(א) ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח...(ב) וכתב הגאון רבינו סעדיה, בזה טעו נדב ואביהוא שחשבו כי מלת ונתנו פירוש שישימו אש מן החוץ על המזבח, ואינו כן, אבל מלת ונתנו הוא כלשון ובערו, שכן מצינו לשון נתינה שפירושו הבערה, והביא ראיה ממה שאמר חזקיה (ישעיה לז) ונתון את אלהיהם באש. ואמר כי מכאן יש להוכיח כמה צריך אדם להזהר בדקדוק המלות בלשון תורתנו, שאפילו נדב ואביהוא שאין בכל ישראל למעלה מהם אחר משה, טעו במשמעות לשון ונתנו, וטעותם היתה סבה להם שהביאו אש זרה מן החוץ ונענשו בחיוב מיתה, כי אמרו שכשאמר משה מפי הגבורה ונתנו בני אהרן הכהן אש, פירושו שישימו על המזבח אש מן החוץ ולא חשו בזה שישאלו למשה והגיע להם העונש הזה...
...Rav Saadyah Gaon writes concerning this matter that Nadav and Avihu erred when they thought that our verse means that man-made fire was to be placed on the altar “from the outside.” The word ונתנו in our verse is equivalent to ובערו, “they shall burn.” The word ונתנו is used in that sense in Isaiah 37,19: ונתון את אלוהיהם באש, “they have committed their gods to the flames.” Rav Saadyah uses this example of the error committed by Nadav and Avihu to stress how careful one has to be when trying to derive halachic rulings from the written text of the Torah. If people of the stature of Nadav and Avihu could make such a fatal error in understanding the text of the Torah, how much more likely is it that scholars of lesser distinction can make such errors! Had they troubled themselves to confirm with their teachers Moses or Aaron that their interpretation was correct they would not have brought death upon themselves...
Nadav and Avihu misinterpreted Leviticus 1:7; should have clarified interpretation with Moses
מאמר חקור דין - חלק ד פרק טו
ואולם חובה עלינו להליץ בעד נדב ואביהוא כי חִבת מצוה גרמה להם תחלה שהרסו אל ה' לראות ובמעשה הקטרת גם כן נבהלו נחפזו לחטוף להם מצוה אמנם כל דבר שבקדושה בעי הזמנה כמו שזכרנו למעלה.
Religious zeal was a driving force in Nadav and Avihu’s lives
(א) וַיִּקְח֣וּ בְנֵֽי־אַ֠הֲרֹן נָדָ֨ב וַאֲבִיה֜וּא אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ בָהֵן֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עָלֶ֖יהָ קְטֹ֑רֶת וַיַּקְרִ֜בוּ לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ אֵ֣שׁ זָרָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א צִוָּ֖ה אֹתָֽם׃
(1) Now Aaron’s sons Nadab and Abihu each took his fire pan, put fire in it, and laid incense on it; and they offered before the LORD alien fire, which He had not enjoined upon them.
(א) וּנְסִיבוּ בְנֵי אַהֲרן נָדָב וַאֲבִיהוּא גְבַר מַחְתִּיתֵיהּ וִיהָבוּ בְהוֹן אֵישָׁתָא וְשַׁוִיאוּ עֲלָהּ קְטוֹרֶת בּוּסְמִין וּקְרִיבוּ קֳדָם יְיָ אֵישָׁתָא נוּכְרָתָא מִן תַּפְיַין מַה דְלָא פַּקֵיד יַתְהוֹן
(1) But the sons of Aharon, Nadab and Abihu, took each man his censer, and put fire therein, and laid sweet incense upon it, and offered before the Lord strange fire taken from (under) the hearth-pots, which had not been commanded them.
(א) (ותאכל) אותם בגימטריא זה הנפש. אותם מלא וי''ו שחטאו בששה דברים אש זרה. הורו בפני רבם. שתויי יין. בנים לא היו להם. נתנו עיניהם בפרנסות. לא נטלו עצה: