N&A - What was done

(א) וַיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֔י קָרָ֣א מֹשֶׁ֔ה לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו וּלְזִקְנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃ (ב) וַיֹּ֣אמֶר אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַח־לְ֠ךָ עֵ֣גֶל בֶּן־בָּקָ֧ר לְחַטָּ֛את וְאַ֥יִל לְעֹלָ֖ה תְּמִימִ֑ם וְהַקְרֵ֖ב לִפְנֵ֥י ה' (ג) וְאֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר קְח֤וּ שְׂעִיר־עִזִּים֙ לְחַטָּ֔את וְעֵ֨גֶל וָכֶ֧בֶשׂ בְּנֵי־שָׁנָ֛ה תְּמִימִ֖ם לְעֹלָֽה׃ (ד) וְשׁ֨וֹר וָאַ֜יִל לִשְׁלָמִ֗ים לִזְבֹּ֙חַ֙ לִפְנֵ֣י ה' וּמִנְחָ֖ה בְּלוּלָ֣ה בַשָּׁ֑מֶן כִּ֣י הַיּ֔וֹם ה' נִרְאָ֥ה אֲלֵיכֶֽם׃ (ה) וַיִּקְח֗וּ אֵ֚ת אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה מֹשֶׁ֔ה אֶל־פְּנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַֽיִּקְרְבוּ֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַיַּֽעַמְד֖וּ לִפְנֵ֥י ה'... וַיִּקְרַ֥ב אַהֲרֹ֖ן אֶל־הַמִּזְבֵּ֑חַ וַיִּשְׁחַ֛ט אֶת־עֵ֥גֶל הַחַטָּ֖את אֲשֶׁר־לֽוֹ׃ (ט) וַ֠יַּקְרִבוּ בְּנֵ֨י אַהֲרֹ֣ן אֶת־הַדָּם֮ אֵלָיו֒ וַיִּטְבֹּ֤ל אֶצְבָּעוֹ֙ בַּדָּ֔ם וַיִּתֵּ֖ן עַל־קַרְנ֣וֹת הַמִּזְבֵּ֑חַ וְאֶת־הַדָּ֣ם יָצַ֔ק אֶל־יְס֖וֹד הַמִּזְבֵּֽחַ׃ ... (טו) וַיַּקְרֵ֕ב אֵ֖ת קָרְבַּ֣ן הָעָ֑ם וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׂעִ֤יר הַֽחַטָּאת֙ אֲשֶׁ֣ר לָעָ֔ם וַיִּשְׁחָטֵ֥הוּ וַֽיְחַטְּאֵ֖הוּ כָּרִאשֽׁוֹן׃ (טז) וַיַּקְרֵ֖ב אֶת־הָעֹלָ֑ה וַֽיַּעֲשֶׂ֖הָ כַּמִּשְׁפָּֽט׃ (יז) וַיַּקְרֵב֮ אֶת־הַמִּנְחָה֒ וַיְמַלֵּ֤א כַפּוֹ֙ מִמֶּ֔נָּה וַיַּקְטֵ֖ר עַל־הַמִּזְבֵּ֑חַ מִלְּבַ֖ד עֹלַ֥ת הַבֹּֽקֶר׃ ... (כב) וַיִּשָּׂ֨א אַהֲרֹ֧ן אֶת־ידו [יָדָ֛יו] אֶל־הָעָ֖ם וַֽיְבָרְכֵ֑ם וַיֵּ֗רֶד מֵעֲשֹׂ֧ת הַֽחַטָּ֛את וְהָעֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִֽים׃ (כג) וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֤ה וְאַהֲרֹן֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וַיֵּ֣צְא֔וּ וַֽיְבָרֲכ֖וּ אֶת־הָעָ֑ם וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־ה' אֶל־כָּל־הָעָֽם׃

(כד) וַתֵּ֤צֵא אֵשׁ֙ מִלִּפְנֵ֣י ה' וַתֹּ֙אכַל֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ אֶת־הָעֹלָ֖ה וְאֶת־הַחֲלָבִ֑ים וַיַּ֤רְא כָּל־הָעָם֙ וַיָּרֹ֔נּוּ וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶֽם׃

(א) וַיִּקְח֣וּ בְנֵֽי־אַ֠הֲרֹן נָדָ֨ב וַאֲבִיה֜וּא אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ בָהֵן֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עָלֶ֖יהָ קְטֹ֑רֶת וַיַּקְרִ֜בוּ לִפְנֵ֤י ה' אֵ֣שׁ זָרָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א צִוָּ֖ה אֹתָֽם׃ (ב) וַתֵּ֥צֵא אֵ֛שׁ מִלִּפְנֵ֥י ה' וַתֹּ֣אכַל אוֹתָ֑ם וַיָּמֻ֖תוּ לִפְנֵ֥י ה' (ג) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן הוּא֩ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר ה' ׀ לֵאמֹר֙ בִּקְרֹבַ֣י אֶקָּדֵ֔שׁ וְעַל־פְּנֵ֥י כָל־הָעָ֖ם אֶכָּבֵ֑ד וַיִּדֹּ֖ם אַהֲרֹֽן...

(פ) (ח) וַיְדַבֵּ֣ר ה' אֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃ (ט) יַ֣יִן וְשֵׁכָ֞ר אַל־תֵּ֣שְׁתְּ ׀ אַתָּ֣ה ׀ וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֗ךְ בְּבֹאֲכֶ֛ם אֶל־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וְלֹ֣א תָמֻ֑תוּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃ (י) וּֽלֲהַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין הַקֹּ֖דֶשׁ וּבֵ֣ין הַחֹ֑ל וּבֵ֥ין הַטָּמֵ֖א וּבֵ֥ין הַטָּהֽוֹר׃ (יא) וּלְהוֹרֹ֖ת אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֚ת כָּל־הַ֣חֻקִּ֔ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר ה' אֲלֵיהֶ֖ם בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃ (פ)

Leviticus 9:1-10:11

(1) On the eighth day Moses called Aaron and his sons, and the elders of Israel. (2) He said to Aaron: “Take a calf of the herd for a sin offering and a ram for a burnt offering, without blemish, and bring them before the LORD. (3) And speak to the Israelites, saying: Take a he-goat for a sin offering; a calf and a lamb, yearlings without blemish, for a burnt offering; (4) and an ox and a ram for an offering of well-being to sacrifice before the LORD; and a meal offering with oil mixed in. For today the LORD will appear to you.” (5) They brought to the front of the Tent of Meeting the things that Moses had commanded, and the whole community came forward and stood before the LORD. (6) Moses said: “This is what the LORD has commanded that you do, that the Presence of the LORD may appear to you.” (7) Then Moses said to Aaron: “Come forward to the altar and sacrifice your sin offering and your burnt offering, making expiation for yourself and for the people; and sacrifice the people’s offering and make expiation for them, as the LORD has commanded.” (8) Aaron came forward to the altar and slaughtered his calf of sin offering. (9) Aaron’s sons brought the blood to him; he dipped his finger in the blood and put it on the horns of the altar; and he poured out the rest of the blood at the base of the altar. (10) The fat, the kidneys, and the protuberance of the liver from the sin offering he turned into smoke on the altar—as the LORD had commanded Moses; (11) and the flesh and the skin were consumed in fire outside the camp. (12) Then he slaughtered the burnt offering. Aaron’s sons passed the blood to him, and he dashed it against all sides of the altar. (13) They passed the burnt offering to him in sections, as well as the head, and he turned it into smoke on the altar. (14) He washed the entrails and the legs, and turned them into smoke on the altar with the burnt offering. (15) Next he brought forward the people’s offering. He took the goat for the people’s sin offering, and slaughtered it, and presented it as a sin offering like the previous one. (16) He brought forward the burnt offering and sacrificed it according to regulation. (17) He then brought forward the meal offering and, taking a handful of it, he turned it into smoke on the altar—in addition to the burnt offering of the morning. (18) He slaughtered the ox and the ram, the people’s sacrifice of well-being. Aaron’s sons passed the blood to him—which he dashed against every side of the altar— (19) and the fat parts of the ox and the ram: the broad tail, the covering [fat], the kidneys, and the protuberances of the livers. (20) They laid these fat parts over the breasts; and Aaron turned the fat parts into smoke on the altar, (21) and elevated the breasts and the right thighs as an elevation offering before the LORD—as Moses had commanded. (22) Aaron lifted his hands toward the people and blessed them; and he stepped down after offering the sin offering, the burnt offering, and the offering of well-being. (23) Moses and Aaron then went inside the Tent of Meeting. When they came out, they blessed the people; and the Presence of the Lord appeared to all the people. (24) Fire came forth from before the LORD and consumed the burnt offering and the fat parts on the altar. And all the people saw, and shouted, and fell on their faces. (1) Now Aaron’s sons Nadab and Abihu each took his fire pan, put fire in it, and laid incense on it; and they offered before the LORD alien fire, which He had not enjoined upon them. (2) And fire came forth from the LORD and consumed them; thus they died at the instance of the LORD. (3) Then Moses said to Aaron, “This is what the LORD meant when He said: Through those near to Me I show Myself holy, And gain glory before all the people.” And Aaron was silent. (4) Moses called Mishael and Elzaphan, sons of Uzziel the uncle of Aaron, and said to them, “Come forward and carry your kinsmen away from the front of the sanctuary to a place outside the camp.” (5) They came forward and carried them out of the camp by their tunics, as Moses had ordered. (6) And Moses said to Aaron and to his sons Eleazar and Ithamar, “Do not bare your heads and do not rend your clothes, lest you die and anger strike the whole community. But your kinsmen, all the house of Israel, shall bewail the burning that the LORD has wrought. (7) And so do not go outside the entrance of the Tent of Meeting, lest you die, for the LORD’s anointing oil is upon you.” And they did as Moses had bidden. (8) And the LORD spoke to Aaron, saying: (9) Drink no wine or other intoxicant, you or your sons, when you enter the Tent of Meeting, that you may not die. This is a law for all time throughout the ages, (10) for you must distinguish between the sacred and the profane, and between the unclean and the clean; (11) and you must teach the Israelites all the laws which the LORD has imparted to them through Moses. (12) Moses spoke to Aaron and to his remaining sons, Eleazar and Ithamar: Take the meal offering that is left over from the LORD’s offerings by fire and eat it unleavened beside the altar, for it is most holy. (13) You shall eat it in the sacred precinct, inasmuch as it is your due, and that of your children, from the LORD’s offerings by fire; for so I have been commanded. (14) But the breast of elevation offering and the thigh of gift offering you, and your sons and daughters with you, may eat in any clean place, for they have been assigned as a due to you and your children from the Israelites’ sacrifices of well-being. (15) Together with the fat of fire offering, they must present the thigh of gift offering and the breast of elevation offering, which are to be elevated as an elevation offering before the LORD, and which are to be your due and that of your children with you for all time—as the LORD has commanded. (16) Then