בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים החלוץ - קומונת ניר עוז מפגש #7

ליל סדר עולמי חדש – אוהד אזרחי (מתוך כתבה לחיים אחרים 2000)

ההגדה של פסח, כמו כל טקסט העומד במרכזו של טקס רוחני, צריכה להיות דבר חי. ודבר חי משמעו שהוא רלוונטי לחוויית החיים של בני הדור. לכן אמר חכמי בהגדה עצמה כי בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצריים, אבל זה לא רק 'כאילו', זה ממש. לכל אחד ואחת מאתנו יש מצריים שלו, או שלה. בתוך כל אחד מאתנו שוכן לו פרעה קטן, שמתעקש לא להניח לנו להיות מי שאנחנו באמת, ובכל אחד ואחת מאתנו יש נקודה פנימית של חירות, שלא מוותרת, ומבקשת לה גאולה.

רבי ישראל בעל שם טוב, אבי תנועת החסידות, הורה כי האמונה בנצחיותה של התורה צריכה להביא אותנו ללמוד אותה בכל פעם מחדש באופן שיהיה רלוונטי לנו כאנשים חיים. כי התורה תמיד רלונטית, אלא שאנחנו לא יודעים איך לגשת אליה ככזו. התורה אינה מדברת על דברים היסטוריים, שהיו פעם. מאורעות היסטוריים אינם מעניינים כ"תורה", אולי כחכמה, אבל לא כתורה. תורה היא משהו שמדבר אלי תמיד, במקום בו אני נמצא, עם ההתמודדויות שבהן אני מתמודד בחיי הפנימיים. כך צריך ללמוד תורה כדי שתהיה אכן לתורת אמת. יש לדעת לפרש את המושגים בהם משתמשת התורה, כמושגים המסמלים תהליכים שנחווים על ידי האדם, במקום ובזמן בהם הוא נמצא. כל אדם עובר בחייו הפרטיים את כל המסעות שנסעו בני ישראל במדבר, אמר הבעל שם טוב לשם דוגמה, וכשהוא לומד את המסעות הללו, עליו לראות אותם כמתיחסים אליו ישירות, באופן הכי אישי.

השאיפה לחירות צריכה להיות שאיפה תמידית, יום יומית. אולם למרות זאת קבעה המסורת היהודית נקודה על לוח השנה העברי, המיועדת להתבוננות אישית, משפחתית וחברתית במשמעויותיה של החירות האמיתית. הדרך אל החירות נמשכת לאין קץ, וכל עוד הולכים בה, היא הולכת איתנו. אבל הדרך אל החירות דרך קשה היא, ופעמים רבות קורה שקל לנו יותר להזניח אותה, ואז נדמה שכה נעים להתרפק על מנעמי השעבוד. לכן יש חשיבות ליחודו של זמן בשנה שבא לחדש את מאגר הכוחות ולהזרים דם חדש בעורקי כל מי שמבקש להשתחרר מן השעבוד.

רבדים רבים יש לו לשעבוד ורבדים רבים יש לה לחירות. קיים המובן החיצוני של השעבוד, מצב בו שוללים ממך את זכויותיך כאדם או כאומה, אבל מעבר לכך קיימים גם המובנים הפנימיים של השעבוד: שעבוד הנפש הרוח והנשמה. ואין הם תלויים אחד בשני. יכול להיות עבד, שרוחו חופשיה ובת חורין היא, ויכול להיות אדם שחי במדינה ליברלית ודמוקרטית כאזרח חופשי, אך רוחו משועבדת להפליא. לעיתים קרובות אנחנו נסים מפני החופש האמיתי, כי החירות מאיימת עלינו. קל יותר, אמר רבי שמחה בונם מפשיסחא, להוציא את היהודים מן הגלות מאשר להוציא את הגלות מן היהודים…

וכך הדבר ביחס לכל אחד ואחת מאתנו. כולנו מאוהבים במידה זו או אחרת בגלות הפנימית שלנו. כולנו מוותרים מדי פעם בפעם על ההזדמנויות ליציאה לחופשי, כי נוח לנו להשאר במקום הידוע בו אנחנו נמצאים. לחירות יש צד מפחיד. החירות איננה ידועה, היא שייכת לאין-סוף, מעבר לכל גבול ידוע, ובני האדם מעדיפים פעמים רבות להתעלם ממנה ובוחרים במנעמי השעבוד.

חג הפסח במהותו האמיתית הוא לילה של התבוננות, לילה שונה מכל הלילות, לילה של מדיטציה משפחתית וחינגה המקדשת את הדרך אל החירות, דרך שפעמים רבות אין סופית היא בעצמה. מה שחשוב בדרך אל החירות זה שתתקיים תמיד ההליכה, כי במסע אל החירות כשלעצמו כבר מצויה החירות הגדולה.

בדיקת ההחמצות

בדיקת חמץ נערכת בלילה שלפני ליל הסדר. באופן מסורתי מבצעים אותה לאור הנר, והסיבה לכך היא שכששורה חושך בבית וצועדים עם אור של נר ניתן להבחין בדברים הקטנים שחבויים בפינות הקטנות של החיים. אצל החסידים והמקובלים הפכה בדיקת החמץ לטכס של התבוננות וחיפוש פנימי. החיטוט בפינותיו החבויות של הבית מסמל את החיפוש הפנימי אחר כל מה שהוחמץ והתחמץ בתוכי במהלך השנה שחלפה, ואחר כל מה שהזנחתי בפינות החבויות של נפשי. זה יכול להיות לילה מאד מעניין ומשמעותי. את הבדיקה הפנימית והמדיטטיבית ניתן לערוך תוך כדי הבדיקה החיצונית או לאחריה. בבדיקה הפנימית עלינו לעבור באופן דמיוני.

מצווה לספר

בלילה הזה אנחנו מצווים לספר ביציאת מצריים. לספר – אמרו החסידים – משמע להאיר את הנושא, כמו במילה ספיר. עלינו להביא את יציאת מצריים הפרטית שלנו למצב שבו תהיה נהירה לנו, ולא עלומה. אחד הטיפים היפים שנתן לי חבר הוא לבקש מכל אחד מן המוזמנים לליל הסדר להביא אתו איזה שהוא אביזר קטן שדרכו הוא יכול לספר על יציאת מצריים האישית שלו. מכינים מגש מיוחד עבור אותם האביזרים, ובמהלך הסדר מאפשרים לכל אחד לספר לנו על משמעותה של היציאה מעבדות לחירות עבורו

אחד ממשחקי התפקידים החביבים של ליל הסדר הוא משחק ארבעת הבנים.

כנגד ארבעה בנים דברה תורה – אחד חכם, אחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול. ארבע פעמים מוזכרת בתורה העובדה שצריך לספר לבנים על יציאת מצריים, ובכל פעם בסגנון אחר. מכאן למדו חז"ל שהתורה דיברה על סוגים שונים של אמירות, המכוונות לסוגים שונים של בני אדם.

מה שמאפיין את החכם בסיפור ההגדה זה שהוא יודע לשאול! החכם איננו זה שיודע את התשובות אלא זה שמספיק רגיש וקשוב כדי לשאול. לשאול מתוך פתיחות ולא מתוך ציניות. ציניות זו דרכו של הרשע. הוא איננו איש רע בהכרח, אבל הוא פשוט מייצג את האיש שאיננו מוכן לפקוח את אזניו ולהשתחרר מן הדעות הקדומות. ה"רשע" של ההגדה הוא הטיפוס הציני. ולכן מצווה ההגדה להכהות לו את השיניים – כלומר למעט את חידודון, להביא אותו למצב שבו לא תהיה עוד משמעות לציניות ולא יהיה לה ממה להבנות.

התם הוא זה שאיננו מסוגל להכנס אל מורכבות החיים. הוא שואל רק "מה זאת???" ולא מצליח לנסח שאלה מורכבת ומתוחכמת. תשובתנו אליו צריכה להדגיש את מידת המורכבות של המציאות.

וזה שלא ידע לשאול רוצה לשאול אבל איננו יודע כיצד. הוא איננו יודע כיצד מתחילים בכלל. ולכן אנו מצווים להכניסו בסוד הענינים ולספר לו על משמעותן של עבדות וחירות.

כל ארבעת הבנים מצויים בכל אחד ואחת מאתנו. ישנן בתוכי רמות של חופש שביחס אליהן אני יכול להיות חכם ולהתנסח היטב מבחינה מילולית. אך ישנן רמות עמוקות יותר, שביחס אליהן אני מעדיף להתעלם, להיות "רשע", ציני וקר.

וכך הוא גם ביחס לשתי העמדות האחרונות. ניתן לנסות ולהגדיר לעצמנו מה בתוכנו מהדהד דרך כל אחת מארבע הדמויות הללו. מתי קופץ בתוכי הבן הרשע ומתי פוקח עיניים עגולות זה שלא ידע לשאול.