְּחֵי מְדָנִים וּמְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרַע הוֹלְכִים בְּבָתֵּי רֵעֵיהֶם לְרַגֵּל מַה יִּרְאוּ רָע, אוֹ מַה יִּשְׁמְעוּ רָע, לְסַפֵּר בַּשּׁוּק, נִקְרָאִים הוֹלְכֵי רָכִיל - הוֹלְכֵי רְגִילָה, אשפיי"מנט בְּלַעַז. וּרְאָיָה לִדְבָרַי, שֶׁלֹּא מָצִינוּ רְכִילוּת שֶׁאֵין כָּתוּב בִּלְשׁוֹן הֲלִיכָה, לֹא תֵלֵךְ רָכִיל, הֹלְכֵי רָכִיל נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל (ירמיהו ו'), וּשְׁאָר לָשׁוֹן הָרַע אֵין כָּתוּב בּוֹ הֲלִיכָה, מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ (תהילים ק"א), לָשׁוֹן רְמִיָּה (שם ק"כ), לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת (שם י"ב); לְכָךְ אֲנִי אוֹמֵר שֶׁהַלָּשׁוֹן הוֹלֵךְ וּמְרַגֵּל, שֶׁהַכַּ"ף נֶחֱלֶפֶת בְּגִימֶ"ל, שֶׁכָּל הָאוֹתִיּוֹת שֶׁמּוֹצָאֵיהֶם מִמָּקוֹם אֶחָד מִתְחַלְּפוֹת זוֹ בָזוֹ, בֵּי"ת בְּפֵ"א וְגִימֶ"ל בְּכַ"ף וְקוֹ"ף, וְנוּ"ן בְּלָמֶ"ד, וְזַיִ"ן בְּצָדִ"י, וְכֵן וַיְרַגֵּל בְּעַבְדְּךָ (שמואל ב י"ט) - רִגֵּל בְּמִרְמָה לֵאמֹר עָלַי רָעָה, וְכֵן לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ (תהילים ט"ו), וְכֵן רוֹכֵל - הַסּוֹחֵר וּמְרַגֵּל אַחַר כָּל סְחוֹרָה, וְכֵן הַמּוֹכֵר בְּשָׂמִים לְהִתְקַשֵּׁט בָּהֶם הַנָּשִׁים, עַל שֵׁם שֶׁמְּחַזֵּר תָּמִיד בָּעֲיָרוֹת, נִקְרָא רוֹכֵל לְשׁוֹן רוֹגֵל; לָא תֵיכוּל קוּרְצִין כְּמוֹ וַאֲכַלוּ קַרְצֵיהוֹן דִּי יְהוּדָיֵא (דניאל ב'), אָכַל בֵּיהּ קוּרְצָא בֵּי מַלְכָּא (ברבות נ"ח); נִרְאֶה בְעֵינַי שֶׁהָיָה מִשְׁפָּטָם לֶאֱכֹל בְּבֵית הַמְקַבֵּל דִּבְרֵיהֶם שׁוּם הַלְעָטָה, וְהוּא גְמַר חִזּוּק שֶׁדְּבָרָיו מְקֻיָּמִים וְיַעֲמִידֵם עַל הָאֱמֶת, וְאוֹתָהּ הַלְעָטָה נִקְרֵאת אֲכִילַת קוּרְצִין, לְשׁוֹן קוֹרֵץ בְּעֵינָיו (משלי ו'), שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ כָּל הוֹלְכֵי רָכִיל לִקְרֹץ בְּעֵינֵיהֶם וְלִרְמֹז דִּבְרֵי רְכִילוּתָן, שֶׁלֹּא יָבִינוּ שְׁאָר הַשּׁוֹמְעִים:

I say that [one who speaks about others is called a rachil] because all those who sow discord between people and who speak lashon hara go into their friends' houses in order to spy out what evil they can see there, or what evil they can hear there so that they may tell it in the streets —they are called הולכי רכיל which it the same as הולכי רגילה, "people who go about spying"; espiement in old French. A proof of my statement is the fact that we do not find anywhere the term רגיל used in Scripture except in connection with the expression הלך "to go"... For this reason I say that this expression (הולך רכיל) means "going about ומרגל, and spying out” (רגל = רכל), because the כ may interchange with ג... Similarly the רוכל, the trader, is one who goes round and searches for (spies out) all kinds of merchandise... It seems to me that people had the custom to eat a little snack in the house of him who listened to their slanderous words, and this served as the final confirmation that his (the slanderer's) statements were well founded and that he would maintain the truth of them. This "snack” was called אכילת קורצין, the word קורצא being connected in meaning with the root קרץ in (Proverbs 6:13) "He winketh (קורץ) with his eyes”, for it is the manner of all who go about slandering to wink with their eyes and to suggest their slanderous statements by innuendos in order that others who happen to hear them should not understand them.

אבל בלשון הקודש היו קורין אותם "הולכי רכיל", מן (שיר השירים ג ו): "אבקת רוכל", (יחזקאל כו יב): "רכלתך", כי הרוכל הולך כל היום קונה מכאן ומכאן והולך ומוכר במקומות אחרים בכאן ובכאן... וזה טעם "בעמך", כי הוא הולך ברבים...