Moses inquired about the goat of sin offering, and it had already been burned! He was angry with Eleazar and Ithamar, Aaron’s remaining sons, and said, (17) “Why did you not eat the sin offering in the sacred area? For it is most holy, and He has given it to you to remove the guilt of the community and to make expiation for them before the LORD. (18) Since its blood was not brought inside the sanctuary, you should certainly have eaten it in the sanctuary, as I commanded.” (19) And Aaron spoke to Moses, “See, this day they brought their sin offering and their burnt offering before the LORD, and such things have befallen me! Had I eaten sin offering today, would the LORD have approved?” (20) And when Moses heard this, he approved. (1) The LORD spoke to Moses and Aaron, saying to them: (2) Speak to the Israelite people thus: These are the creatures that you may eat from among all the land animals: (3) any animal that has true hoofs, with clefts through the hoofs, and that chews the cud—such you may eat. (4) The following, however, of those that either chew the cud or have true hoofs, you shall not eat: the camel—although it chews the cud, it has no true hoofs: it is unclean for you; (5) the daman—although it chews the cud, it has no true hoofs: it is unclean for you; (6) the hare—although it chews the cud, it has no true hoofs: it is unclean for you; (7) and the swine—although it has true hoofs, with the hoofs cleft through, it does not chew the cud: it is unclean for you. (8) You shall not eat of their flesh or touch their carcasses; they are unclean for you. (9) These you may eat of all that live in water: anything in water, whether in the seas or in the streams, that has fins and scales—these you may eat. (10) But anything in the seas or in the streams that has no fins and scales, among all the swarming things of the water and among all the other living creatures that are in the water—they are an abomination for you (11) and an abomination for you they shall remain: you shall not eat of their flesh and you shall abominate their carcasses. (12) Everything in water that has no fins and scales shall be an abomination for you. (13) The following you shall abominate among the birds—they shall not be eaten, they are an abomination: the eagle, the vulture, and the black vulture; (14) the kite, falcons of every variety; (15) all varieties of raven; (16) the ostrich, the nighthawk, the sea gull; hawks of every variety; (17) the little owl, the cormorant, and the great owl; (18) the white owl, the pelican, and the bustard; (19) the stork; herons of every variety; the hoopoe, and the bat. (20) All winged swarming things that walk on fours shall be an abomination for you. (21) But these you may eat among all the winged swarming things that walk on fours: all that have, above their feet, jointed legs to leap with on the ground— (22) of these you may eat the following: locusts of every variety; all varieties of bald locust; crickets of every variety; and all varieties of grasshopper. (23) But all other winged swarming things that have four legs shall be an abomination for you. (24) And the following shall make you unclean—whoever touches their carcasses shall be unclean until evening, (25) and whoever carries the carcasses of any of them shall wash his clothes and be unclean until evening— (26) every animal that has true hoofs but without clefts through the hoofs, or that does not chew the cud. They are unclean for you; whoever touches them shall be unclean. (27) Also all animals that walk on paws, among those that walk on fours, are unclean for you; whoever touches their carcasses shall be unclean until evening. (28) And anyone who carries their carcasses shall wash his clothes and remain unclean until evening. They are unclean for you. (29) The following shall be unclean for you from among the things that swarm on the earth: the mole, the mouse, and great lizards of every variety; (30) the gecko, the land crocodile, the lizard, the sand lizard, and the chameleon. (31) Those are for you the unclean among all the swarming things; whoever touches them when they are dead shall be unclean until evening. (32) And anything on which one of them falls when dead shall be unclean: be it any article of wood, or a cloth, or a skin, or a sack—any such article that can be put to use shall be dipped in water, and it shall remain unclean until evening; then it shall be clean. (33) And if any of those falls into an earthen vessel, everything inside it shall be unclean and [the vessel] itself you shall break. (34) As to any food that may be eaten, it shall become unclean if it came in contact with water; as to any liquid that may be drunk, it shall become unclean if it was inside any vessel. (35) Everything on which the carcass of any of them falls shall be unclean: an oven or stove shall be smashed. They are unclean and unclean they shall remain for you. (36) However, a spring or cistern in which water is collected shall be clean, but whoever touches such a carcass in it shall be unclean. (37) If such a carcass falls upon seed grain that is to be sown, it is clean; (38) but if water is put on the seed and any part of a carcass falls upon it, it shall be unclean for you. (39) If an animal that you may eat has died, anyone who touches its carcass shall be unclean until evening; (40) anyone who eats of its carcass shall wash his clothes and remain unclean until evening; and anyone who carries its carcass shall wash his clothes and remain unclean until evening. (41) All the things that swarm upon the earth are an abomination; they shall not be eaten. (42) You shall not eat, among all things that swarm upon the earth, anything that crawls on its belly, or anything that walks on fours, or anything that has many legs; for they are an abomination. (43) You shall not draw abomination upon yourselves through anything that swarms; you shall not make yourselves unclean therewith and thus become unclean. (44) For I the LORD am your God: you shall sanctify yourselves and be holy, for I am holy. You shall not make yourselves unclean through any swarming thing that moves upon the earth. (45) For I the LORD am He who brought you up from the land of Egypt to be your God: you shall be holy, for I am holy. (46) These are the instructions concerning animals, birds, all living creatures that move in water, and all creatures that swarm on earth, (47) for distinguishing between the unclean and the clean, between the living things that may be eaten and the living things that may not be eaten.

Shlomo Yitzchaki (Hebrew: רבי שלמה יצחקי‬‎; Latin: Salomon Isaacides; French: Salomon de Troyes, 22 February 1040 – 13 July 1105), today generally known by the acronym Rashi

רש"י על ויקרא י׳:ב׳:א׳

(א) ותצא אש. רַ' אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר לֹא מֵתוּ בְנֵי אַהֲרֹן אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁהוֹרוּ הֲלָכָה בִּפְנֵי מֹשֶׁה רַבָּן.

(א) ותצא אש. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר שְׁתוּיֵי יַיִן נִכְנְסוּ לַמִּקְדָּשׁ, תֵּדַע, שֶׁאַחַר מִיתָתָן הִזְהִיר הַנּוֹתָרִים שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ שְׁתוּיֵי יַיִן לַמִּקְדָּשׁ, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בֶן בַּיִת וְכוּ', כִּדְאִיתָא בְּוַיִּקְרָא רַבָּה:

Rashi on Leviticus 10:2:1

(1) ותצא אש AND THERE WENT OUT FIRE — Rabbi Eleizer said: the sons of Aaron died only because they gave decisions on religious matters in the presence of their teacher, Moses (Sifra, Shemini, Mechilta d'Miluim 2 32; Eruvin 63a). Rabbi Ishmael said: they died because they entered the Sanctuary intoxicated by wine. You may know that this is so, because after their death he admonished those who survived that they should not enter when intoxicated by wine (vv. 8—9). A parable! It may be compared to a king who had a bosom friend, etc., as is to be found in Leviticus Rabbah 12:1, 4 (cf. Biur).

רש"י על ויקרא י׳:ג׳:א׳

(א) הוא אשר דבר וְגו'. הֵיכָן דִּבֵּר? וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְֹרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי (שמות כ"ט), אַל תִּקְרֵי בִּכְבֹדִי אֶלָּא בִּמְכֻבָּדַי; אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן, אַהֲרֹן אָחִי, יוֹדֵעַ הָיִיתִי שֶׁיִּתְקַדֵּשׁ הַבַּיִת בִּמְיֻדָּעָיו שֶׁל מָקוֹם, וְהָיִיתִי סָבוּר אוֹ בִי אוֹ בָךְ, עַכְשָׁיו רוֹאֶה אֲנִי שֶׁהֵם גְּדוֹלִים מִמֶּנִּי וּמִמֶּךָּ (ספרא):

Rashi on Leviticus 10:3:1

(1) ‎‎ '‏וגו‎‎‎ 'הוא אשר דבר ה‎ THIS IS WHAT THE LORD SPOKE, etc. — Where had He spoken this? In the statement (Exodus 29:43), “And there I will be met by the children of Israel and it (the Tabernacle) shall be sanctified by My glory (בכבודי).” Read not here בִכְבוֹדִי, “by My Glory” but בִּמְכֻבָּדַי, “through My honoured ones” (Zevachim 115b). Moses here said to Aaron: “My brother, Aaron! I knew that this House was to be sanctified by those who are beloved of the Omnipresent God and I thought it would be either through me or through thee; now I see that these (thy sons who have died) are greater than me and than thee!” (Leviticus Rabbah 12 2).

Samuel ben Meir (Troyes, c. 1085 – c. 1158) after his death known as "Rashbam", a Hebrew acronym for: RAbbi SHmuel Ben Meir, was a leading French Tosafist and grandson of Shlomo Yitzhaki, "Rashi."^[1]

רשב"ם על ויקרא ט׳:ד׳:א׳

(ד) כי היום ה' נראה - ויוציא אש מן השמים להקטיר קורבנות

(יז) ויקטר על המזבח - שם אותם על המזבח ובבא אש [של] מעלה, נקטר.

(כג) ויבא משה ואהרן אל אהל מועד - להתפלל שתרד האש.

וירא כבוד ה' אל כל העם - כיצד?

(כד) ותצא אש מלפני ה' - מבית קודש הקדשים דרך מזבח הזהב להקטיר קטורת, שהוא קודם להקטרת תמיד, כדאמר במסכת יומא. ושם מצא בני אהרן אצל מזבח הזהב ושרפם ואח"כ יצא ובא לו על המזבח ותאכל על המזבח את העולה ואת השלמים.

(א) ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא - קודם שיצא האש מלפני ה' כבר לקחו איש מחתתו להקטיר קטורת לפנים על מזבח הזהב, שהרי קטורת של שחר קודמת לאיברים ונתנו בהן אש זרה אשר לא צוה אותם משה ביום הזה, שאף על פי שבשאר ימים כתיב: ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח - היום לא צוה ולא רצה משה שיביאו אש של הדיוט, לפי שהיו מצפים לירידת אש גבוה ולא טוב היום להביא את זה, כדי להתקדש שם שמים שידעו הכל כי אש באה מן השמים, כמו שאמר אליהו: ואש לא תשימו - לפי שהיה רוצה לקדש שם שמים בירידת האש מלמעלה.

Rashbam on Leviticus 9:4:1

(1) כי היום ה' נראה, and the fire will emerge from heaven to consume the sacrifices on the altar.

Abraham ben Meir Ibn Ezra (Hebrew: אַבְרָהָם אִבְּן עֶזְרָא or ראב"ע‬‎; Arabic: ابن عزرا‎; also known as Abenezra or Aben Ezra, 1089 Tudela, Navarre^[1]–c.1167) was one of the most distinguished Jewish biblical commentators and philosophers of the Middle Ages. For long it had been assumed that he died at Calahorra.^[2]

אבן עזרא על ויקרא י׳:א׳:ב׳

(ב) ויתנו בהן אש. לא מהאש שיצאה וזה טעם אש זרה:

וטעם אשר לא צוה אותם. שמדעתם עשו ולא בצווי להקטיר קטורת גם באש זרה:

וימותו לפני ה׳‎. כי חשבו שעשו דבר רצוי לפניו:

Ibn Ezra on Leviticus 10:1:2

(2) put fire in it this fire was not taken from the fire that had descended from God [9:24] — it was “unconsecrated fire”.

Ovadia ben Jacob Sforno (Obadja Sforno, Hebrew: עובדיה ספורנו) was an Italian rabbi, Biblical commentator, philosopher and physician. He was born at Cesena about 1475 and died at Bologna in 1550.^[1]^[2]^[3]

After acquiring in his native town a thorough knowledge of Hebrew, rabbinic literature, mathematics, and philosophy, he went to Rome to study medicine. There his learning won him a prominent place among scholars.

ספורנו על ויקרא י׳:א׳:א׳-ג׳

(א) ויקחו בני אהרן איש מחתתו. חשבו שכמו שאחר התמיד, אשר בו תשרה שכינה, כאמרו עולת תמיד לדורותיכם פתח אהל מועד לפני ה', אשר אועד לכם שמה תבא הקטרת, כך היה ראוי להקטיר קטרת חדשה עתה על הגלות כבוד ה' אל כל העם ועל ירידת האש ולכן הקריבוהו:

(ב) לפני ה' במזבח הפנימי שנאמר בו ולא תעלו עליו קטרת זרה וגם אם היה ראוי לעשות כך אם היו מצווים בזה, חטאו לעשותו עתה:

(ג) אשר לא צוה אותם כאמרם ז''ל (עירובין פרק הדר) שהורו הלכה בפני משה רבם:

Sforno on Leviticus 10:1:1-3

(1) ויקחו שני בני אהרן איש מחתתו, they thought that just as after the daily communal offering which was accompanied by the manifestation of G’d’s Presence as we know from Exodus 29,42 עולת תמיד לדורותיכם פתח אהל מועד לפני ה' אשר איועד לכם שמה, “the regular communal burnt offerings for your generations in the presence of the Lord, where I will manifest Myself there,” there would come the incense, so it would also be in order on this occasion to present a new incense offering honouring the manifestation of the Lord to the whole people and in honour of the heavenly fire having descended.

Sifra - Tannaitic ~3rd Century

ספרא, שמיני, מכילתא דמילואים ב כ״א-ל״ב

(כא) [כא] באותה שעה קפצה פרענות על נדב ואביהוא. ויש אומרים מסיני נטלו את שלהם; כיון שראו את משה ואת אהרן שהיו מהלכים תחלה, והם באים אחריהם, וכל ישראל אחריהם – אמר לו נדב לאביהו "עוד שני זקנים הללו מתים ואנו ננהוג את הקהל". אמר הקב"ה "מי קובר את מי? הם קוברים אתכם ויהיו הם מנהיגים את הקהל".

(כב) [כב] דבר אחר: כיון שראו בני אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל אמר לו נדב לאביהו "וכי יש לך אדם שמבשל תבשיל בלא אש?" – מיד נטלו אש זרה והכניסו לבית קדשי הקדשים שנאמר "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש". אמר להם הקב"ה "אני אכבד אתכם יותר ממה שכבדתם אותי. אתם הכנסתם לפני אש טמאה – אני אשרף אתכם באש טהורה!".

***

(כג) [כג] כיצד היתה מיתתן? שני חוטין של אש יצאו מבית קדשי הקדשים ונחלקו לארבעה. שנים נכנסו בחוטמו של זה ושנים בחוטמו של זה, ונשרף גופם ובגדיהם קיימים שנאמר "ותצא אש מלפני ה'".

היה אהרן עומד ותוהא, אומר "אוי לי, כך עבירה בידי וביד בני שכך הגעתני". נכנס משה אצלו והיה מפייסו. אמר לו: אהרן אחי, מסיני נאמר לי "עתיד אני לקדש את הבית הזה – באדם גדול אני מקדשו". הייתי סבור או בי או בך בית מתקדש. עכשיו נמצאו בניך גדולים ממני וממך שבהם הבית נתקדש. כיון ששמע אהרן כך – צדק עליו את הדין ושתק שנאמר "וידם אהרן".

(לב) [לב] "ויקחו בני אהרן" – אף הם בשמחתם. כיון שראו אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבה. "ויקחו" – אין 'קיחה' אלא שמחה.

"נדב ואביהו" – מה תלמוד לומר "בני אהרן"? שלא חלקו כבוד לאהרן. "...נדב ואביהו" לא נטלו עצה ממשה. "..איש מחתתו" – איש מעצמו יצאו ולא נטלו עצה זה מזה. "ויקריבו לפני השם אש זרה אשר לא צוה אותם". ר' ישמעאל אומר יכול אש זרה ממש? תלמוד לומר "אשר לא צוה אותם" – הכניסוהו בלא עצה. רבי עקיבא אומר לא הכניסוה אלא מן הכירים שנאמר "ויקריבו לפני השם אש זרה". אם כן למה נאמר "אשר לא צוה אותם"? שלא נמלכו במשה רבן. רבי אליעזר אומר לא נתחייבו אלא על שהורו הלכה בפני משה רבן, וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה.

Sifra, Shemini, Mekhilta DeMiluim II 21-32

(22) 22) A different view: When the sons of Aaron saw that all the offerings had been sacrificed and all the services performed and that the shechinah had not descended for Israel, Nadav said to Avihu: Now is there such a thing as cooking a meal without fire? — whereupon they took a strong fire and entered the holy of holies, viz. (24): "And the sons of Aaron took, each his coal pan, and they put the fire therein" — at which the Holy One Blessed be He said to them: I will honor you more than you have honored Me. You have brought before Me an impure fire; I will burn you with a pure fire.

Vayikra Rabbah ~7th century

ויקרא רבה י״ב:א׳

רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בֶּן בַּיִת נֶאֱמָן, מְצָאוֹ עוֹמֵד עַל פֶּתַח חֲנֻיּוֹת, וְהִתִּיז אֶת רֹאשׁוֹ בִּשְׁתִיקָה, וּמִנָּה בֶּן בַּיִת אַחֵר תַּחְתָּיו, וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִים מִפְּנֵי מָה הָרַג אֶת הָרִאשׁוֹן, אֶלָּא מִמַּה שֶּׁמְּצַוֶּה אֶת הַשֵּׁנִי וְאָמַר לֹא תִכָּנֵס בְּפֶתַח חֲנֻיּוֹת, אָנוּ יוֹדְעִין שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ הָרַג הָרִאשׁוֹן, כָּךְ (ויקרא ט, יב): וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם, וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִים מִפְּנֵי מָה מֵתוּ, אֶלָּא מִמַּה שֶּׁמְּצַוֶּה אֶת אַהֲרֹן וְאָמַר לוֹ (ויקרא י, ט): יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ, אָנוּ יוֹדְעִין מִתּוֹךְ כָּךְ שֶׁלֹּא מֵתוּ אֶלָּא מִפְּנֵי הַיָּיִן, לְכָךְ חִבְּבוֹ הַכָּתוּב לְאַהֲרֹן וְיִחֵד אֵלָיו הַדִּבּוּר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ.

Vayikra Rabbah 12:1

...

Tanchuma ~9th Century

מדרש תנחומא, אחרי מות א׳:א׳

(א) אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל, מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע, לַטּוֹב וְלַטָּהוֹר וְלַטָּמֵא, וְלַזֹּבֵחַ וְלַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זֹבֵחַ, כַּטּוֹב כַּחֹטֵא, כַּנִּשְׁבָּע כַּאֲשֶׁר שְׁבוּעָה יָרֵא (קהלת ט, ב)... דָּבָר אַחֵר, כַּטּוֹב כַּחוֹטֵא. כַּטּוֹב, אֵלּוּ בָּנָיו שֶׁל אַהֲרֹן. כַּחוֹטֵא, אוֹתָן שֶׁחָלְקוּ, קֹרַח וַעֲדָתוֹ שֶׁקָּרְבוּ כְּדֵי לַחֲלֹק עַל מֹשֶׁה וְנִשְׂרְפוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה' (במדבר טז, לה). וּבָנָיו שֶׁל אַהֲרֹן נִכְנְסוּ לְהַקְרִיב, וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם (ויקרא י, ב). ...

בְּאַרְבָּעָה מְקוֹמוֹת מַזְכִּיר מִיתָתָן שֶׁל בְּנֵי אַהֲרֹן וְהִזְכִּיר אֶת סוּרְחָנָן. כָּל כָּךְ לָמָּה. לְהוֹדִיעֲךָ, שֶׁלֹּא מָצָא בְּיָדָן אֶלָּא אוֹתוֹ עָוֹן בִּלְבָד. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי, בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה קָשָׁה מִיתָתָן שֶׁל נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁמַּזְכִּיר מִיתָתָן מַזְכִּיר סוּרְחָנָן. כָּל כָּךְ לָמָּה. שֶׁלֹּא לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְבָאֵי עוֹלָם, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ, מַעֲשִׂים מְקֻלְקָלִים הָיָה לָהֶם בַּסֵּתֶר וּלְפִיכָךְ מֵתוּ.

בַּר קַפָּרָא בְּשֵׁם רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר אָמַר, בִּשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְּבָרִים מֵתוּ בְּנֵי אַהֲרֹן, עַל הַקְּרִיבָה, וְעַל הַהַקְרָבָה, וְעַל אֵשׁ זָרָה, וְעַל שֶׁלֹּא נָטְלוּ עֵצָה זֶה מִזֶּה. עַל הַקְּרִיבָה, שֶׁנִּכְנְסוּ לִפְנַי וְלִפְנִים. וְעַל הַהַקְרָבָה, שֶׁהִקְרִיבוּ קָרְבָּן מַה שֶּׁלֹּא נִצְטַוּוּ. וְעַל אֵשׁ זָרָה, שֶׁהֵבִיאוּ אֵשׁ זָרָה מִבֵּית הַכִּירַיִם. וְעַל שֶׁלֹּא נָטְלוּ עֵצָה זֶה מִזֶּה, תַּאנֵי רַבִּי חִיָּא, אִישׁ מַחְתָּתוֹ, אִישׁ מִמַּחְתָּתוֹ, אִישׁ מֵעַצְמוֹ עָשׂוּ וְלֹא נָטְלוּ עֵצָה זֶה מִזֶּה.

רַבִּי מַנִּי דְּשַׁאב וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסַכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי, בִּשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְּבָרִים מֵתוּ בָּנָיו שֶׁל אַהֲרֹן, וּבְכֻלָּן כְּתִיב בָּהֶן מִיתָה. עַל שֶׁנִּכְנְסוּ בְּלֹא רְחִיצַת יָדַיִם וְרַגְלַיִם, וְכָתוּב בָּהֶן מִיתָה, בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ (שמות ל, כ). וְעַל יְדֵי שֶׁנִּכְנְסוּ מְחֻסְּרֵי בְגָדִים, דִּכְתִּיב בָּהֶן מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיוּ עַל אַהֲרֹן וְעַל בָּנָיו בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְגוֹ' (שם כח, מג). וּמֶה הָיוּ מְחֻסָּרִים. אָמַר רַבִּי לֵוִי, מְעִיל הָיוּ מְחֻסָּרִים, דִּכְתִּיב בֵּיהּ מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ וְגוֹ' (שם פסוק לה). וְעַל יְדֵי שֶׁלֹּא הָיָה לָהֶם בָּנִים, כְּתִיב בָּהֶן מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם (במדבר ג, ד). וְעַל שֶׁנִּכְנְסוּ שְׁתוּיֵי יַיִן לַמִּקְדָּשׁ, וּכְתִיב: יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ וְלֹא תָּמֻתוּ (ויקרא י, ט).

אַבָּא חַנִּין אוֹמֵר, שֶׁלֹּא הָיָה לָהֶם נָשִׁים, דְּתָנֵינַן תַּמָּן, וְכִפֵּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ, הִיא אִשְׁתּוֹ. אָמַר רַבִּי לֵוִי, שְׁחוּצִים הָיוּ הַרְבֵּה, וְהָיוּ אוֹמְרִים אֵיזוֹ אִשָּׁה הוֹגֶנֶת לָנוּ. הַרְבֵּה נָשִׁים עֲגוּנוֹת הָיוּ יוֹשְׁבוֹת וּמַמְתִּינוֹת לָהֶם, וְהֵם אוֹמְרִים: אֲחִי אָבִינוּ מֶלֶךְ, וְאָבִינוּ כֹּהֵן גָּדוֹל, אֲחִי אִמֵּנוּ נָשִׂיא, וְאָנוּ סְגָנֵי כְּהֻנָּה, אֵיזוֹ אִשָּׁה הוֹגֶנֶת לָנוּ. אָמַר רַבִּי מְנַחְמָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר נְחֶמְיָה, עֲלֵיהֶם אָמַר דָּוִד, בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ וּבְתוּלוֹתָיו לֹא הוּלָּלוּ (תהלים עח, סג). לָמָּה בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ, עַל יְדֵי שֶׁבְּתוּלוֹתָיו לֹא הוּלָּלוּ.

וְעוֹד מִן הָדָא, וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ (שמות כד, יא). אָמַר רַבִּי פִּנְחָס, מִכָּאן שֶׁהָיוּ רְאוּיִין לְהִשְׁתַּלְחַת יָד. אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָה, וְכִי קִלּוֹרִין עָלְתָה עִמָּהֶן לְסִינַי דְּאַתְּ אָמַרְתְּ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹקִים. אֶלָּא מְלַמֵּד, שֶׁזָּנוּ עֵינֵיהֶם מִן הַשְּׁכִינָה, כְּאָדָם שֶׁמַּבִּיט בַּחֲבֵרוֹ מִתּוֹךְ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אֲכִילָה וַדַּאי, דִּכְתִיב: בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים, וּרְצוֹנוֹ כְּעַב מַלְקוֹשׁ (משלי טז, טו). אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא, מְלַמֵּד שֶׁהֵגִיסוּ אֶת לִבָּן וְעָמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם וְזָנוּ עֵינֵיהֶם מִן הַשְּׁכִינָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסַכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אוֹמֵר, מֹשֶׁה לֹא זָן עֵינָיו מִן הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו וְגוֹ' (שמות ג, ו). בִּשְׂכַר כִּי יָרֵא (שם), זָכָה וַיִּרְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו (שם לד, ל). בִּשְׂכַר מֵהַבִּיט (שמות ג, ו), זָכָה וּתְמוּנַת ה' יַבִּיט (במדבר יב, ח). בִּשְׂכַר וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה (שמות ג, ו), זָכָה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו (שם לד, ל). וְנָדָב וַאֲבִיהוּא זָנוּ עֵינֵיהֶם מִן הַשְּׁכִינָה וְלֹא נֶהֱנוּ מִן הַשְּׁכִינָה.

וְעוֹד מִן הָדָא, וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי ה' בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה (במדבר ג, ד). אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְכִי לִפְנֵי ה' מֵתוּ. אֶלָּא מְלַמֵּד, שֶׁהוּא קָשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשָׁעָה שֶׁבְּנֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים מִסְתַּלְּקִין מִן הָעוֹלָם בְּחַיֵּיהֶם. רַבִּי נַחְמָן בָּעֵי קוֹמֵי רַבִּי פִּנְחָס בַּר חָמָא בְּרַבִּי סִמּוֹן, הָכָא הוּא אוֹמֵר, לִפְנֵי ה' לִפְנֵי ה' שְׁתֵּי פְּעָמִים. וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר, לִפְנֵי אֲבִיהֶם (דה״א כד, ב), פַּעַם אַחַת. אֶלָּא מְלַמֵּד, שֶׁהוּא קָשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּפְלַיִם כַּאֲבִיהֶם.

Midrash Tanchuma, Achrei Mot 1:1

...

Shlomo Ephraim ben Aaron Luntschitz (1550 – 21 April, 1619) was a rabbi and Torah commentator, best known for his Torah commentary Keli Yekar.^[1] He served as the Rabbi of Prague from 1604 - 1619

כלי יקר על ויקרא י׳:א׳:א׳

(א) ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם. במהות חטא זה רבו הדעות בילקוט (שמיני תקנד) מסיק בשם ר' מני על שנכנסו שתויי יין, וע"י שנכנסו בלא רחיצת ידים ורגלים, וי"א שהיו מחוסרי בגדים והיינו המעיל, וי"א על שלא היה להם בנים, וי"א על שלא נשאו נשים, וי"א על שהורו הלכה בפני משה רבן, וי"א על שהיו מהלכים ואומרים מתי ימותו ב' זקנים הללו ואני ואתה ננהיג שררה על הציבור, וי"א שעון העגל שעשה אהרן גרמה להם ודרשו על זה פסוק ישלם שנים לרעהו (שמות כב ט) וכל הדעות הללו אע"פ שיש להם קצת סמך מפסוקים אחרים מ"מ הרי מקרא זה מכחיש כל הדעות ההם שנאמר ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם, ש"מ שלא היה בהם חטא אחר כ"א זה.

Kli Yakar on Leviticus 10:1:1

...

Shimon (Simon) Schwab (December 30, 1908 – February 13, 1995) was an Orthodox rabbi and communal leader in Germany and the United States. Educated in Frankfurt am Main and in the yeshivot of Lithuania, he was rabbi in Ichenhausen, Bavaria, after immigration to the United States in Baltimore, and from 1958 until his death at Khal Adath Jeshurun in Washington Heights, Manhattan.^[1]^[2] He was an ideologue of Agudath Israel of America, specifically defending the Torah im Derech Eretz approach to Jewish life. He wrote several popular works of Jewish thought.