הכבוד כלפי גופו ונפשו של הזולת הוא הבסיס לכל מערכת יחסים אנושית ראויה, קל וחומר כשאנו עוסקים בחיי הנישואין. מעבר לסכנות הברורות לשלמותו ולבריאותו של הקרבן, אלימות פיזית או מילולית פוגעת באופן משמעותי באמון, באהבה ובקִרבה בין בני הזוג.
בתנ"ך אין התייחסות מפורשת לנושא זה, אך ניכר שספרות חז"ל מסתייגת מאלימות בין בני הזוג ומנסה להוקיע אותה. עם זאת, הן בספרות התנאים והן בתלמוד היא אינה מוכרת כעילה לגירושין.
תנו רבנן:
האוהב את אשתו כגופו,
והמכבדה יותר מגופו [...]
עליו הכתוב אומר: "וְיָדַעְתָּ כִּי-שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ" (איוב, פרק ה' כד).
החובל באשתו
בין שחבל בה הוא בין שחבלו בה אחרים
מוציאין מידו
וילקח בהן קרקעות
והוא אוכל פירות
ביאור: התוספתא קובעת סנקציה כלכלית על האיש האלים: בעל שהיכה את אשתו וגרם לה חבלה, בית הדין גובה ממנו כסף. האישה רשאית לרכוש בכסף זה קרקעות שהופכות לרכושה הפרטי.
עם זאת, הבעל זכאי ליהנות מן הרווח שהתקבל מאותה קרקע ("והוא אוכל פירות").
אמר רב חסדא:
לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו,
שהרי פילגש בגבעה
הטיל עליה בעלה אימה יתירה,
והפילה כמה רבבות מישראל.
אמר רב יהודה אמר רב:
כל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו,
סוף הוא בא לידי שלש עבירות:
גילוי עריות, ושפיכות דמים, וחילול שבת.
ביאור:
אמר רב חסדא: לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו (על בני משפחתו), שהרי פילגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתירה, ובסופו של דבר הפילה, כלומר, גרמה שנפלו על ידה כמה רבבות מישראל במלחמה שבעקבות אותו מעשה (ראה שופטים כ).
אמר רב יהודה אמר רב: כל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו, סוף הוא בא לידי שלש עבירות:
גילוי עריות, שמפני שאשתו מפחדת ממנו פעמים שאינה טובלת לנידתה והיא אומרת לו שטבלה,
וכן שפיכות דמים, שבורחת מפניו ועשויה להיהרג,
וחילול שבת, שמבשלת עבורו בשבת מפני שמפחדת שמא יקפיד עליה כשלא בישלה.
רב חסדא- אמורא בבלי (דור שני-שלישי, תחילת המאה הרביעית), ראש ישיבת סורא
רב יהודה (בר יחזקאל) - מגדולי אמוראי בבל (דור שני, מאה שלישית), מייסד ישיבת פומבדיתא.
רב (רבי אבא בר איבו) – דור ראשון לאמוראי בבל. ייסד את ישיבת סורא. בצעירותו למד אצל רבי יהודה הנשיא בארץ ישראל. (אחיינו של רבי חייא).
עיון ודיון
1. הסבירו בלשונכם: על פי התוספתא, מהי הסנקציה המופעלת על בעל המכה את אשתו?
2. קראן אודות מעשה "פילגש בגבעה"- מהו ההקשר לנושא שבסוגיה זו?
3. לדעתכם, האם המקורות לעיל נותנים מענה מספק נגד אלימות במשפחה? נמקו והסבירו.
לאחר חתימת התלמוד, החכמים נחלקו בשאלה האם אלימות מהווה עליה לכפיית גט: ה"גאונים" (ראשי ישיבות בבל במאות 6-11ׂ) - שללו באופן עקרוני את זכותו של הבעל להכות את אשתו והטילו על האיש סנקציות כלכליות שונות (מלבד במקרים בהם הוכח כי היא מתנגדת לעשות את המלאכות שבהן היא מחוייבת) , אך נזהרו מאד שלא לכפות גט על הבעל הסרבן.