In Hebrew, the meaning of the phrase holchei rachil is similar to "the powders of the merchant" or "your merchandise", because a merchant goes around all day buying from one place and selling it in other places... And [our pasuk says not to be a merchant] "among your nation", because this person goes [to peddle gossip] among many others...

(א) רכיל. כמו רכולתך מכל אבקת רוכל והטעם המלשין כי הרוכל מעתיק יקנה מזה וימכור לזה והרכיל יגלה לזה מה ששמע מזה:

(ב) לא תעמד על דם רעך. שלא יתחבר עם אנשי דמים וידוע כי כמה נרצחו ונהרגו בעבור המלשינות ודואג האדומי לעד:

(ג) וטעם אני ה׳‎. רואה מה שאתה עושה בסתר:

(1) a talebearer from the word “your merchandise” [Ezekiel 28:16] and also “…with all powders of the merchant” [Song of Songs 3:6]. Here the word denotes a gossiper. Just as a merchant transmits things, buying them here and selling them there, so also does a gossiper transmit things, revealing to one what he heard from another.

(2) Do not stand idle when your fellowman is in danger [literally: Do not stand upon your fellowman’s blood] One must not become involved with men who shed blood. It is well known that many people have been murdered, many people have been killed, because of slander. Doeg the Edomite is a prime example [I Samuel 22:9–19].

(3) I am God Who sees all that you do in private.

אַנְשֵׁ֥י רָכִ֛יל הָ֥יוּ בָ֖ךְ לְמַ֣עַן שְׁפָךְ־דָּ֑ם וְאֶל־הֶֽהָרִים֙ אָ֣כְלוּ בָ֔ךְ זִמָּ֖ה עָשׂ֥וּ בְתוֹכֵֽךְ׃

Base men in your midst were intent on shedding blood; in you they have eaten upon the mountains; and they have practiced depravity in your midst.

למען שפך דם. כוונת הרכילות היה למען ימות את הנאמר עליו:

The intention of this slander was that the person about whom it was said would be killed.

(א) הַמְרַגֵּל בַּחֲבֵרוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט טז) "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ". וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹקִין עַל דָּבָר זֶה עָוֹן גָּדוֹל הוּא וְגוֹרֵם לַהֲרֹג נְפָשׁוֹת רַבּוֹת מִיִּשְׂרָאֵל. לְכָךְ נִסְמָךְ לוֹ (ויקרא יט טז) "וְלֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". צֵא וּלְמַד מָה אֵרַע לְדוֹאֵג הָאֲדֹמִי:

(ב) אֵי זֶהוּ רָכִיל. זֶה שֶׁטּוֹעֵן דְּבָרִים וְהוֹלֵךְ מִזֶּה לָזֶה וְאוֹמֵר כָּךְ אָמַר פְּלוֹנִי כָּךְ וְכָךְ שָׁמַעְתִּי עַל פְּלוֹנִי. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אֱמֶת הֲרֵי זֶה מַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם. יֵשׁ עָוֹן גָּדוֹל מִזֶּה עַד מְאֹד וְהוּא בִּכְלַל לָאו זֶה וְהוּא לָשׁוֹן הָרַע. וְהוּא הַמְסַפֵּר בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאוֹמֵר אֱמֶת. אֲבָל הָאוֹמֵר שֶׁקֶר נִקְרָא מוֹצִיא שֵׁם רַע עַל חֲבֵרוֹ. אֲבָל בַּעַל לָשׁוֹן הָרַע זֶה שֶׁיּוֹשֵׁב וְאוֹמֵר כָּךְ וְכָךְ עָשָׂה פְּלוֹנִי וְכָךְ וְכָךְ הָיוּ אֲבוֹתָיו וְכָךְ וְכָךְ שָׁמַעְתִּי עָלָיו וְאָמַר דְּבָרִים שֶׁל גְּנַאי....

(ג) אָמְרוּ חֲכָמִים שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת נִפְרָעִין מִן הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים. וְלָשׁוֹן הָרַע כְּנֶגֶד כֻּלָּם. וְעוֹד אָמְרוּ חֲכָמִים כָּל הַמְסַפֵּר בְּלָשׁוֹן הָרַע כְּאִלּוּ כּוֹפֵר בָּעִקָּר... וְעוֹד אָמְרוּ חֲכָמִים שְׁלֹשָׁה לָשׁוֹן הָרַע הוֹרֶגֶת. הָאוֹמְרוֹ. וְהַמְקַבְּלוֹ. וְזֶה שֶׁאוֹמֵר עָלָיו. וְהַמְקַבְּלוֹ יוֹתֵר מִן הָאוֹמְרוֹ:

(ד) ...

(ה) אֶחָד הַמְסַפֵּר בְּלָשׁוֹן הָרַע בִּפְנֵי חֲבֵרוֹ אוֹ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, וְהַמְסַפֵּר דְּבָרִים שֶׁגּוֹרְמִים אִם נִשְׁמְעוּ אִישׁ מִפִּי אִישׁ לְהַזִּיק חֲבֵרוֹ בְּגוּפוֹ אוֹ בְּמָמוֹנוֹ, וַאֲפִלּוּ לְהָצֵר לוֹ אוֹ לְהַפְחִידוֹ, הֲרֵי זֶה לָשׁוֹן הָרַע...

(ו) ... וְלֹא נֶחְתַּם גְּזַר דִּין עַל אֲבוֹתֵינוּ בַּמִּדְבָּר אֶלָּא עַל לָשׁוֹן הָרַע לְבַד:

(1) He who bears tales against his fellow violates a prohibitive commandment, saying: "Thou shalt not go up and down as a talebearer among thy people" (Lev. 19.16.); and although the punishment of flogging is not inflicted for violating this charge, it is a gross iniquity, and is the cause of the slaughtering of many souls in Israel; it is because thereof, that following this commandment is this Verse: "Neither shalt thou stand idly by the blood of thy neighbor" (Ibid.). Now, go ye and learn of that which happened to Doeg the Edomite.1First Samuel, 22.9-19. G.

(2) Who is a sycophant? One who loads himself up with matters, and goes from this one to that one, saying to each, such did that man say, thus and such have I heard concerning that man, even though it be true, behold him, he destroys the universe. There is yet an extremely grosser iniquity, which, too, is included in this prohibitive commandment, and that is, the evil tongue, one who spreads scandal about his fellow even though he be telling truth. If he be lying, he is called a maligner who invents an evil name against his fellow. The owner of an evil tongue, behold him, he sits in company and relates, saying: thus and such did that certain party, thus and such were his parents, and thus and such I did hear about him and of course, he relates scandalous matters. Of him, the Verse says: "May the Lord cut off all flattering lips, the tongue that speaketh proud things" (Ps. 12.4).

(3) The wise men said: "There are three transgresssions which call forth retribution from the man who perpetrates in this world, and disinherit him from a share in the world to come. They are: idolatry, adultery, and bloodshed; but the evil tongue outweighs them all" (Arakin, 16b). The wise men, moreover, said:3Arakin, 16b. G. "He who speaks with an evil tongue is like an atheist...

(4)...

(5) Regardless of whether the slander is spoken in the presence of his fellow, or in his absence, or if the slander spread from mouth to mouth cause harm to his fellow, to his body, or property, even to cause him anguish, or fear to his soul, behold this is the iniquity of an evil tongue...

(6) ...The doom against our fathers in the wilderness was not sealed for aught else, save for that of an evil tongue.8Ibid. C.

(א) וַתְּדַבֵּ֨ר מִרְיָ֤ם וְאַהֲרֹן֙ בְּמֹשֶׁ֔ה עַל־אֹד֛וֹת הָאִשָּׁ֥ה הַכֻּשִׁ֖ית אֲשֶׁ֣ר לָקָ֑ח כִּֽי־אִשָּׁ֥ה כֻשִׁ֖ית לָקָֽח׃ (ב) וַיֹּאמְר֗וּ הֲרַ֤ק אַךְ־בְּמֹשֶׁה֙ דִּבֶּ֣ר ה' הֲלֹ֖א גַּם־בָּ֣נוּ דִבֵּ֑ר וַיִּשְׁמַ֖ע ה'׃ (ג) וְהָאִ֥ישׁ מֹשֶׁ֖ה ענו [עָנָ֣יו] מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃ (ס)

(1) Miriam and Aaron spoke against Moses because of the Cushite woman he had married: “He married a Cushite woman!” (2) They said, “Has the LORD spoken only through Moses? Has He not spoken through us as well?” The LORD heard it. (3) Now Moses was a very humble man, more so than any other man on earth.

(א) ותדבר וגו' במשה. אולי שדברו בפניו של משה, והדעת מסכמת בזה גם כן, כי מה יועילו דבר לא טוב ביניהם לבין עצמן, אלא אמרו דבריהם דרך תוכחה והוא שומע מלתם, שוב ראיתי בדברי רז''ל (ספרי) שאמרו כן ורמזוהו במאמר וישמע ה' והאיש משה וגו' פירוש גם הוא שמע:

(1) ותדבר מרים במשה, Miriam uttered criticism of Moses, etc. It is possible that Miriam and Aaron spoke in Moses' presence. Logic would dictate that this was indeed the case. Had they only been talking amongst each other, what difference would it have made to Moses? We must assume therefore that they said what they did as a rebuke to Moses, and he heard what they said. I believe Sifri confirms my opinion as the author quotes the words: וישמע ה׳ והאיש משה as belonging together, i.e. Moses too heard what Miriam said.

Rav Dov Ber of Mezritch:

"Eagerness is a precious value for all of man's body parts...except for the mouth and the tongue."

The Baal Shem Tov:

"Whoever judges his fellow, whether for the good or the bad, simultaneously reveals his own sentence."

