רבי ור' נתן סוף משנה רב אשי ורבינא סוף הוראה
סוף המשנה - סוף תנאים עד ימיהן אמרו איש את דבריו בבית המדרש והיו תלמידים גורסים שמועה שמועה לבדה ולא היו מסכתות סדורות וסדר וקבץ על הסדר והם כללו האמור בדורות שלפניהם וסדרו את המסכתות ואחריהם לא יוסיפו אלא מעט:
סוף הוראה - סוף כל האמוראין עד ימיהם לא היתה גמרא על הסדר אלא כשהיתה שאלה נשאלת בטעם המשנה בבית המדרש או שאלה על מעשה המאורע בדין ממון או איסור והיתר כל אחד ואחד אומר טעמו ורב אשי ורבינא סידרו שמועות אמוראין שלפניהם וקבעו על סדר המסכתות כל אחד ואחד אצל המשנה הראויה והשנויה לה והקשו קושיות שיש להשיב ופירוקים שראוים לתרץ הם והאמוראים שעמהם וקבעו הכל בגמ' כגון איתיביה מיתיבי ורמינהי איבעיא להו והתרוצים שעליהן מה ששיירו אותן שלפניהן ואותן שאמרו לפניהם הקושיות והתירוצין שעליהם לא קבעום בגמ' על סדר המסכתות והמשנה שסידר רבי ובאו רב אשי ורבינא וקבעום:
ר' יצחק קרקושא (בשיטת הקדמונים) מסכת בבא בתרא דף קל עמוד ב
אין למידין הלכה [מפי תלמוד] מפורש בפ"ק דנדה אם אנו מוצאים משנה או ברייתאשאמרה והלכה [כדבריו אין] למידין מאותה משנה אא"כ איפסיקא הלכתא בגמרא: עד שיאמרו לו הלכה למעשה. וה"מ באותן דורות שהיו שואלין התלמידים לרבותיהם, והיה מחמיר כלאחד מהם והיה אומר לתלמידו שלא יעשו מעשה מיד דשמא יחזור בו, עד שיאמר [זו] הלכה למעשה. אבל עכשיו אין לנו לזוז ממה שקבעו בתלמוד הלכה. דרב אשי ורבינא סוף הוראה היו, ואין אדם רשאי לחדש דבר מעתה. ולמי נשאל בשעת מעשה אם לא נסמוך על התלמוד. אבל במילתא דלא (מיפרשא) [איתפרשא] בתלמוד, בההיא אית ליה לאיניש לשיולי למי שגדול ממנו, ולא לסמוך על דעתו במקום רבו, ולא יעשה מעשה עד שיאמר לו רבו "הלכה למעשה".
(א) כל דיין שדן דיני ממונות וטעה אם טעה בדברים הגלויים והידועים כגון דינים המפורשים במשנה או בגמרא או בדברי הפוסקים חוזר הדין ודנין אותו כהלכה:
(ב) טעה בשיקול הדעת כגון דבר שהיא מחלוקת תנאים או אמוראים ולא נפסקה ההלכה כא' מהם בפי' ועשה כאחד מהם ולא ידע שכבר פשט המעשה בכל העולם כדברי האחד . .
ביאור הגר"א חושן משפט סימן כה
[ו] (ליקוט) מאחר שלא נזכר כו'. דעל הגמ' אין רשות להוסיף ולא לגרוע כ"ש לחלוק כמ"ש בפ' הפועלי' רבינא ורב אשי סוף הוראה (ע"כ):
רי"ף מסכת עירובין דף לה עמוד ב
א"ל אביי מאן שרי לך ואנן לא סבירא לן הכי דכיון דסוגיין דגמרא דילן להתירא לא איכפת לן במאי דאסרי בגמראדבני מערבא דעל גמרא דילן סמכינן דבתרא הוא ואינהו הוי בקיאי בגמ' דבני מערבא טפי מינן ואי לאו דקים להו דהאי מימרא דבני מערבא לאו דסמכא הוא לא קא שרו ליה אינהו:
הקדמה ליד החזקה לרמב"ם
נמצא רבינא ורב אשי וחבריהם. סוף גדולי חכמי ישראל המעתיקים תורה שבעל פה. ושגזרו גזירות והתקינו התקנות והנהיגו מנהגות ופשטה גזירתם ותקנתם ומנהגותם בכל ישראל בכלמקומות מושבותם. ואחר בית דין של רב אשי שחבר הגמרא וגמרו בימי בנו נתפזרו ישראל בכל הארצות פיזור יתר והגיעו לקצוות ואיים הרחוקים ורבתה קטטה בעולם ונשתבשו הדרכים בגייסות ונתמעט תלמוד תורה ולא נכנסו ישראל ללמוד בישיבותיהם אלפים ורבבות כמו שהיו מקודם אלא מתקבצים יחידים השרידים אשר ה' קורא בכל עיר ועיר ובכל מדינה ומדינהועוסקין בתורה ומבינים בחיבורי החכמים כולם ויודעים מהם דרך המשפט היאך הוא. וכל בית דין שעמד אחר הגמרא בכל מדינה ומדינה וגזר או התקין או הנהיג לבני מדינתו או לבני מדינות רבות לא פשטו מעשיו בכל ישראל מפני רחוק מושבותיהם ושבוש הדרכים. והיות בית דין של אותה המדינה יחידים ובית דין הגדול של שבעים ואחד בטל מכמה שנים קודם חיבור הגמרא. לפיכך אין כופין אנשי מדינה זו לנהוג כמנהג מדינה האחרת. ואין אומרים לבית דין זה לגזור גזירה שגזרה בית דין אחר במדינתו. וכן אם למד אחד מהגאונים שדרך המשפט כך הואונתבאר לבית דין אחר שעמד אחריו שאין זה דרך המשפט הכתוב בגמרא, אין שומעין לראשון אלא למי שהדעת נוטה לדבריו בין ראשון בין אחרון:
ודברים הללו בדינים גזירות ותקנות ומנהגות שנתחדשו אחר חיבור הגמרא. אבל כל הדברים שבגמרא הבבלי חייבין כל ישראל ללכת בהם וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכלהמנהגות שנהגו חכמי הגמרא ולגזור גזירותם וללכת בתקנותם. הואיל וכל אותם הדברים שבגמרא הסכימו עליהם כל ישראל. ואותם החכמים שהתקינו או שגזרו או שהנהיגו או שדנו דיןולמדו שהמשפט כך הוא, הם כל חכמי ישראל או רובם והם ששמעו הקבלה בעקרי התורה כולה דור אחר דור עד משה רבינו עליו השלום.
(ב) בית דין שגזרו גזרה או תקנו תקנה והנהיגו מנהג ופשט הדבר בכל ישראל ועמד אחריהם בית דין אחר ובקש לבטל דברים הראשונים ולעקור אותה התקנה ואותה הגזרה ואותו המנהג אינו יכול עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין היה גדול בחכמה אבל לא במנין במנין אבל לא בחכמה אינו יכול לבטל את דבריו אפילו בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו אין האחרונים יכולין לבטל עד שיהו גדולים מהם והיאך יהיו גדולים מהם במנין הואיל וכל בית דין ובית דין של שבעים ואחד הוא זה מנין חכמי הדור שהסכימו וקבלו הדבר שאמרו בית דין הגדול ולא חלקו בו.
א"ר אבא אמר שמואל שלש שנים נחלקו ב"ש וב"ה הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים הן והלכה כב"ה וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותן מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי ב"ש ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב"ש לדבריהן
ספר מורה הנבוכים חלק א פרק עא
דע כי החכמות הרבות אשר היו באומתנו באמתת אלו הענינים אבדו באורך הזמן ובשלוט האומות הסכלות עלינו, ובהיות הענינים ההם בלתי מותרים לבני אדם כלם כמו שבארנו, ולאהיה הדבר המותר לפני בני אדם כלם, אלא דברי הספרים לבד, וכבר ידעת שאפילו התלמוד המקובל לא היה מחובר בספר מקדם, לענין המתפשט באומה, דברים שאמרתי לך על פי איאתה רשאי לאומרם בכתב, והיה זה תכלית החכמה בדת שהוא ברח ממה שנפל בו באחרונה, ר"ל רוב הדעות והשתרגם וספקות נופלות בלשון המחובר בספר, ושגגה תתחבר לו, ותתחדשהמחלוקת בין האנשים, ושובם חבורות, והתחדש הבלבול במעשים, אבל נמסר הדבר בזה כולו לבית דין הגדול כמו שבארנו בחבורינו התלמודיים וכמו שיורה עליו דבר התורה, ואם תורהשבעל פה נפלה בו הקפדה מהשאירו לעד בחיבור מפורסם לבני אדם כלם למה שיגיע בזה מן ההפסד כל שכן שיחובר דבר מאלו סתרי התורה ויפורסם לבני אדם כלם
תניא אמר רבי יוסי מתחילה לא היו מרבין מחלוקת בישראל אלא בית דין של שבעים ואחד יושבין בלשכת הגזית ושני בתי דינין של עשרים ושלשה אחד יושב על פתח הר הבית ואחד יושב על פתח העזרה ושאר בתי דינין של עשרים ושלשה יושבין בכל עיירות ישראל הוצרך הדבר לשאול שואלין מבית דין שבעירן אם שמעו אמרו להן ואם לאו באין לזה שסמוך לעירן אם שמעו אמרו להם ואם לאו באין לזה שעל פתח הר הבית אם שמעו אמרו להם ואם לאו באין לזה שעל פתח העזרה ואומר כך דרשתי וכך דרשו חבירי כך למדתי וכך למדו חבירי אם שמעו אמרו להם ואם לאו אלו ואלו באין ללשכת הגזית ששם יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים ובשבתות ובימים טובים יושבין בחיל נשאלה שאלה בפניהם אם שמעו אמרו להם ואם לאו עומדין למנין רבו המטמאים טמאו רבו המטהרין טהרו משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבו מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות
הקדמת הרמב"ם למשנה
החלק השלישי, הם הדינים שנלמדו באחת המדות, ובהם נופלת מחלוקת כמו שאמרנו, ונפסק בהם הדין כדעת הרוב לפי הכללים שהקדמנו, במה דברים אמורים כשהדבר שקול, ולכןאומרים אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה. ולא תפול מחלוקת ומשא ומתן אלא בכל מה שלא שמענו בו קבלה, ותמצאם בכל התלמוד חוקרים על דרכי הדין שבגללם נפלה מחלוקת ביןהחלוקים ואומרים במאי קא מיפלגי, או מאי טעמא דר' פלוני, או מאי ביניהו, כי יש שהם הולכים בדרך זו בענין זה במקצת מקומות ומבארים סבת המחלוקת ואומרים שפלוני סומך עלדבר פלוני ופלוני סומך על דבר פלוני וכיוצא בזה.
אבל סברת מי שחשב שגם הדינים שיש בהם מחלוקת קבלה ממשה, ונפלה בהם מחלוקת מחמת טעות בקבלה או שכחה, ושהאחד צודק בקבלתו והשני טעה בקבלתו, או ששכח, או שלאשמע מרבו כל מה שצריך לשמוע, ומביא ראיה לכך מה שאמרו משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבתה מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות, הנה זה חי ה' דברמגונה ומוזר מאד, והוא דבר בלתי נכון ולא מתאים לכללים, וחושד באנשים שמהם קבלנו את התורה, וכל זה בטל. והביא אותם לידי השקפה נפסדת זו מיעוט ידיעת דברי חכמיםהנמצאים בתלמוד, לפי שמצאו שהפירוש מקובל ממשה וזה נכון לפי הכללים שהקדמנו, אבל הם לא הבדילו בין הכללים המקובלים והחדושים שנלמדו [בדרכי העיון]. . .
אבל אמרם משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבתה מחלוקת בישראל, ענין דבר זה ברור מאד, כי שני אנשים שהם שווים בהבנה ובעיון ובידיעת הכללים שלמדים מהם לאתהיה ביניהם מחלוקת במה שלומדים באחת המדות בשום פנים, ואם תהיה תהיה מועטת, כמו שלא מצאנו מחלוקת בין שמאי והלל אלא בהלכות אחדות, לפי שדרכי למודם בכל מהשהיו לומדים אותו באחת המדות היו קרובים זה לזה, וגם הכללים הנכונים שהיו אצל זה היו אצל השני. וכאשר נתמעט למוד תלמידיהם ונחלשו אצלם דרכי הדין בהשואה לשמאי והללרבותיהם נפלה מחלוקת ביניהם בשעת המשא ומתן בהרבה ענינים, לפי שכל אחד מהם דן לפי כח שכלו ולפי הכללים הידועים לו.
בית יוסף הקדמה
ברוך יי' אלהי ישראל אשר ברא עולמו לתכלית האדם ומכל מין האדם בחר לו עם סגולה יעקב חבל נחלתו ומרוב אהבתו לעם קרובו קרבנו לפני הר סיני והנחילנו על ידי מבחר המיןהאנושי משה רבינו ע"ה תורה ומצות חוקים ומשפטים צדיקים לטוב לנו למען נלך בדרכיו ונמצא חן בעיניו. ויהי כי ארכו לנו הימים הורקנו מכלי אל כלי ובגולה הלכנו וכמה צרות צרורותתכופות וצרות זו לזו באו עלינו עד כי נתקיים בנו בעונותינו ואבדה חכמת חכמיו וגו' (ישעיה כט יד) ואזלת יד התורה ולומדיה כי לא נעשית התורה כב' תורות אלא כתורות אין מספרלסבת רוב הספרים הנמצאים בביאור משפטיה ודיניה.
ספר חובות הלבבות הקדמה
נשאל אחד מן החכמים על שאלה נכרית מענין דין הגרושין, והשיב את שואלו: אתה האיש השואל על מה שלא יזיקנו, אם לא ידענו, הידעת כל מה שאתה חייב לדעתו מן המצוות, אשר אינך רשאי להתעלם מהם ואין ראוי לך לפשוע בהם, עד שנפנית לחשוב בשאלות נכריות, אשר לא תקנה בידיעתן מעלה יתירה בתורתך ואמונתך, ולא תתקן בה מעוות במדות נפשך. והנה אני נשבע, כימחמש ושלשים שנה אני מתעסק במה שצריך לי ממצוות תורתי, ואתה יודע רוב טרחי בעיון ורב הספרים אצלי, ולא פניתי לבי למה שפנית לבך לשאול עליו. והאריך להוכיחו ולביישו על זה.
דרשות הר"ן הדרוש האחד עשר
והנה יש כאן מקום עיון, כי זה ראוי שימשך על דעת מי שיחשוב שאין טעם למצות התורה כלל, אלא כולן נמשכות אחר הרצון לבד, ולפי זה אחר שהדבר מצד עצמו איננו ראוי להיות טמא או טהורדרך משל, אבל מה שטימאתהו או טיהרתהו נמשך אחר הרצון לבד, הנה אם כן לפי זה, הנמשך אחר כל מה שיניחו חכמי הדור, (ש)אי אפשר שיהיו דבריהם על הפך האמת, ואי אפשר שימשך מהעניןההוא בנפשותינו דבר מגונה כלל. אבל אחרי שאנחנו לא נבחר בזה הדעת, אבל נאמין שכל מה שמנעתהו התורה ממנו, מזיק אלינו, ומוליד רושם רע בנפשותינו, ואף על פי שלא נדע סיבתו, לפי זההדעת, אם כן כשיסכימו החכמים בדבר אחד טמא שהוא טהור, מה יהיה, הלא הדבר ההוא יזיק אותנו ויפעל מה שבטבעו לפעול, ואף על פי שהסכימו בו החכמים שהוא טהור. ואילו יסכימו הרופאיםעל סם אחד שהוא שוה, והוא על דרך משל חום במעלה רביעית, שאין ספק שלא תמשך פעולת החום בגוף כפי מה שיסכימו בו הרופאים, אבל כפי טבעו בעצמו. כן הדבר שאסרה לנו התורה מצדשהוא מזיק בנפש, איך ישתנה טבע הדבר ההוא מצד שהסכימו החכמים שהוא מותר, זה אי אפשר, רק על צד הפלא. והיה ראוי אם כן יותר שנמשך בזה על פי מה שתתברר לנו מצד נביא או בת קול,שעל דרך זה נתברר לנו אמיתת הדבר בעצמו.
רא"ש מסכת סנהדרין פרק ד
ו כתב בעל המאור ז"ל שמעתי משום חכם גדול מחכמי דורינו שלפנינו דהאידנא לית לן טועה בשקול הדעת. שהרי כל ההלכות פסוקות בידינו או מן הש"ס או מן הגאונים שאחר הש"ס. הלכך לאמשכחת האידנא טועה בשקול הדעת. אלא כל הטועה בדבר משנה הם טועים.
מדרש תהלים (בובר) מזמור יב
אמר ר' ינאי לא ניתנה דברי תורה חתיכין, אלא על כל דבור שהיה אומר הקב"ה למשה היה אומר מ"טפנים טהור, ומ"ט פנים טמא, אמר לפניו רבונו של עולם עד מתי נעמוד על בירורו של דבר, אמר ליה אחרי רבים להטות, רבו המטמאין טמא, רבו המטהרין טהור, ר' אבהו בשם ר' יונתן אמר תלמידוותיק היה לו לר' עקיבא, ור' מאיר שמו, והיה מטהר את השרץ מן התורה במ"ט פנים טהור, ובמ"ט פנים טמא, ר' יהושע בן לוי אמר תינוקות שהיו בימי שאול ודוד ובימי שמואל, היו יודעין לדרוש אתהתורה במ"ט פנים טהור, ובמ"ט פנים טמא, כמפורש במזמור ז'.
חידושי הריטב"א מסכת עירובין דף יג עמוד ב
אלו ואלו דברי אלהים חיים. שאלו רבני צרפת ז"ל היאך אפשר שיהו שניהם דברי אלהים חיים וזה אוסר וזה מתיר, ותירצו כי כשעלה משה למרום לקבל תורה הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פניםלאיסור ומ"ט פנים להיתר, ושאל להקב"ה על זה, ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהיה הכרעה כמותם, ונכון הוא לפי הדרש ובדרך האמת יש טעם וסוד בדבר.
ספר באר הגולה באר הראשון פרק ה
ואמר בעלי אסופות . פירוש, כי אי אפשר שיהיה דעת החכמים על דרך אחד, ואי אפשר שלא יהיה חלוק ביניהם כפי מה שהם מחולקים בשכלם. כי כל דבר ודבר, אי אפשר שלא יהיה בחינה יותרמאחת לדבר אחד. שאף אם הדבר טמא, אי אפשר שלא יהיה לו צד בחינה אל טהרה של מה. וכן אם הדבר טהור, אי אפשר שלא יהיה לו בחינה מה של טומאה. ובני אדם מחולקים בשכל, ואי אפשרשיהיו כל שכל בני אדם על דרך אחד, כמו שיתבאר. ולכך כל אחד ואחד מקבל בחינה אחת כפי חלוק שכלם. ועל זה קראם 'בעלי אסופות', רוצה לומר שיושבים אסופות ועוסקים בתורה, שאף שהםמחולקים בשכלם, מכל מקום הם מתאספים יחד. וכאשר הם מתאספים יש בהם כל הדעות המחולקות.
ואמר שמא תאמר אם כן האיך אני לומד תורה מעתה, על זה אמר (קהלת יב, יא) "כלם נתנו מרועה אחד". אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים. וביאור זה, כי השם יתברך כאשרנתן תורה לישראל, נתן כל דבר ודבר בתורה כפי מה שהוא. ואמר שדין זה יש בו בחינה לזכות, ויש בו בחינה לחובה. ודין של איסור והיתר, יש בדין זה בחינה להיתר, ויש כאן בחינה לאסור. וכן כשרופסול, יש בחינה אחת הפך האחרת. כמו שבעולם נמצא דבר מורכב מהפכים. ותוכל לומר על העץ שהוא מתיחס אל יסוד המים, וכן הוא האמת שיש בו מן המים. ותוכל לומר שיש בו מן יסוד האויר,וכן הוא האמת שיש בו יסוד האויר. ולא תמצא דבר פשוט לגמרי. וכן בתורה, אין דבר אחד טמא לגמרי שלא יהיה בו צד טהרה, ויש בו צד טומאה גם כן. וכאשר אחד למד על דבר אחד טהור, ונתןטעמו ושכלו לטהרה, הרי אמר בחינה אחת כפי מה שהוא. והאומר טמא, ואמר טעמו, זה אמר גם כן בחינה אחת.
והיינו דאמר שכולם הם מפי אדון המעשים. ולמה הוצרך לומר כאן 'מפי אדון כל המעשים', ומה ענינו לכאן. אלא רוצה לומר כמו שהשם יתברך אדון כל המעשים, וממנו נמצא עולם המורכב שישבו דברים מתחלפים, ויש אחד הפך השני. וכך הוא דבר זה, שכל דבר יש לו בחינות מתחלפות, שאין העולם פשוט שלא יהיה בו חילוף בחינות. אם כן המטמא והמטהר, זה למד תורה כמו השני, כי לכלאחד ואחד יש לו בחינה בפני עצמו, והשם יתברך ברא את הכל, והוא ברא הדבר שיש בו שתי בחינות. רק לענין הלכה למעשה אין ספק שהאחד יותר עיקר מן השני. כמעשה ה', אף כי הדבר הואמורכב, מכל מקום אין זה כמו זה, רק האחד יותר עיקר. שהרי העץ שהוא מורכב מארבעה יסודות, העיקר שגובר בו הוא יסוד הרוח, כמו שידוע. וכן אף שיש לדבר אחד בחינות מתחלפות, כולם נתנומן השם יתברך, רק כי אחד מהם יותר עיקר, והוא מכריע, והוא הלכה. מכל מקום אל תאמר כי דבר שאינו עיקר אינו נחשב כלום, זה אינו, כי השומע כל הדעות הרי השיג הדבר כפי מה שיש לדברבחינות מתחלפות, והרי למד תורה כפי מה שהוא הדבר, שיש לו בחינות מתחלפות. רק לענין הלכה אחד מכריע על השני.
ים של שלמה מסכת בבא קמא הקדמה
שלמה ע"ה אמר בחכמתו (קהלת י"ב, י"ב). ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ, ודרשו רבותינו בפרק עושין פסים (עירובין כ"א ע"ב) שמחויב הוא לשמוע דברי חכמים שנקראו סופרים.במה שחדשו והוסיפו בקבלתם בתורה שבעל פה הלכה למשה מסיני על תורה שבכתב, שהוא בתכלית הקיצור בכמות, וארוך באיכות. אף הוסיפו וגזרו ועשו משמרת למשמרת. כאשר הקדים החכםהזה שעשה אזנים לתורה. שנאמר (שם) איזן וחיקר. וכל הנמצא בדברי חכמי התורה מימות משה רע"ה עד עתה. הן הן החכמים שאמר הוא עליהן (שם שם, י"א) דברים חכמים כדרבונות. כלם נתנומרועה אחד. ושלא לתמוה על מחלוקתם בריחוק הדיעות, שזה מטמא וזה מטהר. זה אוסר וזה מתיר. זה פוסל וזה מכשיר. זה פוטר וזה מחייב. זה מרחק וזה מקרב. אם דעתם לשם שמים. והראשוניםאפילו בבת קול לא היו משגיחים (ב"מ נ"ט ע"ב). וכולם דברי אלקים חיים, כאילו קיבל כל חד מפי הגבורה, ומפי משה, האף שלא יצא הדבר מפי משה לעולם, להיות שני הפכים בנושא אחד. אעפ"י כןדמהו החכם לרוב אישורו וחיזקו, שאין בין דבר שהוציא משכל הפועל, אשר נתעוללו לו במושכלות שניות ושלישיות. לבין דבר שבא אליו בכח חוש הדיבור בקבלה הלכה למשה מסיני. אף שלא ציירובמופת שכלו להיותו הכרח. לולי צד הקבלה איש מפי איש. והמקובלים כתבו טעם לדבר, לפי שכל הנשמות היו בהר סיני, וקיבלו דרך מ"ט צינורות. והן שבעה פעמים שבעה, מזוקק שבעתיים. והןהקולות אשר שמעו וגם ראו. וכל ישראל רואים את הקולות הן הדיעות המתחלקות בצינור. כל אחד ראה דרך צינור שלו לפי השגתו. וקבל כפי כח (נשמת עליונו) [נשמתו העליונה], לרוב עילוייה. אופחיתותה, זה רחוק מזה. עד שאחד יגיע לטהור. והשני יגיע לקצה האחרון לטמא. והשלישי לאמצעות, רחוק מן הקצוות והכל אמת והבן.
קצות החושן הקדמה
במדרש בראשית רבה אמר ר' סימן בשעה שרצה הקב"ה לברוא את האדם נעשו מלאכי השרת כתות כתות מהם אומרים יברא ומהם אומרים כו' שנאמר חסד ואמת נפגשו חסד אומר יברא שכולומלא חסדים ואמת אומר לא יברא שכולו מלא שקרים כו' מה עשה הקב"ה נטל אמת והשליכה ארצה שנאמר ותשלך אמת ארצה אמרו לפניו רבש"ע אתה מבזה תכשיט שלך אמר הקב"ה רצוני שתעלהאמת מן הארץ. והיינו משום דידוע דשכל האדם ילאה להשיג האמת בהיות בארץ שורשו ולזה אמרו אתה מבזה תכשיט שלך כיון שעיקר הבריאה עבור התורה והאדם בשכלו האנושי מהנמנע להשיגהאמת האמיתי וכאשר יתנהגו העולמות כולם מעלמא ועד עלמא ע"פ תורת האדם ולא יהיה ע"פ האמת הרי אתה מבזה תכשיט שלך שחותמך אמת ועל זה השיב הקב"ה זהו רצוני שתעלה אמת מןהארץ והאמת יהיה כפי הסכמת החכמים בשכל האנושי ולשכון כבוד בארצינו וע"ד שאפרש בסמוך האמנתי כי אדבר. וזו היא ברכת התורה אשר נתן לנו תורת אמת שיהיה האמת אתנו וחיי עולם נטעבתוכינו. לפי מה שהקשה בר"ן שם כיון שיש לכל מצוה כח להחיות חיי עולם ובעבירה להמית מיתת עולם א"כ אם הרופאים יסכימו על הסם המזיק שהוא טוב ומועיל וכי מפני זה לא יעשה הסם שלוויזיק אם בטבעו להזיק וע"ש שכתב כי בסגולת כח המצוה הזאת אשר אנחנו שומעים לדברי החכמים יש בה כח להחיות גם אם אין מכוונין האמת וע"ש לשון הר"ן וזה שאנו מברכין שנתן לנו תורתאמת שיהיה האמת אתנו ושמא תאמר אם אינו אמת יזיק ח"ו לזה אנו מברכין וחיי עולם נטע בתוכינו ומתוכינו יערה וירבה חיי עולם וכבר אמרו בגמ' לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשבילתורה שבע"פ שנאמר ע"פ הדברים האלה כרתי אתך ואת ישראל והוא כריתת ברית והאהבה הנפלאה שנתן לנו תורה שבע"פ במתנה גמורה וממדבר מתנה כפי הכרעת החכמים ואמרו בש"ס תורה רובהבע"פ ומיעוט בכתב שנאמר אכתוב להם רובי תורתי כמו זר נחשבו והיינו דאם היה הכל בכתב מיד ד' עלינו השכיל אנחנו כמו זר נחשבו כי מה לשכל האנושי להבין בתורת ד' אבל בתורה שבע"פמשלנו הוא:
אליהו זוטא (איש שלום) פרשה ב
פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאני אדם אחד, ובא אלי בדרך מינות, ויש בו מקרא ואין בו משנה, אמר לי, מקרא ניתן לנו מהר סיני, משנה לא ניתן לנו מהר סיני, ואמרתי לו, בני, והלא מקרא ומשנהמפי הגבורה נאמרו, ומה בין מקרא למשנה, משלו משל, למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שהיה לו שני עבדים, והיה אוהבן אהבה גמורה, ונתן לזה קב חיטין ולזה קב חיטין, לזה אגודה של פשתן ולזהאגודה של פשתן, הפקח שבהן מה עשה, נטל את הפשתן וארגו מפה, ונטל את החיטין ועשאן סולת, ביררה טחנה, ולשה ואפה, וסידרה על גבי השלחן, ופרס עליה מפה, והניחה עד שלא בא המלך,והטפש שבהן לא עשה ולא כלום, לימים בא המלך בתוך ביתו ואמר להן, בניי, הביאו לי מה שנתתי לכם, אחד הוציא את [פת] הסולת על גבי השלחן ומפה פרוסה עליו, ואחד הוציא את החיטין בקופה,ואגודה של פשתן עליהן, אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה, הוי אומר איזה מהן חביב, זה שהוציא את השולחן ואת [פת] הסלת עליו
R. Baruch Halevi Epstein, Tosefes Bracha: Devarim 31:19
The simple meaning of the text has the words “this song” referring to the “ha’azinu” song [that immediately follows this Torah section.] Our wise sages, however, understand the word “song” as referring to the entire Torah. This would be in accordance with the statement in the Gemora Sanhedrin (21b) – Even if a person inherits a Torah scroll, it is still a commandment for everyone to write his own. The Gemora then cites our verse as the proof text. This shows that the wise sages understood the word “song” in our verse as applying to the whole Torah.
The Rambam, however, in Chapter 7:1 writes as follows: “It is a positive commandment on every person to write a Torah scroll as it says in the verse ‘write for yourselves this song’; in other words write for yourselves the Torah that contains this song”. [In other words, the Rambam did not want to explicitly call the Torah itself a song.]
It is possible to bring support for this explanation of the Rambam from the fact that we see that King David was actually punished for referring to Torah as ‘tunes’ as it says in Psalms 119:54 – Your laws were to me as tunes in the house of my sojournings.” Tunes and song are the same thing as is proven in Gemora Gittin (7a). Additionally in Gemora Betza (24a) a person is criticized for singing the Torah verses as though it were a song. If all of this is so, how can it be that HaShem himself would refer to the Torah as a song in the verse above?
The answer to this question is that even though [perhaps] it may not be respectful to describe the Torah as a song as is explained above, nevertheless regarding the content [and process] of learning Torah it is appropriate to compare it to a song or a tune.
This approach can be explained following the approach of the Gemora Chagigah on the verse in Ecclesiastes 12:11 “The words of the wise are like goads, and like well-fastened [collected] nails with large heads, given from one shepherd.” Regarding this verse, the Gemora comments that the collected nails are referring to the sages who gather together in groups/collections and occupy themselves in Torah. These judge a case and say “pure” while these judge a case and say “impure”. These judge a case and say “forbidden” while these judge the same case and say “permitted”. Even though they disagree, they are all given from the same shepherd. As it says in the Gemora Eruvin (13b), “These and these are the [all] the words of the Living G-d.”
At first glance this is astonishing. How can it be that one who says “impure” – his words are the words of the Living G-d; yet this other judge in the same case who says “pure” – his words are also the words of the Living G-d? Isn’t the truth only with one of them? The answer is either “pure” or “impure” – it can’t be both!
Rather the parable to a song is exactly appropriate here. It is similar to a choir or an orchestra. Each person in the choir has a voice that is different from his colleagues. One has a high voice and one has a low voice. One has a thin voice and one has a loud voice. One has a voice that sounds like a lion roarding and one has a voice that sounds like a bird chirping. At first glance it looks like total chaos between them. Or perhaps that each one is doing with his voice something different from his friend in order to anger or upset his friend.
But the truth is that this is not the case. Rather, because of the differences of the voices, there actually comes out at the end a beautiful song and a mixture that his sweet to the ear.
This is exactly the process of learning Torah with a study partner. When one disagrees and argues with his study partner or brings proofs against his partner’s ideas or challenges his assumptions or his logic and they dig together. Only then, when they consider together the issue from all points of view – only then can the issue become clarified and a true, lasting judgement result.
This process is also referred to in Gemora Baba Metzia (84a). This is why this process is referred to as the War of Torah (in Gemora Megilah 16b). This is also alluded to in Gemora Berachos 56b where it states that one who dreams of a goring ox will have children who attack halachic issues, meaning that they will be skilled at debating and arguing and dissecting points of view.
Thus, we see that these types of disagreements are appropriate and necessary for the desired outcome. This is why all the different, opposing points of view are all called “words of the Living G-d”. It is because exactly through these differing points of the view that the Halacha becomes clarified in a clear and truth way. This being the case, we can see the similar process and content between the Torah and a song.
שו"ת רש"י סימן שפב
הלב יודע טרד המצוי באגור ביקבים, על כן לצדק יכריעני אדוני ר' עזרא את קוצר מילי.וראשון דברים אני הנשאל שואל לו לשלום, ועל התוכחות הכתובות לא כדי אני להוכיח.אמנם אין מסרבין לגדוליםא והנני משיב להם לפי עטי.
מעידני עלי שמים וארץ שקבלתי מרבינו יצחק הלוי בשחיטת חוליןב בכל מקום ששנינו בה איסור בשר בחלב בנותן טעם, היה רגיל לומר לי לא גמרינן מהא מסכתא ולא עבדינן כוותיה.דהא סתמא מתניתין היא בע"זג דבשר בחלב במשהו, דתנן אילו אסורין ואוסרין בכל שהוא כו'.ומתורה הורה לי בשר בחלב במשהוא.ואני לא נתתי לבי אז לחקור בדברים, והלא רבינו לא היה שונה מסכת ע"ז. וכשבאתי לכאן ועסקתי במסכת ע"ז והבנתי מתוכה, שאי אפשר להורות ממנה בב"ח במשהו מפני כמה טעמים. חדא, דלישנא דמתניתין לא דייקא הכי, דקתני ואילו אסורין ואוסרין בכל שהוא. אלמא באיסורין עסקינן הבאין לחזור ולאסור את אחרים, כגון חתיכת בב"ח שנתערבה בחתיכות כשרות לאחר שנתבשל בחלב ונאסרה, דומיא דהנהו דקתני בהדה פטר חמור ועגלה ערופה שהואסורין ואוסרין ואין שם היתר.ועוד מדתרצינן בגמראד תרתי אית ליה, דבר שבמנין ואיסור הנאה, ושמעינן מינה דבר שבמנין סבירא ליה דבטיל.ומדלא תנא חתיכות נבלה, שמעינן מינה עד דאיכאתרתי דבר שבמנין ואיסורי הנאה.ואי בטיפה שנפלה על החתיכה, אמאי לא תבטיל האי טיפה. מי הויא דבר שדרכו לימנות. ע"כ לא מפרש אלא בחתיכה בחתיכות.
וכשחזרתי לגרמייזא דנתי לפני רבינו בכך ונומתיה,,, דקדק אדוני בדברי ראובן אמתיים הם, ולא טעה אלא בדבר אחד שהראהו,,, הפרק, והן המשניות עצמן דקדקו בלשונם שאינן סותרין זו את זוז,,,מהפך הדבר לומר בחלב שנאסר כבר ונתערב בחלב היתר. ובחלב לא משמעח, האיך יכול לימנות חלב, ולא משכחת לה אלא בחתיכה בחתיכות: ומה שאדוני מקשה האיך סוף איסור חמור מתחילתו,יבין לאשורו ואין לו תימה.קודם שיתן טעם זה עם זה אין כאן איסור, דדרך בישול אסרה תורה,,,ט ואסור אפילו יש בו אלף אם יש בו חשיבות, כגון דרכו למנות ואיסורי - הנאה, שאילו שני טעמים איןמניחין אותן ליבטל: ומה שאמר אחי עורות לבובין ויין נסך ושאר הנמנין שם תחילת איסורן במשהו.לא נתן לבו לדברים, כולן קודם תערובתן אסורין הן, ובתערובתן הן אוסרין את שנתערבו בהן. אף בב"ח נמי, בנאסר קודם תערובתו כאילו עסקינן, ובתערובתן חוזר ואוסרן לחתיכות שנתערב בהן.
וראובן הכותב מכתב השאילה, ידעתי מי הוא והכרתי כתב - ידו.וירא להזכיר שמו, כי חושדני לאויב לו.ואני לא כן אנכי עמדי. וגם ברכתו לא תעוכב אצלי חנם, ברכת טוב תבואתוי ואני ראיתי בכתב- שאילתו, ואילו אסורין ואיסורן בכל שהוא. לא כך הוא שנויה, אלא אילו אסורין ואוסרין בכל שהוא.ואין אדם יכול לומר, דאיסורן בכל שהן גרסינן ואתערובת קאי, והכי קאמר שנאסרו מחמת איסור משהו.לא זו הדרך, דתערובת מי מיקרו פטר חמור, מי מיקרו יין נסך ושיער נזיר.הלא אינו אלא היתר מחמת ספק נאסרים, והאיך אתה קורא אותן פטר חמור ושער נזיר.ומקובל אני, ואוסרין בכל שהן.
ספר מצוות גדול עשין הקדמה כללית
מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי. שמרה נפשי עדותיך ואהבם מאוד. הנה תאבתי לפיקודיך בצדקתך חייני.
הנני משה בן יעקב כבר הקדמתי בספר מצות לא תעשה עניין ספר הזה כי הוא לידע יסוד המצות על פי הקבלה ולא [כל] חילוקיהם באורך ויש מצות שאין נוהגים לדורות ולא היו כי אם לפי שעה ואיןראוי למנותם כגון ברכות וקללות דהר גריזים והר עיבל וסיד אבנים גדולות ועשיית המשכן וכיוצא באלו:
וגרסינן בפרק במה אשה (שבת סג, א) כל העושה מצוהא כמאמרה אין מבשרין אותו בשורות רעות ואפילו הקב"ה גוזר גזירה מבטלה שנאמר (קהלת ח, ד ה) באשר דבר המלך שלטון מי יאמר לו מהתעשה וסמיך ליה שומר מצוה לא ידע דבר רע. ויש מהמון [ה]עם שאומרין מה לנו ולמצות סדר קדשים קל וחומר למצות סדר זרעים ולמצות סדר טהרות לדברים שאין נוהגין בזמן הזה, אל יאמר אדםכן כי המצות אשר צוה אדוןב העולם יש לידע יסודותיהם אף על פי שאינם צריכין עתה כי על כל המצות נצטוינו ולמדתם אותם (דברים יא, יט) ונאמר (דברים כז, א) שמור את כל המצוה אשר אנכימצוה אתכם וגומר, ונאמר (ויקרא כב, לא) ושמרתם מצותי ועשיתם אותם, הא למדת שהשמירה והעשייה שני דברים הם כי אין שמירה אלא בלב שנאמר (משלי כב, יח) כי נעים כי תשמרם בבטנךיכונו יחדו על שפתיך וכן אמרו רבותינו (תו"כ אמור פרק ט ה"ג) ושמרתם זו המשנה ועשיתם זו העשייה. ויש אדם שילמוד כל ימיו ולא יכולג להשיג לדעת מצוה אחת כמאמרה בעל פה מחמת אורךהגמרא ופלפולה ומצוה אחת מפוזרת הנה והנה והתורה הזהירה (דברים ו, ז) ושננתם לבניך שיהו מצות התורה מחובריןד בפיך ובפי בניך כחרב שנון שאם ישאלך אדם אלה תגמגם אלא אמור לו מיד(קידושין ל, א):
עוד אמרו רבותינו בסוף מסכת מנחות (קי, א) זאת תורת העולה זאת תורת המנחה זאת תורת החטאת זאת תורת האשם כל העוסק בתורת עולה אינו צריך עולה כל העוסק בתורת מנחה אינו צריךמנחה וכל העוסק בתורת חטאת אינו צריך חטאת וכל העוסק בתורת אשם אינו צריך אשם וכן אמר הכתוב (הושע יד, ג) ונשלמה פרים שפתינו:
השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם הקדמה
אמר משה בר נחמן ז"ל מנעורי גדלני כאב ומבטן אמי אנחנה וגם עד זקנה ושיבה לא אניחנה, במדתי החזקתי ולא אזניחנה, כי לב כל נבון יקחנה וחכם באחור ישבחנה, ללמד זכות על הראשוניםולפרש דברי הגאונים. כי הם לנו בלמוד התלמוד פנה ועמוד, הם אשר הורונו ולמדונו, הם שהעמידונו, על דרכי התורה ושבילם, ומהם שאלנו לנתיבות עולם, אי זה דרך הטובה ללכת בה. והנה בדורותהאחרונים המונים המונים כולם תחכמונים, שאגת אריות וקול לבאים באים בקושיות והויות, להפיל חכמות בנויות לתלפיות. ובידם חרב פיפיות להמית ולהחיות. להמית חכמות אשר לא תמותינהולחיות דברים אשר לא תחיינה. יחזקו ידים רפות בהלכות רופפות, יחיו את האבנים מערמות העפר והמה שרופות. ואני הקטן בשבטי הדל באלפי הייתי בימי חרפי, ואשמעה אחד קדוש מדבר, זהב ורבפנינים מחבר, והנה אחד השרים הראשונים מתגבר, לנתוש ולנתוץ להאביד ולשבר. לבשתי קנאות וי"י אל"ים צבאות נתן לי אוזנים לשמוע ועינים לראות. בינותי בספרים אשר חברו, הקשבתי ואשמעלא כן ידברו. ורוח בטני הציקתני וצדקתו היא סמכתני, עד אשר החזרתי התורה לאכסניא שלה ונבנתה על תלה. והיום כאשר זרחו על פני כוכבי זקוני הראני י"י והנה לפני מאמר וספר נותן אמרי שפר,אגרת מקוטרת מור וקדה יקר מכל כלי חמדה. חבור לרב הגדול מבצר ומגדול, בניין בעניין אין לו חקר ומניין, עמוק עמוק מי ימצאנו ורחוק רחוק מי יראנו. וגם הרב במאמר על הראשונים יתמרמר.שאגה לו כלביא ראיות להביא, כי בעל ההלכות רב שמעון הביט צר מעון. לא עמדו במרחב רגליו ועננה תשכון עליו. בעינים סגורות וידים אסורות ספר המצות ומנה התורות שגה בפשוטות טעהבברורות. והוא ארז בלבנון בכבוד ובגודל. עצי עדן לא דמוהו. מים גדלוהו, תהומות רוממוהו, כל סתום לא עממוהו. ותשאני רוח ללמד עליהם זכות ולבי ערב להודיע אל הרב שלא בא עד התכלית ואלהמופת לא קרב. ובמקום אשר חשב, לא עמד ולא ישב. והנני עם חשקי וחפצי להיות לראשונים תלמיד, לקיים דבריהם ולהעמיד, לעשות אותם לצוארי רביד ועל ידי צמיד, לא אהיה להם חמור נושאספרים תמיד. אבחר דרכם ואדע ערכם. אך באשר לא יכילו רעיוני אדון לפניהם בקרקע אשפוט למראה עיני. ובהלכה ברורה לא אשא פנים בתורה. כי י"י יתן חכמה בכל הזמנים ובכל הימים. לא ימנעטוב להולכים בתמים:
הקדמה למלחמת ה'
ואתה המסתכל בספרי אל תאמר בלבבך כי כל תשובתי על הרב רבי זרחיה ז"ל כולן בעיניתשובות נצחות ומכריחות אותך להודות בהם על פני עקשותך ותתפאר בהיותך מספק אחת מהן על לומדיה או תטריח על דעתך להכנס בנקב המחט לדחות מעליך הכרח ראיותי אין הדבר כן כי יודעכל לומד תלמודנו שאין במחלוקת מפרשיו ראיות גמורות ולא ברוב קושיות חלוטות שאין בחכמה הזאת מופת בדור כגון חשבוני התשבורות ונסיוני התכונה:
הקדמת הרמב"ם למשנה
אבל אמרם משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבתה מחלוקת בישראל, ענין דבר זה ברור מאד, כי שני אנשים שהם שווים בהבנה ובעיון ובידיעת הכללים שלמדים מהם לא תהיה ביניהם מחלוקת במה שלומדים באחת המדות בשום פנים, ואם תהיה תהיה מועטת, כמו שלא מצאנו מחלוקת בין שמאי והלל אלא בהלכות אחדות, לפי שדרכי למודם בכל מה שהיו לומדים אותו באחת המדות היו קרובים זה לזה, וגם הכללים הנכונים שהיו אצל זה היו אצל השני. וכאשר נתמעט למוד תלמידיהם ונחלשו אצלם דרכי הדין בהשואה לשמאי והלל רבותיהם נפלה מחלוקת ביניהם בשעת המשא ומתן בהרבה ענינים, לפי שכל אחד מהם דן לפי כח שכלו ולפי הכללים הידועים לו. ואין להאשימם בכך, כי לא נוכל אנחנו להכריח שני בני אדם המתוכחים שיתוכחו לפי [רמת] שכלם של יהושע ופינחס, וגם אין אנחנו רשאים לפקפק במה שנחלקו בו מפני שאינם כשמאי והלל או למעלה מהם, כי לא חייב אותנו בכך ה' יתעלה. אלא חייב אותנו לשמוע מן החכמים חכמי איזה דור שיהיה, כמו שאמר או אל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת. ועל אופן זה נפלה מחלוקת, לא שטעו בקבלתם וקבלת האחד אמת והשני בטלה. וכמה ברורים דברים אלה למי שמתבונן בהם, וכמה גדול היסוד הזה בתורה.