במהלך הדורות ובקהילות ישראל השונות, במקרים קשים בהם לא היה מנוס מגירושין, הורו החכמים לבעל האלים לתת גט לאשתו באמצעות שכנוע, הזהרות ואף לחץ חברתי וכלכלי . רובם נמנעו מן הפעולה הקיצונית של כפייה ממשית. זאת מחשש ל"גט מעושה" (כפוי) שתוצאותיו עלולות להיות קשות (הגט בטל כי לא ניתן מרצונו החופשי של האיש, הנישואין תקפים, ואם האישה תינשא בשנית- ילדיה ייחשבו לממזרים).
תשובות הגאונים שערי צדק, חלק ד' שער ד' סימן מ"ב
ר' יוסף אבן אביתור (במודפסות בקיצור סימן קל"ה).
וששאלתם:
אשה שאמרה אי אפשי (אינני רוצה) בפלוני בעלי שהוא מכה אותי ומצער אותי,
ונמצא הדבר אמת ובקשה ממנו גט,
כופין אותו ליתן גט, או כופין אותה לישב תחת בעלה
ואם מצער אותה, בחנם תצא בכתובתה כולה או לא.
(תשובה:) הוו יודעין:
שאם נתקיים הדבר בעדים שהכה אותה פעם ופעמים, חייבין בית דין להוכיחו על כך ולומר לו:
הוי יודע שאי אתה רשאי להכותה, ואם שָׁנִיתַ באִוַלְתְּךָ תצא בכתובתה ...
שכך אמרו חכמים: לחיים נתנה ולא לצער נתנה.
אף על פי שנמצא הדבר אמת שהכה אותה פעם ופעם כמו שפרשתם,
אין אנו כופין את הבעל ליתן לה גט ולהגבותה כתובתה, עד שיתרו בו בית דין וזקני הקהל ויאמרו לו:
הוי יודע שמקויים עליך בשטר כתובתה שתכבדנה ותזוננה כדכתב בכתובתה 'ואנא אפלח ואוקיר ואיזון',
וכשמקבל עליו התראה ומשהין אותו על יד נאמן, אם מעיד אותו נאמן ששנה באִולתו, מגבין לה כתובתה.
שו"ת מהר"ם מרוטנבורג חלק ג' (דפוס קרימונה), סימן רצ"א
[...] ואדרבה קל וחומר הוא:
ומה (אדם) אחר שאינו מצווה עליו לכבדו, מצווה הוא על הכאתו (יש איסור לאו על המכה כל אדם) –
אשתו שהוא מצווה עליה לכבדה, אינו דין שיהא מצוה שלא להכותה?
ואדרבה חייב לכבדה יותר מגופו. [...]
ואין זה דרך בני עמינו להכות נשותיהן כמנהג אומות העולם, חלילה לכל בני ברית מעשות כדבר הזה.
ואם היה בא לפנינו דין זה שאשה קובלת על בעלה שמכה אותה,
היינו מחמירין עליו מאילו היה מכה את (אדם) אחר ומטעמא דפרישנא (ומן הטעם שפירשתי).[...]
ובפחות מזה כתב רב פלטאי גאון ז"ל שיוצא ויתן כתובה, וזה לשונו:
והיכא דארגילו (והיכן שהתחילה) קטטה:
אם היא מַרגלת (אם האישה נוהגת להתחיל, לחרחר ריב)- כמורדת דמיא (דומה) ואין לה כלום,
ואם הוא מרגיל (אם האיש מתחיל) - יש לה כל כתובתה.
ואם מרגילין בני הבית כגון חמותו ובת חמותה- יש עליו מן הדין להוציאה למקום אחר.
אין אדם דר עם נחש בכפיפה.
ואם אין מוציאה- מגרשה ונותן לה כתובתה,
וכן הלכה וכן מנהג. ע"כ (עד כאן) לשונו.
