Approach #1
תנינא להא דת"ר האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות, וי"א אף להשיטו במים. רבי יהודה אומר כל שאינו מלמד את בנו אומנות מלמדו ליסטות. ליסטות ס"ד? אלא כאילו מלמדו ליסטות. למולו מנלן? דכתיב (בראשית כא, ד) וימל אברהם את יצחק בנו. והיכא דלא מהליה אבוה מיחייבי בי דינא למימהליה דכתיב (בראשית יז, י) המול לכם כל זכר. והיכא דלא מהליה בי דינא מיחייב איהו למימהל נפשיה דכתיב (בראשית יז, יד) וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה. איהי מנלן דלא מיחייבא? דכתיב (בראשית כא, ד) כאשר צוה אותו אלהים, אותו ולא אותה.
משנה: שחט ולא כסה וראהו אחר חייב לכסות. כסהו ונתגלה פטור מלכסות. כסהו הרוח חייב לכסות.
מעשה באחד ששחט וקדם חבירו וכסה וחייבו רבן גמליאל ליתן לו י' זהובים.
תנינא במה דברים אמורים? במצות לא תעשה, אבל במצות עשה כגון שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו.
אמר שלשה סימנים יש באומה זו הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים רחמנים דכתיב (דברים יג, יח) ונתן לך רחמים ורחמך והרבך ביישנין דכתיב (שמות כ, כ) בעבור תהיה יראתו על פניכם גומלי חסדים דכתיב (בראשית יח, יט) למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו' כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו.
They are merciful, as it is written: “And He will give you mercy, and have mercy upon you and multiply you” (Deuteronomy 13:18); not only will God have mercy upon you, but He will bestow the attribute of mercy upon you.
They are shamefaced, as it is written: “And that His fear shall be upon your faces” (Exodus 20:17), and the fear that is on one’s face is his shame.
They perform acts of kindness, as it is written: “For I have known him, to the end that he may command his children and his household after him, that they may keep the way of the Lord, to practice righteousness and justice” (Genesis 18:19), i.e., to perform acts of kindness.
Whoever has these three distinguishing marks is fit to cleave to this nation. Those who lack these qualities, however, are unfit to be part of the Jewish people. When David saw the cruelty of the Gibeonites, he decreed that they may never enter into the congregation of Israel.
שו״ת הרשב״א חלק א סימן תעב
שאלת מוהל שהיה מוהל כל ימיו בחנם ועכשו חזר ואמר שלא ימול עד שיתן לו אבי הבן ופסק שכר לעצמו מה שיטול בשכירותו אם אין כח באבי הבן ליתן לו מה שבקש ממנו מקום שאין שם מוהל אלא זה- מי אמרינן שישאל האב על הפתחים ויתן לו מה שבקש ממנו או בית דין כופין המוהל למולו?
תשובה. מוהל זה כמה נשתנה שאומנותו מזרעו של אברהם אבינו ובכל גלילותנו מוהל העני מחזר אחר אבי הבן להתחסד עמו שיתן לו בנו למולו בחנם ומרבה עליו רעים כדי להשתכר במצוה, וזה שאין אומן אחר אלא הוא מסרב למול עד שיחזר האב על הפתחים ויתן לו, כמעט שמראה עצמו שאינו מזרעו של אברהם אבינו וצריך לגעור בו הרבה שאינו חפץ במצות. ועוד שהאיש הזה רוצה בדינר ומניח עשרה זהובים על כל ברכה וברכה ששכר ברכה אחת עשרה זהובים והיינו דאמרינן בחולין פרק כסוי הדם וכן בפרק החובל שכר מצוה עשרה זהובים. ומ״מ הרי הכתוב אומר ימול בשר ערלתו ולמאן קא מזהר רחמנא למולו בן שמונה ימים? אילו יש לו אב האב קודם, והיינו דאמרינן בפרק קמא דפסחים דכל היכא דאב מל מברך למול משום דלא סגיא דלאו איהו מהיל. ומ״מ אם אין אב מזהר לב״ד וב״ד חייבין למולו, ולפי׳ הם מברכים להכניסו בבריתו של אברהם אבינו וכמו שכתב הרמב״ם ז״ל ומצויין למי שיודע למול למולו דלדידהו מזהר רחמנא. וזה שיש לו אב ואין ידו משגת ליתן שכרו הרי הוא כמי שאין לו אב וב״ד חייבין למולו, וזה שהוא יודע למול ואין אחר שיודע עליו חל החיוב יותר ואם אינו רוצה ב״ד כופין אותו.
(א) הקוצץ אילן של חבירו והמונע חבירו מלעשות מצוה ובו סעיף אחד:
וכן מי ששחט חיה ועוף ובא אחר וכיסה הדם שלא מדעת השוחט חייב ליתן כמו שיראו הדיינים ויש מי שהורה שהוא נותן קנס קצוב והוא י' זהובים וכן הורו שכל המונע הבעלים מלעשות מצות עשה שהם ראויים לעשותה וקדם אחר ועשאה משלם לבעלים י' זהובים (היה לו בן למול ובא אחר ומלו חייב ליתן לו י' זהובים אבל נתנו לאחר לימול ובא אחר ומלו פטור) (רבי' ירוחם נל"א ח"ד) ובזמן הזה אין מגבין אותו אבל אם תפס לא מפקינן מיניה.
(א) אם לא מל האב את בנו, חיבים בית דין למולו. ואם לא מלוהו בית דין, חיב הוא, כשיגדיל, למול את עצמו. ואם לא מל, חיב כרת. הגה: ובכל יום עוברים בענשין אלו. (טור ובכל בו) ואין מלין בנו של אדם שלא מדעתו, אלא אם כן עבר האב, ולא מלו בית דין, מלין אותו בעל כרחו. (טור בשם הרמב''ם). ואין האשה חיבת למול את בנה. (טור). האב שאינו יודע למול, ויש כאן מוהל שאינו רוצה למול בחנם, רק בשכר, יש לבית דין לגער במוהל זה, כי אין זה דרכן של זרע אברהם, ואדרבה המוהלים מהדרין שיתנו להם למול. ואם עומד במרדו, ואין יד האיש משגת לתת לו שכרו, הוי כמי שאין לו אב שבית דין חיבים למולו, ולכן בית דין כופין אותו, מאחר שאין אחר שימול (רשב''א סי' תע''ב).
גר״א שם
[ה] האב כו׳- בחולין שם פז. כוס של ברכה אתה כו׳.
[ו] כי אין כו׳- בפרק הערל יבמות עט. אחד משלש מדות, גומלי חסדים, וכל שכן כהאי גוונא.
[ז] ולכן ב״ד כו׳- כי מוטלת עליו שמצווים כל ישראל כנזכר לעיל [בשו״ע] ואין אחר ובמצות עשה כופין כמו שכתוב בפרק הכותב כתובות פו. במד״א במצוות לא תעשה אבל במצוות עשה כו׳.
Approach #2
ת"ר ד' פרוטות אין בהן סימן ברכה לעולם שכר כותבין ושכר מתורגמנין ושכר יתומים ומעות הבאות ממדינת הים.
(א) ולא ידעתי מאין מצאו להם היתר זה כי נ"ל שאסור כדתניא השוכר את הפועל וכו' המרדכי כתב בס"פ אע"פ אהא דקאמר התם (סד.) מיחזי כשכר שבת מכאן פסק הר"ב יש לי חשש על החזני' שמשכירים אותם להתפלל בשבת וה"ר שמואל אומר דאין איסור דהא נותנים שכר לקיים המצוה להתפלל עכ"ל ויש לתמוה על ה"ר שמואל דאטו כדי לקיים המצוה נחלל שבת וי"ל דבגמרא איתא הא על מורד ומורדת דקא בעי מ"ש איהו דיהבינן ליה דשבת ומ"ש איהי דלא יהבינן לה דשבת ומשני איהי דמיפחת קא פחית לא מיחזי כשכר שבת איהו דאוסופי קא מוספא מיחזי כשכר שבת ופירש"י כשכר שבת וגזירה משום מקח וממכר ושכירות עכ"ל ומשמע דאפי' אי הות מוספא ליכא איסורא אפי' מדרבנן דהא מקח וממכר גופיה לא מתסר אלא מדרבנן והיכי גזרינן במורד דאוסופי מוספא אטו מקח וממכר הו"ל גזירה לגזירה אלא ודאי לית ביה איסורא כלל אפי' מדרבנן אלא דלתקן להוסיף לכתחלה לא רצו חכמים משום דהוי מיחזי לאינשי כשכר שבת וכן משמע בפרק מקום שנהגו (נ:) דת"ר ד' פרוטות אין בהם סימן ברכה לעולם וחד מינייהו שכר מתורגמנין מפרש טעמא משום דמיחזי כשכר שבת ואם איתא דהוה שום צד איסור בדבר לא הול"ל אין בהם סימן ברכה דמשמע דלית בהו איסורא אלא שאין רואין סימן ברכה ועוד דמשמע שהיה דרכם לשכור מתורגמנין בשבתות וי"ט להשמיע הדרשה לרבים וטעמא כדפרישית דכיון שאינו שוכר אותו בשבת עצמה אלא מע"ש שוכר אותו שאין איסור בדבר אלא שיש לחוש לכתחלה היכא דאפשר ובמקום מצוה לא חששו כלל וזהו דעת ה"ר שמואל שכתב דאין איסור דהא נותנים שכר לקיים המצוה כלומר כיון דאין איסור בדבר כלל אלא חששא בעלמא כיון דלקיים המצוה הוא שרו ושלא כדברי הר"ב יחיאל כנ"ל.
(ה) הנוטל שכר לתקוע שופר בר"ה או כדי להתפלל או לתרגם בשבתו' וי"ט אינו רואה מאותו שכר סימן ברכה.
(יב) סי' ברכ'. אבל איסורא ליכא כיון דצורך מצוה הוא.
אמר אמימר הלכתא אפילו למאן דאמר נדר שהודר ברבים יש לו, הפרה על דעת רבים אין לו הפרה. והני מילי לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה יש לו הפרה.
(ט) כיצד. נשבע ותלה שבועתו בדעת רבים שלא יהנה בפלוני לעולם והצרכו בני אותה העיר ללמד תורה או למי שימול את בניהם או שיזבח להם ולא נמצא אלא זה בלבד, הרי זה נשאל לחכם או לשלשה הדיוטות ומתירין לו שבועתו ועושה להם מצות אלו ונוטל שכרו מאותן האנשים שנשבע שלא יהנה מהם.
(א) כיצד נשבע ותלה שבועתו בדעת רבים שלא יהנה מבני העיר כלום וכו' ועושה מצות אלו ונוטל שכרו. א''א יש כאן לשון אחר ויש כאן דברים של תימה שאם נשבע המוהל או השוחט שלא יהנה מבני העיר על דעת רבים, ימול להם וישחוט בחנם ולא יהנה מהם. ומאי מצוה איכא בהיתר נדרו? אבל ודאי אם הוא צריך למעשה ידיו ואם יתעסק במלאכתו לא יוכל למול להם ולשחוט ודאי יתירו לו את נדרו ויפרנסוהו מפני חסרון המצוה. ואם נשבעו אנשי העיר שלא יהנו ממנו הרי יכול למול וללמד את בניהם בחנם.
נוסחא אחרת מזאת ההשגה: מכיר אני האמת עם אותם שאמרו המעתיק מלשון ללשון צריך שיהיה בקי בדבר מאד ושיהיה בקי בשתי הלשונות. הנה ראיתי זה המחבר עשה עצמו מעתיק לשון גמרא אל לשון עברית ובמליצה אחרת וטעה במליצתו, כי הגמרא שלנו היא שנדרו בני העיר שלא יהנה אותו המלמד מנכסיהם והוא לא היה רוצה ללמד אלא בשכר וכשראו שלא מצאו מלמד יפה כמוהו התיר להם אמימר את נדרם אע''פ שנדרו ע''ד רבים שפתח להם המצוה פתח לנדרם שאמרו אילו היינו יודעים שלא נמצא כמוהו בשום שכר לא היינו נודרים וזה אינו רוצה ללמדנו ואין דעת שום אדם עולה לומר אעפ''כ אני נודר. אבל מה שכתב המתרגם הזה שהמלמד נדר שלא יהנה מהם כאשר לא ימצאו מלמד כמותו אי זה פתח יהיה לנדרו שיהנה מהם בלמודו ילמד אותם בחנם ותהיה מצותו יפה ולא תיבטל המצוה אבל אם לא יוכל לחיות אא''כ יעסוק באומנות או ילמוד בשכר אפשר שיהיה זה פתח לנדרו אילו הייתי יודע שלא ימצאו כמוני לא הייתי נודר שהייתי סבור לחיות באומנות ואחיה זולתם והם ימצאו כמוני. עכ''ז אין דעתי נוחה הימנו שאין המצוה מוטלת עליו להיות להם מלמד או לבקש להם מלמד מומחה.
ערוך השולחן יו״ד רסא:ו
ושמעתי מעיר אחת גדולה שישראל מרובים ומוהלים מועטים, והמוהלים מסרבים מפני שיש להם בזה ביטול פרנסה, ששכרו טובי העיר מוהל אחד שלא יעשה שום פרנסה ויקבל מכל מילה כך וכך והוא כמושכר לאנשי העיר למול בניהם ונכון הוא מאד, ובפרט בעיתים הללו ה׳ ירחם.