(א) וַיְהִ֡י בְּיוֹם֩ כַּלּ֨וֹת מֹשֶׁ֜ה לְהָקִ֣ים אֶת־הַמִּשְׁכָּ֗ן וַיִּמְשַׁ֨ח אֹת֜וֹ וַיְקַדֵּ֤שׁ אֹתוֹ֙ וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֔יו וְאֶת־הַמִּזְבֵּ֖חַ וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו וַיִּמְשָׁחֵ֖ם וַיְקַדֵּ֥שׁ אֹתָֽם׃ (ב) וַיַּקְרִ֙יבוּ֙ נְשִׂיאֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רָאשֵׁ֖י בֵּ֣ית אֲבֹתָ֑ם הֵ֚ם נְשִׂיאֵ֣י הַמַּטֹּ֔ת הֵ֥ם הָעֹמְדִ֖ים עַל־הַפְּקֻדִֽים׃ (ג) וַיָּבִ֨יאוּ אֶת־קָרְבָּנָ֜ם לִפְנֵ֣י יְהוָ֗ה שֵׁשׁ־עֶגְלֹ֥ת צָב֙ וּשְׁנֵ֣י עָשָׂ֣ר בָּקָ֔ר עֲגָלָ֛ה עַל־שְׁנֵ֥י הַנְּשִׂאִ֖ים וְשׁ֣וֹר לְאֶחָ֑ד וַיַּקְרִ֥יבוּ אוֹתָ֖ם לִפְנֵ֥י הַמִּשְׁכָּֽן׃
(טז) ויקריבו נשיאי ישראל - למה נזדרזו הנשיאים לבא ולהקריב תחלה, ובמלאכת המשכן נתעצלו ולא הביאו אלא אבני שוהם ואבני מלואים באחרונה? לפי שבשעה שאמר משה כל נדיב לב, יביאו תרומת ה' למלאכת המשכן ולא אמר לנשיאים, היה רע בעיניהם על שלא אמר להם להביא. אמרו: יביאו העם מה שיביאו ומה שיחסרו נמלא אנחנו. שמחו כל ישראל במלאכת המשכן, והביאו בשמחה כל נדבה ובזריזות. ראה מה כתיב (שמות לה): ויבאו האנשים על הנשים, שהיו דוחקות זה על זה ובאים אנשים ונשים בערבוביא, ולשני בקרים הביאו כל הנדבה, שנאמר: והם הביאו אליו עוד נדבה בבוקר בבוקר וכתיב: והמלאכה היתה דים וגו', לאחר שני הימים בקשו הנשיאים להביא נדבתם ולא יכלו, שכבר צוה משה: ויעבירו קול במחנה וגו', והיו הנשיאים מצירים על שלא זכו בנדבת המשכן, אמרו: הואיל ולא זכינו בנדבת המשכן, ניתן בבגדי כהן גדול. הה"ד (שם): והנשיאם הביאו את אבני השוהם וגו'. אמר הקב"ה: בני, שנזדרזו יכתב שהביאו והותר, והנשיאים שנתעצלו חיסר אות אחת משמם, שכן כתיב: והנשיאם חסר יו"ד, כיון שנגמר המשכן הקדימו והביאו קרבן בזריזות. הה"ד: ויקריבו נשיאי ישראל וגו', אמרו: הרי השעה שנקריב קרבנות בשמחה, ששרתה שכינה במעשה ידינו, כיון שנעשה המשכן ולא היה חסר כלום. אמרו: מה יש לנו להביא? הלכו והביאו עגלות שיהיו נושאים עליהם את המשכן. ומי נתן להם העצה הזאת? שבטו של יששכר, שכך אמרו להם: משכן שעשיתם פורח הוא באויר?! אלא התנדבו עגלות, שתהיו נושאים אותו בהם, לכך כתיב: ויקריבו נשיאי ישראל, שנתנחמו על מה שעשו בתחלה. ויקריבו נשיאי ישראל, שומע אני שהיו הדיוטות ונתמנו? תלמוד לומר: ראשי בית אבותם ולא ראשי בית אבות, אלא אף נשיאי שבט. הה"ד (במדבר ז): הם נשיאי המטות, נשיאים בני נשיאים הם, נשיאי המטות הם, שהיו ממונים עליהם במצרים (שמות ה): ויכו שטרי בני ישראל וגו'. הם העומדים על הפקודים, על מנין הדגלים, כמה דתימא (במדבר א): ואתכם יהיו איש איש למטה וגו':
The princes of Israel drew near and brought their offering... Why was it that the princes were quick to come along and offer before everybody else, while in the case of the construction of the Tabernacle they were lazy and only brought their onyx stones and stones to be set at the very end? Because, when Moses said, for the building of the Tabernacle, (Ex. 35:5): Whosoever is of a willing heart, let them bring an offering of Adonai, he did not address the princes. This displeased them, for he did not tell them to bring anything. They said: “Let the people provide whatever they like; what is lacking, we will fill.” The whole of Israel rejoiced in the building of the Tabernacle, and brought their contributions joyfully, and hastily! See what is written (Ex. 35): They came both men and women--they were pushing one another, and men and women were crowding together. And in two mornings, they brought all of the offerings...
After two days, the princes asked to bring their offerings, but could not, because Moses had already commanded (Ex. 36:6): And they caused it to be proclaimed throughout the camp saying: Let neither man nor woman make any more work for the offering of the sanctuary. So, they brought for the garments of the High Priest, as it is written (Ex. 35:27): And the chieftains brought lapis lazuli and other stones for setting, for the ephod and for the breastpiece.
The Holy Blessed One said: ‘My children, who were so eager--let it be written that they brought (Ex. 36:7): more than enough; and the princes, who were lazy, leave out one letter of their names. So, when nesi’im is written, it is missing a yud. As soon as the Tabernacle was finished, they brought an offering with alacrity, as it is written (Num. 7:2): The princes of Israel drew near and brought their offering...
They said: Now is the time that we can bring near our offerings in joy--that the Divine Presence will be aided by the works of our hands. Because the Tabernacle was made, and was is missing nothing, they said: What is there for us to bring? They went and brought carts on which the Tabernacle could be carried.
(ב) ויקריבו אותם לפני המשכן. שלא קבל משה מידם עד שנאמר לו מפי המקום אמר רבי נתן מה ראו הנשיאים להתנדב כאן בתחלה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו תחלה, אלא כך אמרו הנשיאים יתנדבו צבור מה שיתנדבו, ומה שמחסרין אנו משלימין, כיון שראו שהשלימו צבור את הכל, שנאמר (שמות לו, ז) והמלאכה היתה דים, אמרו מעתה מה לנו לעשות, הביאו את אבני השוהם והמלואים לאפוד ולחשן, לכך התנדבו כאן תחלה:
Rabbi Natan said: How is it that the chieftains saw fit to make themselves the first to bring offerings, when they had not done so for the construction of the Tabernacle?
For the construction they thought, ‘Let the public bring whatever they can, and we will make up the difference.’ When they saw that the public’s efforts ‘had been more than enough for all the tasks to be done’ (Ex. 36:7), they said: ‘What is left for us to do?’ They did bring ‘the lapis lazuli and other stones for setting, for the ephod and the breastpiece,’ (Ex. 25:7, 35:9) but now they made sure to be the first to volunteer an offering.
Rabbi Shimon Felix
A former teacher of mine, Rabbi Jay Miller, once compared the Ari’s (16th century Zfat) Kabbalistic model of the creation of the world to parenting. God has to do an act of tzimtzum–shrinking, contracting–in order to make room for something other than himself to exist–that something being the created universe. Parents, too, must do an act of tzimtzum in order to leave space for their children to function and grow. The difficulty that the nesi’im had with this, when they saw that their ‘children’, the people of Israel, had gone ahead and done just about everything for themselves, leaving them to scramble to try and find some area where thy could make a contribution, is interesting and beautiful.
Abarbanel on Numbers 7:5
Accept these from them for use in the service of the Tent of Meeting: Rather, "take it of them," The chieftains had not intended to offer the wagons themselves, which they did not think God would want--they merely used them to transport the offerings. But God knew the Levites could use them and told Moses to take them.