רבי יוסף אבן אביתור- חכם ומשורר בספרד במאה ה-10 (למרות שלא היה ראש ישיבה, לא ישב בבבל ולא היה "גאון", תשובותיו מובאות בקובץ "תשובות הגאונים")
המהר"ם מרוטנבורג (ר' מאיר בן ברוך) – מאחרוני בעלי-התוספות, ממנהיגי הציבור הבולטים באשכנז במאה ה- 13.
רב פלטאי (פלטוי) – מגאוני בבל, ראש ישיבת סורא במאה ה- 9
שולחן ערוך אבן העזר הלכות גיטין, סימן קנ"ד סעיף ג'
הגה:
... אִישׁ הַמַכֶּה אִשְׁתּוֹ, עֲבֵרָה הִיא בְּיָדוֹ כְּמַכֶּה חֲבֵרוֹ.
וְאִם רָגִיל הוּא בְּכָךְ, יֵשׁ בְּיַד בֵּית דִּין לְיַסְּרוֹ וּלְהַחֲרִימוֹ וּלְהַלְקוֹתוֹ בְּכָל מִינֵי רִדּוּי וּכְפִיָּה,
וּלְהַשְׁבִּיעוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה עוֹד,
וְאִם אֵינוֹ צַיִּת לְדִבְרֵי הַבֵּית דִּין
יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא,
וּבִלְבַד שֶׁמַתְרִין בּוֹ תְּחִלָּה פַּעַם אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם
כִּי אֵינוֹ מִדֶּרֶךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַכּוֹת נְשׁוֹתֵיהֶם, וּמַעֲשֵׂה עובד כוכבים הוּא.
וְכָל זֶה כְּשֶׁהוּא מַתְחִיל,
אֲבָל אִם מְקַלַּלְתּוֹ בְּחִנָם אוֹ מְזַלְזֶלֶת אָבִיו וְאִמוֹ,
וְהוֹכִיחָהּ בִּדְבָרִים וְאֵינָהּ מַשְׁגַּחַת עָלָיו,
יֵשׁ אוֹמְרִים דְּמֻתָּר לְהַכּוֹתָהּ,
וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּו אִשָּׁה רָעָה אָסוּר לְהַכּוֹתָהּ.
וְהַסְּבָרָא רִאשׁוֹנָה (שמותר להכות) הִיא עִקָר.
וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ מִי הַגּוֹרֵם, אֵין הַבַּעַל נֶאֱמָן לוֹמַר שֶׁהִיא הַמַתְחֶלֶת,
שֶׁכָּל הַנָשִׁים בְּחֶזְקַת כְּשֵׁרוֹת,
וּמוֹשִׁיבִין בֵּינֵיהֶן אֲחֵרוֹת לִרְאוֹת בְּשֶׁל מִי הָרָעָה הַזֹאת,
וְאִם הִיא מְקַלַּלְתּוֹ חִנָם, יוֹצֵאת בְּלֹא כְּתֻבָּה.
וְנִרְאֶה לִי, דַּוְקָא בִּרְגִילָה בְּכָךְ, וְאַחַר הַהַתְרָאָה, וּכְמוֹ שֶׁנִתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן קט''ו
(3) If someones says, "I will not give food nor provide for [my wife]," we force him to give food. And if the court cannot force him to give food, such as one who doesn't have anything to provide and doesn't want to make money to become profitable and provide food [that way], if she wants, we force him to divorce her immediately and giver her her ketubah. The law is such to someone who does not want have sex. Rem"a: Similarly, a man who gets angry often and consistently kicks out his wife from his house, we force him to divorce her, for because of this he will not provide food for her sometimes, and he will separate from her from sexual relations more times than her rights to conjugal relations, and that is like refusal to provide food and sex [which are grounds for divorce] (Teshuvat HaRashba Siman 693). And see earlier Siman 70 and Siman 77. A man who hits his wife, has a transgression in his hand as much as striking his fellow. If he does this often, the court had the right to cause him pain and to excommunicate him, to whip him, to use all types of force, and to make him swear he will not do it again. And if he does not obey the court, some say we force him to divorce her, as long as he is warned one or twice, for it is not the way of Jews to hit their wives, that is the actions of the gentiles. This only applies when he starts it, but if she curses him for no reason, or mocks his father and mother, and she contradicts what he says and he has no authority over her, some say it is permitted to hit her. And some say that a bad wife is [also] prohibited to strike. The first opinion is the essential one. If it is not known who started it, the husband is not believed to say that she started it, for all women are assumed kosher, and they place others among them to see who is the bad one. And if she curses him for no reason, she is divorced without her ketubah. And it seems to me that this is only when this happens often, and after warning, as was explained earlier siman 115. If she left his house and borrowed [money] and ate [food], if she left because of him hitting her so often, he must pay her back (all of this note can be found in the Mordechai Perek Naara in the name of the Mohar"am and the B"Z Siman 88), and as is explained earlier Siman 70.
הגה (הגהות): כינוי לחיבורו של רמ"א (רבי משה איסרליש) "מפת השולחן" (פולין, המאה ה- 16).
הערות והתאמות של "שולחן ערוך" למנהגים ולפסיקות של יהודי אשכנז.
הרמ"א – רבי משה איסרליש http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/mahanaim/shulhan/horovits.htm |
עיון ודיון
1. תארו את המקרה שהובא בפני רבי יוסף אבן אביתור.
2. מהן שתי השאלות שנשאל הגאון?
3. האם ניתן, לדעתו, לכפות גט על הבעל? פרטו והסבירו.
4. לדברי המהר"ם מרוטנבורג : מדוע אסור לאיש להכות את אשתו?
5. המהר"ם מרוטנבורג מביא את דברי רב פלטאי גאון:
מהו המקרה עליו מדבר רב פלטאי גאון?
כיצד פסק?
מה למד מכך המהר"ם מרוטנבורג?
6. במקור זה, המהר"ם מרוטנבורג לומד בדרך של "קל וחומר":
עיינו במקורות מידע וכתבו: מה פירוש המונח "קל וחומר"?
פרטו והסבירו את לימודו של המהר"ם.
7. איזו עמדה מחמירה יותר עם בעל אלים – זו של יוסף אבן אביתור או זו
של המהר"ם מרוטנבורג? נמקו!
8. הרמ"א מבחין בין מקרים בהם ידה של האישה על העליונה, לבין מקרים בהם טענותיה
נדחות. הסבירו בלשונכם והדגימו!
פותחים סוגריים
אמר רב:
לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו,
שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה.
רש"י:
באונאת אשתו - באונאת דברים, לצערה.
אונאתה - קרובה לבא, פורענות אונאתה ממהר לבא
רבי יוסף רפאל חזן, חקרי לב על מסכת שבועות
וכתב רבינו הריטב"א,
כי אין לך רֵע קרוב לאדם יותר מאשתו.
וכן אישה, אין לה אדם אחר קרוב אליה יותר מבעלה.
ועל כן פשוט הוא,
שלפני שילך אדם לחפש לו מעשים טובים וחסדים מחוץ לביתו,
יזהר להתנהג יפה עם בני ביתו,
באהבה ואחווה, בהבנה ובאורך רוח.
ועיקר איסור אונאת דברים שהזהירה עליו התורה,
שייך דווקא בין אדם לאשתו, ובין אישה לבעלה,
וכבר אמרו רבותינו, לעולם יזהר אדם באונאת אשתו,
מפני שדמעתה מצויה.
רבי יוסף רפאל חזן (יר"ח) - הרב הראשי הספרדי, ה"ראשון לציון", בתחילת המאה ה- 19.
חיבר את ספר השאלות והתשובות "חקרי לב" .
ריטב"א- רבי יום טוב בן אברהם אשווילי, מגדולי חכמי ספרד במאה ה-14.