...והנה בכל זה אמרו אמת והשיבו על מה שנצטוו והיה להם לאמר שהעם היושב עליה עז והערים בצורות כי יש להם להשיב אמרי אמת לשולחם כי כן צוה אותם החזק הוא הרפה הבמחנים אם במבצרים אבל רשעם במלת "אפס" שהיא מורה על דבר אפס ונמנע מן האדם שאי אפשר בשום ענין... והנה אמרו לו הארץ שמנה וגם זבת חלב ודבש והפרי טוב אבל אי אפשר לבא אליהם כי עז העם והערים בצורות גדולות מאד וגם ילידי הענק ראינו שם

...In their entire report, the spies spoke the truth and reported what they were commanded [to look for]. It was right for them to say that the nation living [in the land] was strong and that the cities were heavily fortified, because they are supposed to bring back a truthful report to those who sent them. Because that's what [Moshe] had commanded them [to find out]: Are they strong or weak? Are they fortified or open? But their sin was that they used the word "efes", which implies that something is absolutely impossible for a person to accomplish... They said the land was fat [with produce], and flowing with milk and honey, and it has good fruit, but it's impossible to get to those because the nation is strong, the cities are heavily fortified, and we saw the descendants of giants there.

(א) וטעם ויוציאו דבת הארץ וגו' אל בני ישראל כי הלכו מלפני משה ואהרן והיו אומרים באהליהם כי היא ארץ אוכלת יושביה כי מתחלה כשהיו אומרים להם לפני משה שהארץ זבת חלב ודבש זולתי שהעם חזק וכלב היה אומר "כי יכול נוכל לה" היו העם פוסחים ומהם בוטחים בכחם וגבורתם ומהם בעזרת השם בגבורים אז הוציאו להם דבה בפני עצמם דכתיב הארץ אשר עברנו בה וגו' עד שילינו כל העדה וזה טעם מה שאמר (להלן יד לו) וישובו וילינו עליו את כל העדה להוציא דבה על הארץ והיה זה כי האנשים האלה בראותם העם אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים נפל פחדם עליהם והמסו לב אחיהם וכאשר ראו כי עדיין היו ישראל נועצים לעלות ויהושע וכלב מחזקים את לבם הוציאו דבה בשקר כדי לבטל עלייתם על כל פנים

(א) שלא לרגל - שנמנענו מרכילות, שנאמר (ויקרא יט טז) לא תלך רכיל. והענין הוא, שאם נשמע אדם מדבר רע בחברו, שלא נלך אליו ונספר לו פלוני מדבר כך וכך, אלא אם כן תהיה כונתנו לסלק הנזקין ולהשבית ריב. ואמרו זכרונם לברכה (כתובות מו, א) בפרוש רכיל רך לזה וקשה לזה, דבר אחר לא תהא כרוכל, מטעין דברים והולך.

(ב) משרשי המצוה. כי השם חפץ בטובת הבריות אשר ברא וצונו בזה כדי להיות שלום בינינו כי הרכילות מביא לריב ומצה.

(1) To not spy: That we have been prevented from talebearing, as it is stated (Leviticus 19:16), "You shall not go talebearing (rachil)." And the matter is that if a person hears something bad about his fellow, that he should not go to him and tell him "x" is saying so and so, unless his intention is to remove damages or to stop a quarrel. And our sages, may their memory be blessed, said (Ketuvot 46a) about the meaning of rachil, rach la'zeh ve kashe la'zeh (soft to this one and hard to that one). A different explanation: Do not be like a rochel (peddler), who picks up things and goes [with them to others].

(2) It is from the roots of the commandment that God in His goodness desires the good of the creatures that He created, and commanded them in this so that there will be peace among us, since talebearing leads to quarrel and strife.

מעיל מכפר על לשון הרע מנין א"ר חנינא יבא דבר שבקול ויכפר על קול הרע... איני והא"ר יהושע בן לוי שני דברים לא מצינו להן כפרה בקרבנות ומצינו לו כפרה ממקום אחר ואלו הן שפיכות דמים ולשון הרע שפיכות דמים מעגלה ערופה ולשון הרע מקטרת דתני רב חנניה מנין לקטרת שמכפרת שנאמר (במדבר יז, יב) ויתן את הקטרת ויכפר על העם ותני דבי רבי ישמעאל על מה קטורת מכפרת על לשון הרע יבא דבר שבחשאי ויכפר על מעשה חשאי

The robe of the High Priest atones for malicious speech. From where is this known? Rabbi Ḥanina says: It is logical that an item that produces sound, i.e., the robe, which has bells, shall come and atone for an evil sound...The Gemara asks: Is that so, that the priestly vestments atone for these sins? But doesn’t Rabbi Yehoshua ben Levi say: There are two matters that we do not find for them an atonement with offerings, but we find for them an atonement from another place, and they are: Bloodshed and malicious speech...And with regard to malicious speech, its atonement comes from incense, as Rav Ḥananya teaches in a baraita: From where is it derived that the incense effects atonement? As it is stated after the Israelites spoke slanderously against Moses and Aaron and a plague was sent against them: “And he put on the incense, and made atonement for the people” (Numbers 17:12). The Gemara continues: And similarly, the school of Rabbi Yishmael teaches: For what does incense effect atonement? It effects atonement for malicious speech, in order that an item that is offered in private, i.e., the incense, which is offered by a priest acting alone, shall come and atone for an action generally occurring in private, i.e., malicious speech.

הִלֵּל וְשַׁמַּאי קִבְּלוּ מֵהֶם. הִלֵּל אוֹמֵר, הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה:

Hillel and Shammai received from them. Hillel says, "Be of the disciples of Aharon, loving peace and pursuing peace, loving the creatures and bringing them closer to Torah."

וַיִּסְע֣וּ מֵרְפִידִ֗ים וַיָּבֹ֙אוּ֙ מִדְבַּ֣ר סִינַ֔י וַֽיַּחֲנ֖וּ בַּמִּדְבָּ֑ר וַיִּֽחַן־שָׁ֥ם יִשְׂרָאֵ֖ל נֶ֥גֶד הָהָֽר׃

They traveled from Rephidim, and they entered the wilderness of Sinai and encamped in the wilderness. Israel encamped there in front of the mountain.

ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר. ראה כמה כפלים נכתבו כאן ומה היה המקרא חסר אם היה אומר ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני נגד ההר, ולמה אמר תחילה ויחנו ואח"כ ויחן, תחילה אמר מדבר סיני ואח"כ אמר סתם במדבר, ותחילה קרא להר בשם סיני ואח"כ קראו סתם הר ונראה שכל זה ראיה שלא היו ישראל ראוין לקבלת התורה עד אשר יהיה שלום ביניהם בעלי אסופות נתנו מרועה אחד (קהלת יב יא) והתורה כל נתיבותיה שלום, כי מתוך פירוד הלבבות זה אוסר וזה מתיר ונמצא התורה כשתי תורות, זה"ש בחדש השלישי וגו' ביום הזה באו מדבר סיני. הורה שחודש זה שמזלו תאומים המורה על הדיבוק והאהבה שיחדיו יהיו תמים כתאומים זה לזה ואז יהיה שלום רב לאוהבי התורה, ויש בזה רמז ג"כ לב' הלוחות שהיו כתאומים יחדיו חמשה מול חמשה. ואח"כ אמר ויסעו מרפידים. היינו מן המקום אשר היו שם בריב ומחלוקת כי המקום ההוא נקרא מסה ומריבה ורפידים אותיות פרידים כמו כשב כבש על שם הפירוד שהיה ביניהם ורז"ל (סנהדרין קו.) דרשוהו מלשון רף ידים, כי זה תלוי בזה כי ע"י הפירוד שהיה ביניהם רפו ידיהם מן התורה ועכשיו נסעו מרפידים מן המקום ההוא ר"ל הסיעו עצמם מן הפירוד ויבואו מדבר סיני. כי מקום זה גרם להם שהיו באגודה אחת כי בקשת הכבוד והשררה סבה לכל ריב ולכל נגע וע"י שראו שהר סיני הנמוך שבהרים הוא ההר חמד אלקים לשבתו, אז ראו שהקב"ה בוחר בענוים ועי"ז בחרו במדת ההכנעה וזהו סבת השלום לכך הוא מזכירם בלשון רבים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר, להורות שמצד המדבר עדיין היו חלוקים בדעתם ולא היו בלב אחד כאיש אחד עדיין, אך בבואם נגד ההר והוגד להם כי על הר זה ירד ה' אז ויחן ישראל היו בלב אחד כאיש אחד, אבל מתחילה קודם שבאו להר הזה בין בבואם אל תוך המדבר בין בחנייתם במדבר עדיין לא סרו ממחלוקתם עד שבאו נגד ההר כאמור, לפי ששמו מורה על ההפך דהיינו שנאה כארז"ל (שבת פט:) סיני שמשם ירדה שנאה לאומות כו' לכך אמר ויחן שם ישראל נגד ההר כי מהות ההר גרם השלום ולא שמו.

Look at how many repetitions are written here. What would be missing in the [meaning of the] text if it would have just said, "They traveled from Rephidim and they encamped in the Sinai wilderness opposite the mountain"? Any why does it first say "they camped" [in plural] and then afterward "he camped" [in singular]? First it says, "in the Sinai wilderness," and then it just says, "in the wilderness." And first it refers to the mountain using the name Sinai, and after it just calls it a mountain. And it seems that all of this is proving to us that Bnei Yisrael are not worthy of receiving the Torah until there is peace among them. "The owners of collections that are all stemming from one shepherd." (Ecclesiastes 12:11 - see pshat and parshanut there) All of the paths of Torah are paths of peace. And the result of separation of hearts, where one forbids something and another permits it, is that the Torah becomes 2 Torahs. That is why the [previous] pasuk specifies that that it was in the third month on this day that they came to the Sinai wilderness. It is teaching that this month [of Sivan], which has the astrological sign of twins, is instructing us about attachment and love, that together [the Jews] should be perfect[ly connected] to each other like twins. And then there will be great peace among those who love Torah. And there is also a hint to this in the fact that there are 2 luchot which are like twins to each other, with 5 commandments [on one] parallel to 5 [on the other].

שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הוּא הָיָה אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים:

Shimon the Righteous was from the remnants of the Great Assembly. He would say, "On three things the world stands: on the Torah, on the service and on acts of lovingkindness."

(ב) ה' הַצִּ֣ילָה נַ֭פְשִׁי מִשְּׂפַת־שֶׁ֑קֶר מִלָּשׁ֥וֹן רְמִיָּֽה׃ (ג) מַה־יִּתֵּ֣ן לְ֭ךָ וּמַה־יֹּסִ֥יף לָ֗ךְ לָשׁ֥וֹן רְמִיָּֽה׃ (ד) חִצֵּ֣י גִבּ֣וֹר שְׁנוּנִ֑ים עִ֝֗ם גַּחֲלֵ֥י רְתָמִֽים׃

(2) O LORD, save me from treacherous lips, from a deceitful tongue! (3) What can you profit, what can you gain, O deceitful tongue? (4) A warrior’s sharp arrows, with hot coals of juniper wood.

(א) חצי גבור. דומה אתה לחצים שנונים שביד הגבור שהורג עמהם ברחוק מקום כן אתה פה תאמר לה״‎ר ותהרוג את העומד ממרחק: (ב) עם גחלי רתמים. דומה אתה עם גחלים מעצי רותם כי עם שהם נראים כבוים מבחוץ בוערים המה מבפנים כן אתה תדבר חלקלקות ובסתר תדבר עליו לה״‎ר:

(1) You are like sharp arrows in the warrior's hands, because he kills with them from a distance. So too you, who are speaking lashon hara and you will kill the one who is standing at a distance. (2) You are like coals made from rotem (juniper) wood, because although they seem to be extinguished on the outside, they are still burning on the inside. So too you, who [externally] speak smoothly to a person, but privately you are speaking lashon hara about him.

וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם׃

And let them make Me a sanctuary that I may dwell among them.

ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך וכו'. אשכון ביניהם לקבל תפלתם ועבודתם באותו האופן שאני מראה אותך שכינתי בהר על הכפרת בין שני הכרובים עם תבנית המשכן ועם תבנית כל כליו. כי אמנם תבנית המשכן תורה על כרובים, שהם שרפים עומדים ממעל לו הנראים לנביאים, ומהם בקדש, ומהם בקדש הקדשים, בשני מחברות מחוברות בקרסים להיות לאחדים לעבודת בוראם. וכן ראוי שיהיו בישראל כל קדושיו מחוברים אל ההמון להבין ולהורות. ובקדש הקדשים נתן התורה תוך גוף מצופה זהב מבית ומחוץ כאמרם ז''ל בזה (יומא פרק בא לו) כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם. ועל אותו הגוף שהוא הארון נתן כפורת כלו זהב, מורה על צלם אלקים בלתי מחובר עמו כלל. וכן כרובים פניהם איש אל אחיו מורים על פעולת המצאת המושכל וקבלתו, וזה בהביט אל התורה, כאמרו אל הכפרת יהיו פני הכרובים ובזה הם פורשים כנפים למעלה, כאמרו ארח חיים למעלה למשכיל ובזה יתעשת האלקים לנו כאמרו ואל זה אביט:

'ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך וגו, “I will dwell among them permanently in order to receive their prayers and their sacrificial offerings in a manner similar to the way I displayed My presence at the mountain.” Henceforth My presence will be manifest between the two cherubs on the lid of the Holy Ark as part of the overall structure called the Tabernacle. [The following is paraphrased by a Sefaria contributor:] ...The levels of sanctity in the Tabernacle, beginning already with the courtyard around it, were not sealed off from one another, but, on the contrary, were connected to one another all the way to the innermost sanctuary to demonstrate that sanctity is attainable progressively. On top of the physical box containing the spiritual teaching, the Torah, there was placed a lid also made from pure gold which symbolised the image of G’d. [in the sense that man was created in the image of G.d.]...The description of the cherubs on top of the כפורת facing each other (verse 20) symbolises the interaction of the spiritual message contained in the Torah and its transmission to the human being studying it. The cherubs themselves are described as facing the lid, i.e. facing the Torah that is beneath that lid. As a result of such an attitude to Torah, i.e. looking to it for inspiration, the cherubs are then described as spreading their wings in an upward direction, as if reflecting that they had received spiritual inspiration enabling them to fly. This description of the cherubs’ posture reflects what Solomon described in Proverbs 15,24 אורח חיים למעלה למשכיל, “for an intelligent man the path of life is upward.” As a result of our relating to Torah in the manner described, we will merit what Isaiah 66,2 describes as ואל זה אביט, when he refers to the prerequisite character traits necessary to merit Divine inspiration.

(א) ועשו לי מקדש כו'. הנה תצילנה אזנים משמוע כדבר הזר הזה. כי איזה הדרך ישכון אור שכינתו ית' בארץ הלזו במקדש כוננו בני האדם. וכאשר ראה כן תמה שלמה המלך ע"ה. באומרו האמנם ישב אלקים על הארץ כו'. והן אמת חכמים יגידו כי הן לו היה המעון הזה בהר המוריה. גם כי לא יבצר היות כמו זר נחשב. הנה תשובתו בצדו הלא היא כי שם השער השמים. מקום אל הורדת השפע העליון להעיר על הארץ ולדרים עליה. ומאז נברא העולם שרתה שכינה במקום ההוא. כי ע"כ שם הקריבו את קרבנם אדם ונח. ואברהם את יצחק בנו. והטעם כי הוא מכוון כנגד בית המקדש של מעלה. כמאמרם ז"ל על מכון לשבתך מכוון לשבתך. וע"כ אדם ממקום כפרתו נברא שהוא מזבח אשר שם נוכח המזבח העליון כי שם יקריבו נפשות. ובשל מטה קרבנות אשר הם לעומת גופן. וע"י כן הטיבו אשר דברו רז"ל. באומרם כי הנכנס בבית המקדש של מטה. מעלה עליו הקב"ה כאלו נכנס בשל מעלה והכהן המקריב את עולת איש כאלו מקריב בשל מעלה כי לסיבות הנזכר בית המקדש העליון. היה כיורד ומתלבש בבית המקדש של מטה בכל פרטיו. וכאלו מקדש של מטה ושל מעלה יעמדו יחד. וע"כ לא יפלא שבתו ית' במקדש אשר על הארץ כי שם ביתו ית' העליון כאלו יושב בב' העולמות כא': (ב) וזה אחשוב כיוון שלמה. (מלכים א' ח') באומרו הנה בניתי בית זבול לך לומר הנה זאת חשבתי למשפט כי לא מקדש אחד בניתי כ"א שנים כי בית המקדש של מטה. מכוון כנגד בית המקדש של מעלה. וזהו בנה בניתי שהם ב' בניינים. א' פה וא' של מעלה. והנה של מטה הנו בעין...

ואחשבה גם זה כוונו רז"ל באומרם שאמר הוא ית' לאברהם לך לך וכו'. שאמרו בב"ר (פ' ל"ט) שאמר לו הקב"ה עד שאתה מאיר לפני מן החלון בא והאיר לפני בא"י שהכוונה היא הנה ההארה והשפע הנמשך מלפני אל עולם השפל ע"י מעשים הטובים שעי"כ יהיה לי מבא להמצא שכינה בתחתונים כי אתה מסלק חשך טומאת ע"א וגילולים מן הארץ להכינה שאבא בה כאדם שמדליק נר לבא במקום חשך ולא אור כן על רעת יושבי הארץ אשר בגלוליהם החשיכוה וטמאוה להיותה בלתי ראויה להיות שכינה בה. ...וע"כ כשחטאו ישראל במדבר ונתמעט אור השפע לא זכינו להיכנס לארץ ולהתקיים מקרא שכתוב תביאמו וכו' ואחר הטורח שטרח מרע"ה זכינו אל משכן בלבד והיינו גולים ומטולטלים ממקום למקום דומה לימי הגלות לא זכינו אל בה"מ בנין קבוע רמז אל טלטול שכינה כביכו"ל כי אז לא נתייחס' ישיבתו ית' רק במשכן מטטרו"ן. ובגלל הדבר הזה לא נקראת מנוחה ונחלה... ולהורות ההפרש היה זה אהל וזה בנין כי זה מטלטל רמז אל הגלות וזה רמז אל הקבע... האמנם ישב אלקים על הארץ כו' כי הלא יש כח בצדיקים לעשות למטה מושב רוחני קדוש. וזהו ועשו לי מקדש. עד גדר יהיה ראוי שושכנתי בתוכם ולא בלבד אל התפשטות כבוד מה בשכון יה אלקים למעלה.... עוד יתכן דרך שני בביאור הכתובים. והוא בשוב לב אל אומרו ושכנתי בתוכם ולא אמר בתוכו. והוא כי הנה שמעתי לומדים מכאן כי עיקר השראת שכינה באדם הוא ולא בבית מאומרו בתוכם. אך לא המשיכו הכתובים על ענין זה. ואני אבא אחריהם ומלאתי את דבריהם והוא כי עדיין צריך לשום לב כי הלא במשכן עצמו היתה שכינה כמאמרו ית'. ונועדתי לך שם כו'. ואומר וכבוד ה' מלא את המשכן ולא יכול משה לבא וכו' וכן אומרו וכן תעשו לפי דרך זה הוא מיותר: (יא) אמנם יהיה ע"ד מז"ל (סנהדרין דף י"א) שבימי הלל הזקן יצאת ב"ק ואמרה יש ביניכם מי שראוי שתשרה עליו שכינה כמשה רבינו אלא שאין הדור ראוי לכך כי מה ענין אומרם כמשה רבינו והיה די יאמר שתשרה עליו שכינה. אך הוא כי מאז היתה שכינה למטה טרם יחטא אדם ובהעוותו עלתה לרקיע ראשון. ובדור אנוש לשני. וכן על הסדר הזה עד השביעי ובא אברהם והורידה לששי. יצחק לחמישי. יעקב לרביעי. לוי לשלישי. קהת לשני. עמרם לראשון. משה לארץ. כן היה ראוי הלל להשרות שכינה בארץ בהשתלשלותו. וזה שתשרה עליו שכינה כמשה רבינו. באופן שעל ידו תתפשט ותמשך לארץ כמרע"ה. ולא עליו לבדו אלא שאין הדור ראוי לכך כי עונותם מבדילים בין הארץ ובין השמים. ואין מבא להשראת שכינה בארץ למענם. והוא מאמר הכתוב היכל ה' היכל ה' המה לומר אל יעלה על רוחכם כי היכל ה' הוא ואיך יניחהו הוא ית'. כי הלא היכל ה' המה וכאשר המה ראויים להשרות שכינה בנשמותם ישתלשל ויתפשט השפע אל היכל ה' כי למענם להיות אתם משכן את שמו ית' במקום ההוא. כי נפשותם הם המשכן האמתי ומהם יתפשט אל המקום המיוחד ההוא. וזה מאמר שלמה באומרו (מלכים א' ח') יהי ה' אלקינו עמנו שתשרה שכינה בעצמנו כאשר היה עם אבותינו. אברהם יצחק וישראל עבדיו כי האבות הן הם המרכבה. ועי"כ אל יעזבנו ואל יטשנו. משא"כ בהעותנו שיעזוב היכלו ויסתלק כי אין חפץ ה' לשכון בארץ כ"א ע"י השראתו בנפשות ישראל שמהם עושה עיקר ובהנשאם מהיותם מרכבה אל השכינה ינשאו משכנות לאביר יעקב לעומתם כי מהם ימשך. ובהעדרם מהיות ראויים לכך עזוב יעזוב את המשכן או מקדש אשר בחר לשכן את שמו שם. וזה אחשוב בכונת הפסוק ויטוש משכן שילה אהל שכן באדם כמפורש אצלינו לעיל שהוא ויטוש משכן שילה. ואל תתמה איך נטש את משכן קדשו. כי הלא לא עשה הוא ית' עיקר רק מהאנשים כי אהל שכן באדם. אך לא בעצים ובאבנים וע"כ בהעותם נטש משכן שילה כי לא ממנו עשה עיקר כמדובר. ועל זה אחשבה היתה ברכת טוב אשר בירך משה את בני ישראל כמז"ל על וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' ויברך אותם משה יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם ויהי נועם כו'. כי מה ענין פסוק ויהי נועם אצל הברכה: (יב) ולבא אל הענין נשים לב אל כפל ענין ומלות שונות באומרו ומעשה ידינו כוננה כו' ומעשה ידינו כו'. אך אמר יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם ולא שיעשה עיקר מהמשכן כ"א שויהי נועם ה' הוא השראת שכינתו עלינו בנפשותינו: (יג) עוד שנית והוא מה שכתבנו למעלה כי כשהוקם המשכן של מטה משכן של מעלה הוקם עמו בכל חלקי פרטי. דוגמת התחתון. וזהו ומעשה ידינו אשר פה כוננה עלינו בעליון אשר הוא עלינו ואז על ידי שני הדברים האלה ומעשה ידינו פה למטה. כוננהו מקדושה שהקנינו בעליון. על ידי נפשנו כי הכל תלוי ונמשך מהשראת שכינה על האדם. שבאמצעותו יתכונן העליון והתחתון בהשראת שכינה כאמור. וע"פ הדברים האלה תהיה כוונת הכתוב ועשו לי מקדש כו'. כי אחת דבר אלקים שתים זו שמענו. אחת ועשו לי מקדש שנית שיעשו באופן יתקיים המקדש. במה שיכשירו מעשיהם. להיות עצמם היכל ה' ותהיה שכינתו ית' שוכנת בתוכם ובקרבם שיהיו היכל ה' המה. שויהי נועם ה' עליהם בעצם. וזהו ושכנתי בתוכם כי אין הוא ית' עושה עיקר מהעצים ואבנים כ"א מהאנשים צדיקים אשר נפשותיהם משכנות לאביר יעקב. ופירש על ראשון ראשון מה שאמרתי ועשו לי מקדש הוא ככל אשר אני מראה אותך כו'. ומה שאמרתי ושכנתי בתוכם אל יקשה בעיניכם לומר מי זה יוכל להכין עצמו להיות משכני ית' בו. ומה גם אחר התקלקל הכנתם בעגל. כי דעו לכם כי וכן תעשו כי יש לאל ידכם בטוב בחירתכם. ולהורות להם כי הבא לטהר. ה' עמו לסייעו ולהכשירו בעצם. והמה כבר באו לטהר. כמאמרם ז"ל כי כן עשו ישראל אז מר"ח אלול שעלה משה הפעם השלישית שבא ליטהר. על כן בסוף הארבעים יום שירד משה בציווי המשכן. אמר לו הוא ית' לאמר להם וכן תעשו כאלו פיו יתברך דובר בם לנוכח. לומר אל יתמהו על החפץ כי תאמר להם ושכנתי בתוכם כי הנני בא כמדובר לנוכח אתם. ואומר להם וכן תעשו כאלו לפני הם ואתם אני מאז היחלו ליטהר ומבשרם וכן תעשו ולא עוד אלא שמעלה אני עליהם כאלו הכל הם העושים עם שאני המלמדם ומסייעם להועיל. וזהו וכן תעשו: