בנוסף לשלושת החיובים מן התורה, חידשו החכמים עוד שבעה חיובים של האיש כלפי אשתו.
הראשון שבהם הוא הכתובה.
בתנ"ך לא נזכרת "כתובה" אלא רק המושג מוהר: כסף או מתנה ("שווה כסף") שנתן החתן - או משפחתו בשמו- לכלה או למשפחתה, בזמן הנישואין או לפני כן.
(טו) וְכִֽי־יְפַתֶּ֣ה אִ֗ישׁ בְּתוּלָ֛ה אֲשֶׁ֥ר לֹא־אֹרָ֖שָׂה וְשָׁכַ֣ב עִמָּ֑הּ מָהֹ֛ר יִמְהָרֶ֥נָּה לּ֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃
(טז) אִם־מָאֵ֧ן יְמָאֵ֛ן אָבִ֖יהָ לְתִתָּ֣הּ ל֑וֹ כֶּ֣סֶף יִשְׁקֹ֔ל כְּמֹ֖הַר הַבְּתוּלֹֽת׃
במהלך הדורות ההלכה התפתחה והשתנתה.
אצל חז"ל המוהר אינו קיים עוד. במקום מוהר מדברים על כתובה.
המילה 'כתובה' משמשת בכמה משמעויות:
בימינו, אנחנו רגילים לקרוא כך לשטר שהחתן מוסר לכלה.
אך בספרות חז"ל הכוונה היא לסכום הכסף המצויין והכתוב בשטר.
הכתובה היא התחייבות של הבעל לשלם לאישה כסף או שווה כסף כאשר שהנישואים פוקעים (מסתיימים), באחד משני המקרים: או כשהוא מגרש אותה, או כשהוא מת.
מקובל לראות את הכתובה מדרבנן כתקנה קדומה מאד.
בראשונה,
כשהיתה כתובתה [המוהר]אצל אביה
היתה קלה בעיניו להוציאה. [היה קל לו לגרשה כי הכסף כבר ניתן]
התקין שמעון בן שטח
שתהא כתובתה אצל בעלה
וכותב לה:
"כל נכסין די איתאי לי [כל הנכסים שיש לי]
אחראין ומערבין לכתובתיך דא" [אחראים וערבים לכתובתך זו]
ביאור: התוספתא אומרת "כתובה" – אך מתכוונת לכסף המוהר. זהו אנאכרוניזם- שימוש במושג מאוחר כדי לתאר מצב קדום. שמעון בן שטח תיקן תקנה, לפיה במקום שהכסף יועבר ישירות לאב, הוא נשאר אצל הבעל תוך התחייבות שלו לתשלום בעתיד. זהו מעבר מתשלום מזומן לאביה של הכלה להתחייבות עתידית לכלה עצמה .הבעל מתחייב שכל נכסי הנדל"ן שלו- הקרקעות - משועבדים לפירעון הכתובה.
שמעון בן שטח: נשיא הסנהדרין בתקופת הזוגות (הזוג השלישי יחד עם יְהוּדָה בֶן טַבַּאי),בתקופת בית שני , במאה הראשונה לפני-הספירה. פעל בתקופתו של המלך ינאי ואשתו שלומציון המלכה.