הוּא הָיָה אוֹמֵר, אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי. וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי. וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתָי:
(14) He [Rabbi Hillel] used to say: If I am not for me, who will be for me? And when I am for myself alone, what am I? And if not now, then when?
(א) הוּא הָיָה אוֹמֵר. גם זה מאמרו של הלל הזקן, שנזכר במשנה הקודמת (ופרטים על חכם זה ראו לעיל, משנה יב). מאמרו המפורסם הזה של הלל מתחלק לשלושה חלקים, אשר רק שני הראשונים שבהם קשורים זה בזה, והריהם עוסקים בשאלת הזיקה שבין היחיד לבין היחד, בין האדם הבודד לבין הקבוצה שהוא מהווה חלק ממנה.
(ב) אִם אֵין אֲנִי לִי מִי לִי?. אם לא אדאג לעצמי, לזכויותיי ולטובתי, מי יעשה זאת למעני? והתשובה ברורה: אף לא איש. בחלק זה של המאמר מטיל הלל הזקן על האדם אחריות לגורלו ותובע ממנו ליזום ולפעול בנחישות למען שיפור תנאי חייו ועולמו. אקטיביות ולא פאסיביות, יוזמה ולא הסתמכות על אחרים, היא שתביא להישגים. עם זאת יודע הלל יפה כי בעולמנו החברתי לא יכול אדם לפעול כאילו הוא מצוי בחלל ריק, בוואקום, ולעשות ככל העולה על רוחו, ועל כן הוא ממשיך ואומר:
(ג) וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי מָה אֲנִי? והתשובה גם כאן ברורה: אין הפרט הבודד יכול להגיע למיצוי יכולתו ולהישגים מושלמים מבלי שהוא נעזר בחברה שהוא חי בתוכה, תורם לה ונתרם על ידה בעת ובעונה אחת. שני חלקי מאמרו של הלל משלימים אפוא זה את זה ואין אחד מהם יכול לעמוד בפני עצמו.
(ד) וְאִם לֹא עַכְשָׁו אֵימָתַי? אם חש אדם שעליו לעשות מעשה נכון וראוי, אין סיבה שידחה את עשייתו לטווח בלתי ברור של זמן. אין זו תביעה להשיג דבר כלשהו מייד כאשר חושקים בו, גם לא קריאה לעשייה פזיזה וגחמנית. כל דבר, אומר הלל, ראוי שיעשה בזמנו, אך כאשר אין שום סיבה להתמהמה או לדחות את המעשה – זמנו כעת ומייד.
(ה) לא נראה שצריכים אנו לקשר את חלקו השלישי של המאמר אל שני הראשונים. משותפת להם רק העובדה שהם מנוסחים בקצרה כשאלה רטורית, שאלה שתשובתה ברורה מאליה.
...אַ
(י) רַבִּי יוֹנָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר, לָמָּה נִבְרָא הָעוֹלָם בְּב', אֶלָּא מַה ב' זֶה סָתוּם מִכָּל צְדָדָיו וּפָתוּחַ מִלְּפָנָיו, כָּךְ אֵין לְךָ רְשׁוּת לוֹמַר, מַה לְּמַטָּה, מַה לְּמַעְלָה, מַה לְּפָנִים, מַה לְּאָחוֹר, אֶלָּא מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם וּלְהַבָּא. בַּר קַפָּרָא אָמַר (דברים ד, לב): כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ, לְמִן הַיּוֹם שֶׁנִּבְרְאוּ אַתָּה דּוֹרֵשׁ, וְאִי אַתָּה דּוֹרֵשׁ לִפְנִים מִכָּאן. (דברים ד, לב): וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם, אַתָּה דּוֹרֵשׁ וְחוֹקֵר, וְאִי אַתָּה חוֹקֵר לִפְנִים מִכָּאן. דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן פָּזִי בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית בַּהֲדֵיהּ דְּבַר קַפָּרָא, לָמָּה נִבְרָא הָעוֹלָם בְּב', לְהוֹדִיעֲךָ שֶׁהֵן שְׁנֵי עוֹלָמִים, הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא. דָּבָר אַחֵר, וְלָמָּה בְּב' שֶׁהוּא לְשׁוֹן בְּרָכָה, וְלָמָּה לֹא בְּאָלֶ"ף שֶׁהוּא לְשׁוֹן אֲרִירָה. דָּבָר אַחֵר, לָמָּה לֹא בְּאָלֶ"ף שֶׁלֹא לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לָאֶפִּיקוֹרְסִין לוֹמַר הֵיאַךְ הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד שֶׁהוּא נִבְרָא בִּלְשׁוֹן אֲרִירָה, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲרֵי אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ בִּלְשׁוֹן בְּרָכָה, וְהַלְּוַאי יַעֲמֹד. דָּבָר אַחֵר, לָמָּה בְּב' אֶלָּא מַה ב' זֶה יֵשׁ לוֹ שְׁנֵי עוֹקְצִין, אֶחָד מִלְּמַעְלָה וְאֶחָד מִלְּמַטָּה מֵאֲחוֹרָיו, אוֹמְרִים לַב' מִי בְּרָאֲךָ, וְהוּא מַרְאֶה בְּעוּקְצוֹ מִלְּמַעְלָה, וְאוֹמֵר זֶה שֶׁלְּמַעְלָה בְּרָאָנִי. וּמַה שְּׁמוֹ, וְהוּא מַרְאֶה לָהֶן בְּעוּקְצוֹ שֶׁל אַחֲרָיו, וְאוֹמֵר ה' שְׁמוֹ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר חֲנִינָא בְּשֵׁם רַבִּי אֲחָא, עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה דוֹרוֹת הָיְתָה הָאָלֶ"ף קוֹרֵא תִּגָּר לִפְנֵי כִסְאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמְרָה לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲנִי רִאשׁוֹן שֶׁל אוֹתִיּוֹת וְלֹא בָּרָאתָ עוֹלָמְךָ בִּי, אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ לֹא נִבְרָא אֶלָּא בִּזְכוּת הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג, יט): ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ וגו', לְמָחָר אֲנִי בָּא לִתֵּן תּוֹרָה בְּסִינַי וְאֵינִי פּוֹתֵחַ תְּחִלָה אֶלָּא בָּךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ, ב): אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ. רַבִּי הוֹשַׁעְיָא אוֹמֵר לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ אָלֶ"ף, שֶׁהוּא מַסְכִּים מֵאָלֶ"ף, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קה, ח): דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר.
(10) Rabbi Yonah said in the name of Rabbi Levi: Why was the world created with a "bet"? Just as a bet is closed on all sides and open in the front, so you are not permitted to say, "What is beneath? What is above? What came before? What will come after?" Rather from the day the world was created and after. Bar Kappara said: "You have but to inquire about bygone ages that came before you [ever since G-d created humanity on earth]" (Deuteronomy 4:32). "Ever since G-d created them" you may speculate, however you may not speculate on what was before that. ["From one end of Heaven to the other"] on this you may speculate and investigate, but you may not speculate and investigate 0n what was before. Rabbi Yehudah ben Pazzi explained the Creation story according to Bar Kappara. Why was the world created with a "bet"? To teach you there are two worlds: this world and the world-to-come. D'var Acher: Why with a "bet"? Because it is the language of "blessing." And why not with an "aleph"? Because it is the language of "cursing."
...אָח
...אַחֵר
(יח) וַיִּגַּ֨שׁ אֵלָ֜יו יְהוּדָ֗ה וַיֹּאמֶר֮ בִּ֣י אֲדֹנִי֒ יְדַבֶּר־נָ֨א עַבְדְּךָ֤ דָבָר֙ בְּאָזְנֵ֣י אֲדֹנִ֔י וְאַל־יִ֥חַר אַפְּךָ֖ בְּעַבְדֶּ֑ךָ כִּ֥י כָמ֖וֹךָ כְּפַרְעֹֽה׃ (יט) אֲדֹנִ֣י שָׁאַ֔ל אֶת־עֲבָדָ֖יו לֵאמֹ֑ר הֲיֵשׁ־לָכֶ֥ם אָ֖ב אוֹ־אָֽח׃ (כ) וַנֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֲדֹנִ֔י יֶשׁ־לָ֙נוּ֙ אָ֣ב זָקֵ֔ן וְיֶ֥לֶד זְקֻנִ֖ים קָטָ֑ן וְאָחִ֨יו מֵ֜ת וַיִּוָּתֵ֨ר ה֧וּא לְבַדּ֛וֹ לְאִמּ֖וֹ וְאָבִ֥יו אֲהֵבֽוֹ׃ (כא) וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־עֲבָדֶ֔יךָ הוֹרִדֻ֖הוּ אֵלָ֑י וְאָשִׂ֥ימָה עֵינִ֖י עָלָֽיו׃ (כב) וַנֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֲדֹנִ֔י לֹא־יוּכַ֥ל הַנַּ֖עַר לַעֲזֹ֣ב אֶת־אָבִ֑יו וְעָזַ֥ב אֶת־אָבִ֖יו וָמֵֽת׃ (כג) וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־עֲבָדֶ֔יךָ אִם־לֹ֥א יֵרֵ֛ד אֲחִיכֶ֥ם הַקָּטֹ֖ן אִתְּכֶ֑ם לֹ֥א תֹסִפ֖וּן לִרְא֥וֹת פָּנָֽי׃ (כד) וַיְהִי֙ כִּ֣י עָלִ֔ינוּ אֶֽל־עַבְדְּךָ֖ אָבִ֑י וַנַּ֨גֶּד־ל֔וֹ אֵ֖ת דִּבְרֵ֥י אֲדֹנִֽי׃ (כה) וַיֹּ֖אמֶר אָבִ֑ינוּ שֻׁ֖בוּ שִׁבְרוּ־לָ֥נוּ מְעַט־אֹֽכֶל׃ (כו) וַנֹּ֕אמֶר לֹ֥א נוּכַ֖ל לָרֶ֑דֶת אִם־יֵשׁ֩ אָחִ֨ינוּ הַקָּטֹ֤ן אִתָּ֙נוּ֙ וְיָרַ֔דְנוּ כִּי־לֹ֣א נוּכַ֗ל לִרְאוֹת֙ פְּנֵ֣י הָאִ֔ישׁ וְאָחִ֥ינוּ הַקָּטֹ֖ן אֵינֶ֥נּוּ אִתָּֽנוּ׃ (כז) וַיֹּ֛אמֶר עַבְדְּךָ֥ אָבִ֖י אֵלֵ֑ינוּ אַתֶּ֣ם יְדַעְתֶּ֔ם כִּ֥י שְׁנַ֖יִם יָֽלְדָה־לִּ֥י אִשְׁתִּֽי׃ (כח) וַיֵּצֵ֤א הָֽאֶחָד֙ מֵֽאִתִּ֔י וָאֹמַ֕ר אַ֖ךְ טָרֹ֣ף טֹרָ֑ף וְלֹ֥א רְאִיתִ֖יו עַד־הֵֽנָּה׃ (כט) וּלְקַחְתֶּ֧ם גַּם־אֶת־זֶ֛ה מֵעִ֥ם פָּנַ֖י וְקָרָ֣הוּ אָס֑וֹן וְהֽוֹרַדְתֶּ֧ם אֶת־שֵׂיבָתִ֛י בְּרָעָ֖ה שְׁאֹֽלָה׃ (ל) וְעַתָּ֗ה כְּבֹאִי֙ אֶל־עַבְדְּךָ֣ אָבִ֔י וְהַנַּ֖עַר אֵינֶ֣נּוּ אִתָּ֑נוּ וְנַפְשׁ֖וֹ קְשׁוּרָ֥ה בְנַפְשֽׁוֹ׃ (לא) וְהָיָ֗ה כִּרְאוֹת֛וֹ כִּי־אֵ֥ין הַנַּ֖עַר וָמֵ֑ת וְהוֹרִ֨ידוּ עֲבָדֶ֜יךָ אֶת־שֵׂיבַ֨ת עַבְדְּךָ֥ אָבִ֛ינוּ בְּיָג֖וֹן שְׁאֹֽלָה׃ (לב) כִּ֤י עַבְדְּךָ֙ עָרַ֣ב אֶת־הַנַּ֔עַר מֵעִ֥ם אָבִ֖י לֵאמֹ֑ר אִם־לֹ֤א אֲבִיאֶ֙נּוּ֙ אֵלֶ֔יךָ וְחָטָ֥אתִי לְאָבִ֖י כָּל־הַיָּמִֽים׃ (לג) וְעַתָּ֗ה יֵֽשֶׁב־נָ֤א עַבְדְּךָ֙ תַּ֣חַת הַנַּ֔עַר עֶ֖בֶד לַֽאדֹנִ֑י וְהַנַּ֖עַר יַ֥עַל עִם־אֶחָֽיו׃ (לד) כִּי־אֵיךְ֙ אֶֽעֱלֶ֣ה אֶל־אָבִ֔י וְהַנַּ֖עַר אֵינֶ֣נּוּ אִתִּ֑י פֶּ֚ן אֶרְאֶ֣ה בָרָ֔ע אֲשֶׁ֥ר יִמְצָ֖א אֶת־אָבִֽי׃
(ד) הוּא הָיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִרְצוֹנְךָ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנְךָ כִרְצוֹנוֹ. בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ, כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי רְצוֹנֶךָ. הִלֵּל אוֹמֵר, אַל תִּפְרֹשׁ מִן הַצִּבּוּר, וְאַל תַּאֲמִין בְּעַצְמְךָ עַד יוֹם מוֹתְךָ, וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ, וְאַל תֹּאמַר דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ, שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמַע. וְאַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאִפָּנֶה אֶשְׁנֶה, שֶׁמָּא לֹא תִפָּנֶה:
(4) He was accustomed to say: Make His [God's] will like your will, so that He will make your will like His will. Nullify your will to His will, so that He will nullify the will of others to your will. Hillel says: Do not separate yourself from the community. Do not believe in yourself until the day of your death. Do not judge your fellow until you come to his place. Do not say something that cannot be heard, for in the end it will be heard. Do not say, "When I will be available I will study [Torah]," lest you never become available.
(א) הוּא הָיָה אוֹמֵר. רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא, הנזכר גם בשתי המשניות הקודמות. מאמר זה איננו קל להבנה והתלבטו בו פרשנים במהלך הדורות. יש בו שני חלקים, וכל אחד מן החלקים מציב בפני האדם תביעה, וכן שכר שיזכה לו אם ימלא אחר התביעה הזו. נראה שביסוד דברי רבן גמליאל גם הבנות שונות של השורש רצ"ה ושל שם העצם "רצון". מסתבר שלרצות איננו רק עניין של שאיפה, של ניסיון להשיג משהו או להגיע אליו (כמו: "אני רוצה לישון"), אלא גם ביטוי לתגובה חיובית, להנאה ולסיפוק (כגון: "אני מקבל ברצון את בקשתך"). מאמרו של רבן גמליאל עושה שימוש במשמעות כפולה זו.
(ב) עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנְךָ. השתדל שיהיה רצונו של האלוהים, היינו מה שהאלוהים מבקש להשיג בעולם, כרצונך שלך, כדבר שאף אתה מבקש להשיג, וזאת על ידי הליכה בדרכיו וקיום מצוותיו בלב שלם, כאילו אתה עצמך ביקשת לעשותם משיקוליך שלך.
(ג) כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנְךָ כִּרְצוֹנוֹ. והשכר על כך: כיוון שאתה הולך בדרכי האלוהים, הרי שכל דבר שאתה מתאווה להשיג ולהגיע אליו ייראה בעיני האלוהים כדבר ראוי ונכון, ועל כן יסייע לך להגשים את בקשתך. ומן הצד האחר:
(ד) בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ. כאשר מה שהאלוהים רואה אותו כראוי וכנכון עומד בסתירה לנטיות לבך, בסתירה לרצונך שלך, חייב אתה לוותר ולסגת ולקבל עליך את מה שנראה לאלוהים כדבר הנכון.
(ה) כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי רְצוֹנֶךָ. והשכר על כך: במקום שאתה ו"אחרים" תעמדו בהתנגשות של שאיפות, זה מבקש דבר אחד וזה מבקש דבר אחר, ואולי אף דברים מנוגדים, תזכה לסיוע משמים כדי ששאיפתך היא שתתגשם. ומי הם אותם "אחרים"? קשה לומר שמדובר בבני אדם אחרים, שהרי אפשר שגם הם עושים את רצון האלוהים, וגם הם מבטלים את רצונם מפני רצונו! ועל כן נראה לפרש ש"אחרים" הוא כינוי לגורמים שליליים, כגון יצר הרע או גורמים אחרים המבקשים לפגוע באדם. – אמת, יש במאמר זה ביטוי לעקרון של קבלת שכר על מעשה ראוי ורצוי, בניגוד למה שראינו לעיל (א, ג) על כך שיש לשמש את האלוהים "שלא על מנת לקבל פרס" כלל. מסתבר, כי גם בשאלה מורכבת זו של יחסי אדם ואלוהים – קבלת שכר לעומת עשייה בלא כל בקשת שכר – שררו דעות שונות בעולמם של חכמים.
(יג) הִלֵּל אוֹמֵר. לאחר שסיימה מסכת אבות להביא את דבריהם של הנשיאים, מהלל הזקן ועד לרבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא, היא שבה לעסוק במייסד המשפחה, בהלל (עליו ראו לעיל א, יב), ומביאה משמו ארבעה מאמרים נוספים (להלן, משניות ה–ח). לאחר מכן תעסוק בתלמידו, רבן יוחנן בן זכאי (משנה ט), ובתלמידיו שלו. נראה אפוא שהלל הזקן משמש במסכת אבות כנקודת מוצא לשתי רשימות של חכמים ששולבו זו אחר זו: אבות ובנים, כלומר בית הנשיא (א, יב – ב, ד), וחכמים ותלמידיהם (הפותחת במשנה שלפנינו). עם זאת יש להעיר כי בכתבי יד שונים של המסכת נאמר כאן "רבי הלל" ולפי זה מדובר בחכם מאוחר יותר, נכדו של רבי יהודה הנשיא. – מאמרו של הלל כולל חמש המלצות לדרך חיים ראויה, וכולן פותחות במילת השלילה "אל", אך לא נראה שכולן קשורות זו בזו. שלוש הראשונות עוסקות באדם ובמקומו בחברה, ואילו האחרונות בחובת הלימוד ובטיבו.
(יד) [א] אַל תִּפְרוֹשׁ מִן הַצִּבּוּר. על האדם לראות את עצמו תמיד כחלק מן הקבוצה החברתית שהוא משתייך אליה, ואל לו לזנוח אותה וללכת בדרך משלו. גם האדם האינדיבידואליסט הקיצוני זקוק למסגרת חברתית תומכת, ועליו למצוא דרך לבטא את ייחודו במסגרתהּ ולא מחוץ לה (והשוו א, יד).
(טו) [ב] וְאַל תַּאֲמֵן בְּעַצְמְךָ עַד יוֹם מוֹתְךָ. כל אדם מוּעד לחטוא או לשגות, ואסור שיחיה מתוך ביטחון עצמי ש"לי זה לא יקרה". כל עוד הוא חי, הזהירות מפני החטא והשגגה צריכה להיות נר לרגליו.
(טז) [ג] וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ. אל תשפוט את הזולת לכף חובה כל עוד לא חווית בעצמך את הנסיבות שבהן עשה מה שעשה. הלל איננו עוסק כאן, כמובן, במערכת המשפטית – שלגביה לא צריך כלל זה לתפוס – אלא בנטייתם של בני אדם למהר ולמתוח ביקורת על התנהגותם של אחרים מבלי לשאול את עצמם "כיצד הייתי אני נוהג לוּ נקלעתי לאותו מצב?". ואולי אפשר לקשר את שלושת מאמריו אלה של הלל זה לזה: כל אדם הוא חלק מ"רקמה אנושית אחת חיה" ועל כן אל לו לנסות ולצאת ממנה וללכת בדרך משלו. וכשהוא בתוך החברה, אל לו למהר ולשפוט את האחרים, כי גם הוא מועד ליפול לפח שנפלו בו הם.
(יז) [ד] וְאַל תֹּאמַר דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמוֹעַ, שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמֵעַ. אל תקבע על עניין כלשהוא שאתה לומד שאי אפשר להבין אותו (ו"לשמוע" פירושו כאן: להבין), כי אם תתאמץ מספיק יתברר לך "שסופו [=כי סופו] להישמע", כלומר שבסופו של דבר אפשר יהיה להבינו.
(יח) [ה] וְאַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאֶפָּנֶה אֶשְׁנֶה, שֶׁמָּא לֹא תִפָּנֶה. לימוד התורה הוא דבר חשוב ביותר ועל האדם לעסוק בו בכל עת, ולא לדחות אותו בטענת חוסר זמן, "וכשיהיה לי זמן – אלמד", כי אפשר שלא ימצא את הפנאי לעשות זאת. שני המאמרים האחרונים ממליצים בפני האדם לנצל את זמנו בדרך שתאפשר לו ללמוד, וכן מעודדים אותו שלא להיכנע בפני מה שנראה כקשיים שאי אפשר להתגבר עליהם.
(יט) נראה כי כל חמש ההמלצות של הלל יפות לכל אדם בכל מקום וזמן, אף שהן מעמידות בפניו רף גבוה יחסית של תביעות מוסריות ואינטלקטואליות.
|
עמנואל לוינס, אל עבר האחר, עמ' 13, מחברת שדמות מס' 10 |
|
|---|---|
|
כיצד נבדלות עבירות שבין אדם למקום מעבירות שבין אדם לחברו? לכאורה אין פשוט יותר מהבחנה זו: כל מה שמביא נזק חומרי או מוסרי לזולת, אך גם כל פגיעה מילולית בו, מהווה עבירה שבין אדם לחברו; עבירה על איסורים ומצוות פולחניות, עבודה זרה וייאוש, אלה עבירות שבין אדם למקום. אי-שמירת השבת ודיני כשרות, אי-האמונה בניצחון הטוב, ואי-העמדת דבר מעל לממון, או אפילו מעל לאמנות, אלה הם חטאים לאלוהים. אלה החטאים שיום הכיפורים מוחק בעזרת התשובה. מובן מאליו, שחטאים שחוטאים לזולת הם בהכרח גם חטאים לאל... כאשר חטאנו למקום, כלום לא חפרנו תחת יסודות התודעה המוסרית בתור שכזו? העבירה הריטואלית שבכוונתי למחוק בלי להיעזר בזולת, היא זו שתובעת את כל אישיותי, היא מעשה ה"תשובה", החזרה, שאיש אינו יכול לעשותה במקומי. |
האחר / ברי סחרוף
תן לפה לדבר
שהלשון תשחרר
עם הפנים לאחר
שלא ידעת
הרכבת תשרוק
זה הזמן לעלות
על קרון הרוחות
ששכחת
אז אל תפחד
ואל תביט מהצד
כי אתה לא לבד בעולם
עם הפנים אל האחר
תגלה את עצמך
עם הפנים אל האחר
המחסום יישבר
המילה תגשר
האויב הוא חבר
שזנחת
אז אל תפחד...
יחסי "אני-אתה"
בובר, כחלק מהמסורת הדיאלוגית שהתפתחה באירופה באמצע המאה ה-20 מייחס חשיבות מכרעת לממשותה של השפה . קיומו של האדם כסובייקט נוצר ומתעצב בתוככי הדיאלוג - תוך כדי השיח עם זולתו. השיח עם מישהו הוא שבונה את האדם כאישיות רוחנית. לא האדם הבודד הוא עובדת היסוד של הקיום האנושי, אלא האדם המצוי בזיקה עם הזולת. העיקר הוא על כן לא הקיום הפיזי אלא התגבשות התודעה האינדיבידואלית תוך כדי קשר ודיאלוג עם מישהו אחר - בדיבורנו עם האחר אנו מתהווים בעצמנו.
מתוך אתר מכון מופ"ת - היש קיום ממשי לאדם במציאות וירטואלית?
ת"ר מעשה באחר שהיה רוכב על הסוס בשבת והיה רבי מאיר מהלך אחריו ללמוד תורה מפיו אמר לו מאיר חזור לאחריך שכבר שיערתי בעקבי סוסי עד כאן תחום שבת א"ל אף אתה חזור בך א"ל ולא כבר אמרתי לך כבר שמעתי מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאחר.
...אַחֲרַי
...אַחֲרָיו
חנה סנש / יש כוכבים
יש כוכבים שאורם מגיע ארצה
רק כאשר הם עצמם אבדו ואינם.
יש אנשים שזיו זיכרם מאיר
כאשר הם עצמם אינם יותר בתוכנו.
אורות אלה - המבהיקים בחשכת הלילה
הם-הם שמראים לאדם את הדרך...
(ב) וילכו אחריו זקני ישראל. בכ״מ שהלך משה לצורך ישראל הלכו אחריו הזקנים לסייעו ולכבודו. אך כתיב מפורש כאן. באשר משה בעצמו לא קרא אותם לכבודו. משום שראה עדה גדולה מקילים בכבודו. ושמחים בכשלונו. וכסבור היה אולי הזקנים ג״כ רוח אחרת בקרבם. מש״ה מפרש הכתוב כי הלכו אחריו זקני ישראל כדרך הנשיא מהלך וזקנים אחריו וראוי לדעת כי נשתנה מנהג הכבוד ממה שהיה בימי האבות שמבואר בספר בראשית מ״ח ט״ו להיפך ע״ש בשם מ״ר:
...אַחֲרָיוּת
אֲנִי מַאֲמִין / שאול טשרניחובסקי
שַׁחֲקִי, שַׁחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,
זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׁח.
שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,
כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.
כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְּרוֹר שׁוֹאֶפֶת
לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז,
כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם,
גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.
רוּחוֹ יַשְׁלִיךְ כַּבְלֵי-הֶבֶל,
יְרוֹמְמֶנּוּ בָּמֳתֵי-עָל;
לֹא בָּרָעָב יָמוּת עֹבֵד,
דְּרוֹר – לַנֶּפֶשׁ, פַּת – לַדָּל.
שַׂחֲקִי כִּי גַּם בְּרֵעוּת אַאֲמִין,
אַאֲמִין, כִּי עוֹד אֶמְצָא לֵב,
לֵב תִּקְוֹתַי גַּם תִּקְוֹתָיו,
יָחוּשׁ אֹשֶׁר, יָבִין כְּאֵב.
אַאֲמִינָה גַּם בֶּעָתִיד,
אַף אִם יִרְחַק זֶה הַיּוֹם,
אַךְ בּוֹא יָבוֹא – יִשְׂאוּ שָׁלוֹם
אָז וּבְרָכָה לְאֹם מִלְּאֹם.
יָשׁוּב יִפְרַח אָז גַּם עַמִּי,
וּבָאָרֶץ יָקוּם דּוֹר,
בַּרְזֶל-כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ,
עַיִן-בְּעַיִן יִרְאֶה אוֹר.
יִחְיֶה, יֶאֱהַב, יִפְעַל, יָעַשׂ,
דּוֹר בָּאָרֶץ אָמְנָם חָי
לֹא בֶּעָתִיד – בַּשָּׁמַיִם,
חַיֵּי-רוּחַ לוֹ אֵין דָי.
אָז שִׁיר חָדָשׁ יָשִׁיר מְשׁוֹרֵר,
לְיֹפִי וְנִשְׂגָּב לִבּוֹ עֵר;
לוֹ, לַצָּעִיר, מֵעַל קִבְרִי
פְּרָחִים יִלְקְטוּ לַזֵּר.
אודיסה 1892