למדנו, שאחת משלוש החובות (מהתורה) של האיש כלפי אשתו היא חובת העונה: קיום יחסי- אישוּת ("שארה, כסותה ועונתה לא יגרע"). העונה אינה זהה עם מצוות "פרו ורבו", אלא נתפסת כזכות בסיסית- גופנית ורגשית - של האישה, כמו מזון וכסות.
הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה,
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת.
בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, שַׁבָּת אֶחָת.
הַתַּלְמִידִים יוֹצְאִין לְתַלְמוּד תּוֹרָה שֶׁלֹּא בִרְשׁוּת, שְׁלֹשִׁים יוֹם.
הַפּוֹעֲלִים, שַׁבָּת אֶחָת.
הָעוֹנָה הָאֲמוּרָה בַתּוֹרָה:
הַטַּיָּלִין- בְּכָל יוֹם.
הַפּוֹעֲלִים- שְׁתַּיִם בַּשַּׁבָּת.
הַחַמָּרִים- אַחַת בַּשַּׁבָּת.
הַגַּמָּלִים- אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם.
הַסַּפָּנִים- אַחַת לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים,
דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר:
(6) One who, by vow, interdicts his wife from intercourse, Beit Shammai say, [she must wait] two weeks. Beit Hillel say one week. Students who leave for the purpose of studying Torah without the consent of their wives [have] thirty days; laborers, one week. [The law of providing sexual] pleasure [to one's wife] that is stated in the Torah [is as follows]: one at leisure, daily; laborers, twice a week; donkey drivers, once a week; camel drivers, once every thirty days; navigators every six months; these are the words of Rabbi Eliezer.
ביאור:
המשנה עוסקת בשאלה: באיזו תדירות נדרש הבעל לקיים יחסי מין עם אשתו, כדי לקיים את מצוות העונה.
מי שנודר נדר (אוסר על עצמו בנדר) שלא לקיים עם אשתו יחסי-מין.
בית שמאי: מותר לעשות זאת עד לפרק זמן של שבועיים: אם היה הנדר מוגבל לשני שבועות, או פחות, תמתין האישה עד שיסתיים האיסור, ואין לה הזכות לתבוע ממנו לגרשה ולתת לה כתובה. אם הוא עומד בנדרו מעבר לכך, יגרשנה וייתן לה כתובתה.
בית הלל: שבוע אחד הוא התקופה הממושכת ביותר שמותר לבעל להדיר את אשתו.
תלמידי-חכמים (נשואים) רשאים לצאת ללימודים במקום רחוק ללא הסכמת נשותיהן, עד 30 יום בלבד.
הפועלים- העובדים בעיר מרוחקת רשאים לצאת לעבודתם שלא ברשות נשיהם, למשך לא יותר משבוע ימים.
הטיילין- הרמב"ם מפרש: "הבטלנים המעונגים שאינם עוסקין במסחר ולא עובדים".- חייבים בעונה כל יום.
הפועלים – העובדים קרוב, פעמים בשבוע.
החמרים- המוליכים סחורה בחמוריהם למקומות סמוכים
הגמלים- מובילים סחורות על גמלים, למקומות רחוקים.
הספנים- מפליגים בים.
כל פרקי-הזמן האלה הם לשיטתו של רבי אליעזר.
והפועלים שתים בשבת:
והתניא: הפועלים אחת בשבת
אמר רבי יוסי ברבי חנינא: לא קשיא כאן בעושין מלאכה בעירן
כאן בעושין מלאכה בעיר אחרת
תניא נמי הכי:
הפועלים שתים בשבת במה דברים אמורים בעושין מלאכה בעירן
אבל בעושין מלאכה בעיר אחרת אחת בשבת:
ביאור:
שנינו במשנה:
והפועלים עונתם שתים [פעמיים] בשבת (בשבוע).
ומקשים:והתניא [והרי שנינו בברייתא]:
הפועלים עונתם אחת בשבת!
אמר ר' יוסי בר' חנינא: לא קשיא [אין זה קשה]:
כאן במשנה שאמרנו שעונת הפועלים פעמיים בשבוע, הרי זה בעושין מלאכה בעירן,
כאן בברייתא שאמרנו שעונתם פעם בשבוע, הרי זה בעושין מלאכה בעיר אחרת.
תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] כדבריו: הפועלים עונתם שתים בשבת,
במה דברים אמורים — בעושין מלאכה בעירן,
אבל בעושין מלאכה בעיר אחרת - עונתם אחת בשבת.
עיון ודיון
1. א. מהו נושא המחלוקת במשנה, בין בית הלל ובית שמאי?
ב. הציגו את עמדת הצדדים במחלוקת.
2. מה פירוש הביטוי "יוצאין.. שלא ברשות"? הסבירו!
3. נסו לנסח כלל משפטי הקושר בין עיסוקו של האיש לבין תדירות חובת העונה.
4. התלמוד מקשה על המשנה: "והתניא: הפועלים אחת בשבת".
א. מהו הקושי? מהו הביטוי התלמודי המלמד על קושי?
ב. "לא קשיא" – הסבירו את הביטוי. מה תפקידו בדיון התלמודי?
5. מה ההבדל בין פועל העובד בעירו לבין פועל העובד בעיר אחרת (מבחינת חובת
העונה)?
עונה של תלמידי חכמים אימת?
אמר רב יהודה אמר שמואל
מערב שבת לערב שבת
"אשר פריו יתן בעתו" (תהלים א, ג) –
אמר רב יהודה,ואיתימא רב הונא, ואיתימא רב נחמן:
זה המשמש מטתו מערב שבת לערב שבת
יהודה בריה דרבי חייא, חתניה דרבי ינאי
הוה אזיל ויתיב בבי רב
וכל בי שמשי הוה אתי לביתיה.
וכי הוה אתי, הוה קא חזי קמיה עמודא דנורא.
יומא חד משכתיה שמעתא.
כיון דלא חזי ההוא סימנא,
אמר להו רבי ינאי: כפו מטתו,
שאילמלי יהודה קיים לא ביטל עונתו.
הואי "כשגגה שיוצא מלפני השליט" (קהלת י ה)
ונח נפשיה.
ביאור:
מבררים: עונה של תלמידי חכמים אימת [מתי]?
אמר רב יהודה אמר שמואל:
הזמן הראוי להם הוא מערב שבת לערב שבת.
ובדומה לזה נאמר על הכתוב "אשר פריו יתן בעתו"( תהלים א, ג)
אמר רב יהודה
ואיתימא [ויש אומרים] רב הונא, ואיתימא [ויש אומרים] רב נחמן:
זה המשמש מטתו (שאז עושה "פריו") מערב שבת לערב שבת.
ועוד מסופר: יהודה בריה [בנו] של ר' חייא, חתניה [חתנו] של ר' ינאי,
הוה אזיל ויתיב בבי [היה הולך ויושב בבית] הרב,
וכל בי שמשי [בין השמשות] של ערב שבת,
הוה אתי לביתיה [היה בא לביתו]
וכי הוה אתי, הוה קא חזי קמיה עמודא דנורא
[וכאשר היה בא, היה רואה ר' ינאי לפניו עמוד של אש] מפני קדושתו.
יומא חד משכתיה שמעתא [יום אחד משכה אותו הסוגיה]
ונשאר בבית הרב ולא הגיע הביתה.
כיון שלא חזי [ראה] ר' ינאי ההוא סימנא [את הסימן ההוא],
אמר להו [להם] ר' ינאי חותנו לבני המשפחה: כפו (היפכו) את מטתו,
כפי שעושים בזמן אבל, שבודאי מת.
שכן אילמלי (אילו) היה יהודה קיים (חי) לא ביטל עונתו,
ובודאי היה מגיע לביתו.
הואי [היה] הדבר הזה שאמר "כשגגה שיצא מלפני השליט" (קהלת י, ה) ונתקיים הדבר ונח נפשיה [ונפטר] יהודה בר' חייא.
איתימא: "אם תאמר" ,יש מי שאומר שהדברים הללו נאמרו ע"י חכם אחר.
רב יהודה- (בר יחזקאל)- אמוראי בבל (דור שני, מאות 2-3), מייסד ישיבת פומבדיתא.
תלמידם של רב ושמואל.
שמואל – מגדולי אמוראי בבל (דור ראשון, מאות 2-3). הגיע מארץ ישראל והקים את ישיבת סורא.
היה רופא ואסטרונום.
רב הונא- אמורא בבלי (דור שני, מאה 3). ראש ישיבת סורא. ואַב בית הדין.
רב נחמן- אמורא בבלי (מאות 2-3), עמד בראש ישיבת נהרדעא. היה דיין והתמחה בדיני ממונות.
רבי ינאי- אמורא ארץ-ישראלי (דור ראשון, תחילת המאה ה- 3). תלמידו של רבי יהודה הנשיא.
שימש כדיין בבית הדין בציפורי.
יהודה בנו של רבי חייא- אמורא בדור הראשון. עלה מבבל לארץ ישראל עם אביו ועם אחיו התאום, חזקיה.
עיון ודיון
1. נסו לשער: מדוע עונתם של תלמידי חכמים דווקא "מערב שבת לערב שבת"?
2. "אשר פריו יתן בעתו" (תהלים א, ג) – הסבירו את פשט הפסוק ואת הדרש שנלמד
ממנו.
3. רב יהודה בנו של רבי חייא נחשב, על פי המסורת, כתלמיד חכם הידוע בדבקותו
ללימוד ובמידותיו הטובות. האם תחילתו של הסיפור תואמת את המסורת הזאת?
4. "עמודא דנורא" (עמוד של אש) – דונו ונסו לשער: מהו תפקידו של דימוי זה בסיפור?
5. מה הסיק רבי ינאי כשראה שחתנו לא בא הביתה כהרגלו?
6. על פי סיפור זה- מדוע מת יהודה בנו של רבי חייא.
7. השוו בין סיפור זה לבין הסיפור אודות רב רחומי ואשתו (סוגיה 5). התייחסו לנקודות
הבאות: סיבת היציאה מן הבית, משך ההיעדרות, סיבת המוות, דמותה של האישה
ותפקידיה בעלילה.
פותחים סוגרים
אמר לו רבה בר רב חנן לאביי:
חמר ונעשה גמל מאי?
אמר לו רוצה אשה בקב ותיפלות מעשרה קבין ופרישות.
רש"י:
חמר ונעשה גמל מאי:
נישאת לו כשהוא חמר, מהו ליעשות גמל שלא ברשות?
הרווחה עדיפא לה שיתעשר, או עונה עדיפא לה?
אמר ליה: רוצה אשה בקב ותיפלות מעשרה קבין ופרישות-:
בקב ותיפלות - להיות בעלה עמה. מעשרה קבין - להתעשר.
פותחים סוגרים
תלמוד בבלי מסכת קידושין דף פא עמוד ב
רבי חייא בר אשי הוה רגיל
כל עידן דהוה נפל לאפיה,
הוה אמר: הרחמן יצילנו מיצר הרע.
יומא חד שמעתינהו דביתהו,
אמרה: מכדי הא כמה שני דפריש ליה מינאי,
מאי טעמא קאמר הכי?
יומא חדא הוה קא גריס בגינתיה,
קשטה נפשה חלפה ותנייה קמיה.
אמר לה: מאן את?
אמרה: אנא חרותא דהדרי מיומא,
תבעה,
אמרה ליה: אייתי ניהליה
להך רומנא דריש צוציתא,
שוור אזל אתייה ניהלה.
כי אתא לביתיה, הוה קא שגרא דביתהו תנורא,
סליק וקא יתיב בגויה.
אמרה ליה: מאי האי?
אמר לה: הכי והכי הוה מעשה,
אמרה ליה: אנא הואי.
לא אשגח בה, עד דיהבה ליה סימני,
אמר לה: אנא מיהא לאיסורא איכווני.
כל ימיו של אותו צדיק היה מתענה,
עד שמת באותה מיתה.
ביאור:
ר' חייא בר אשי הוה [היה] רגיל כל עידן דהוה נפל לאפיה
[כל זמן שהיה נופל על פניו] בתפילה הוה אמר [היה אומר]: הרחמן יצילנו מיצר הרע.
יומא חד שמעתינהו דביתהו [יום אחד שמעה אותו אשתו כשהתפלל כך]
אמרה: מכדי הא [הואיל והרי] כמה שני דפריש ליה מינאי [כמה שנים שפרש ממני] מחיי אישות בטענה שכבר אין לו כוח מחמת זיקנה, מאי טעמא קאמר הכי [מה טעם הוא אומר כך] ומתפלל להנצל מיצר הרע?
יומא חדא הוה קא גריס בגינתיה [יום אחד היה לומד בגינתו] קשטה נפשה חלפה ותנייה קמיה
[קישטה את עצמה וחלפה ושנתה וחזרה שוב לפניו].
אמר לה: מאן [מי] את?
אמרה: אנא חרותא דהדרי מיומא [אני חרותא (שם זונה אחת) שחוזרת מיום העבודה שלי].
תבעה [תבע אותה] לתשמיש.
אמרה ליה [לו]: אייתי ניהליה להך רומנא דריש צוציתא [הבא לי כשכרי את הרימון הזה שבראש העץ] .
שוור, אזל אתייה ניהלה [קפץ, הלך והביא אותו לה]
ובא עליה.
כי אתא לביתיה [כאשר בא לביתו]
הוה קא שגרא דביתהו תנורא
[היתה מסיקה אשתו את התנור],
סליק וקא יתיב בגויה [עלה וישב בתוכו].
אמרה ליה [לו] אשתו: מאי האי [מהו זה]?
אמר לה: הכי והכי הוה [כך וכך היה] מעשה, שהתפתתי לזנות.
אמרה ליה [לו]: אנא הואי [אני הייתי זו].
לא אשגח [השגיח] בה, שחשב שהיא מנחמת אותו לשוא
עד דיהבה ליה סימני [שנתנה לו סימנים] שהיתה זאת היא.
אמר לה: אנא מיהא לאיסורא איכווני [אני על כל פנים לאיסור התכוונתי].
ומספרים:כל ימיו של אותו צדיק היה מתענה על עבירה זו שעבר במחשבת איסור
עד שמת באותה מיתה מחמת הצער.