Parashat Zachor: Amalek

(יז) זָכ֕וֹר אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ עֲמָלֵ֑ק בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם׃ (יח) אֲשֶׁ֨ר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּ֗רֶךְ וַיְזַנֵּ֤ב בְּךָ֙ כָּל־הַנֶּחֱשָׁלִ֣ים אַֽחַרֶ֔יךָ וְאַתָּ֖ה עָיֵ֣ף וְיָגֵ֑עַ וְלֹ֥א יָרֵ֖א אֱלֹהִֽים׃ (יט) וְהָיָ֡ה בְּהָנִ֣יחַ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֣יךָ ׀ לְ֠ךָ מִכָּל־אֹ֨יְבֶ֜יךָ מִסָּבִ֗יב בָּאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר יְהוָֽה־אֱ֠לֹהֶיךָ נֹתֵ֨ן לְךָ֤ נַחֲלָה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ תִּמְחֶה֙ אֶת־זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם לֹ֖א תִּשְׁכָּֽח׃ (פ)

Deuteronomy 25:17-19

(17) Remember what Amalek did to you on your journey, after you left Egypt— (18) how, undeterred by fear of God, he surprised you on the march, when you were famished and weary, and cut down all the stragglers in your rear. (19) Therefore, when the LORD your God grants you safety from all your enemies around you, in the land that the LORD your God is giving you as a hereditary portion, you shall blot out the memory of Amalek from under heaven. Do not forget!

רש"י על דברים כ״ה:י״ז:א׳-י״ט:א׳

(א) זכור את אשר עשה לך. אִם שִׁקַּרְתָּ בְמִדּוֹת וּבְמִשְׁקָלוֹת הֱוֵי דוֹאֵג מִגִּרוּי הָאוֹיֵב, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי י"א) "מֹאזְנֵי מִרְמָה תּוֹעֲבַת ה'", וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ "בָּא זָדוֹן וַיָּבֹא קָלוֹן" (תנחומא): (א) אשר קרך בדרך. לְשׁוֹן מִקְרֶה; דָּבָר אַחֵר — לְשׁוֹן קֶרִי וְטֻמְאָה שֶׁהָיָה מְטַמְּאָן בְּמִשְׁכַּב זָכוּר; דָּ"אַ — לְשׁוֹן קוֹר וָחוֹם, צִנֶּנְךָ וְהִפְשִׁירְךָ מֵרְתִיחָתֶךָ, שֶׁהָיוּ כָל הָאֻמּוֹת יְרֵאִים לְהִלָּחֵם בָּכֶם וּבָא זֶה וְהִתְחִיל וְהֶרְאָה מָקוֹם לַאֲחֵרִים; מָשָׁל לְאַמְבַּטִּי רוֹתֶחֶת שֶׁאֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לֵירֵד בְּתוֹכָהּ, בָּא בֶן בְּלִיַּעַל אֶחָד קָפַץ וְיָרַד לְתוֹכָהּ, אַעַ"פִּ שֶׁנִּכְוָה הִקְרָה אוֹתָהּ בִּפְנֵי אֲחֵרִים (תנחומא): (ב) ויזנב בך. מַכַּת זָנָב, חוֹתֵךְ מִילוֹת וְזוֹרֵק כְּלַפֵּי מָעְלָה (תנחומא): (ג) כל הנחשלים אחריך. חֲסֵרֵי כֹחַ מַחְמַת חֶטְאָם, שֶׁהָיָה הֶעָנָן פּוֹלְטָן (תנחומא): (ד) ואתה עיף ויגע. עָיֵף בַּצָּמָא, דִּכְתִיב "וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם" (שמות י"ז) וּכְתִיב אַחֲרָיו "וַיָּבֹא עֲמָלֵק": (ה) ויגע. בַּדֶּרֶךְ: (ו) ולא ירא. עֲמָלֵק אלהים מִלְּהָרַע לָךְ: (א) תמחה את זכר עמלק. מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה (שמואל א ט"ו), שֶׁלֹּא יְהֵא שֵׁם עֲמָלֵק נִזְכָּר אֲפִילוּ עַל הַבְּהֵמָה, לוֹמַר בְּהֵמָה זוֹ מִשֶּׁל עֲמָלֵק הָיְתָה (פסיק' זוטר'):

Rashi on Deuteronomy 25:17:1-19:1

(1) זכור את אשר עשה לך REMEMBER WHAT [AMALEK] DID UNTO THEE — If you use false weights and measures then you must apprehend the provocation of the enemy, as it states (Proverbs 11:1): “A false balance is an abomination to the Lord, etc.”, and there is written immediately after this (v. 2): “If intentional sin comes, shame comes”(Midrash Tanchuma, Ki Teitzei 8). (1) אשר קרך בדרך HOW HE MET THEE BY THE WAY — The word קרך is connected in meaning with מקרה “a sudden happening”, i.e., he came against thee by surprise. Another explanation is: it is connected in meaning with the term קרי, nocturnal pollution and uncleanness, because he polluted them by pederasty. Yet another explanation is that it is connected in meaning with the expression קור in the phrase קור וחום “cold and heat” and it means: he made you cold and lukewarm after the boiling heat you had before. For all the nations were afraid to war against you and this one came and began to point out the way to others. A parable! It may be compared to a boiling hot bath into which no living creature could descend. A good-for-nothing came, and sprang down into it; although he scalded himself he made it appear cold to others (Midrash Tanchuma, Ki Teitzei 9). (2) ויזנב בך means, smiting the membrum; he cut off the membra and threw them up provocatively towards Heaven (God) (Midrash Tanchuma, Ki Teitzei 10). (3) כל הנחשלים אחריך [AND HE SMOTE THE HINDMOST OF THEE] EVEN THOSE THAT WERE FEEBLE BEHIND THEE — i.e., those who were enfeebled because of their sins and whom the clouds had expelled from the protection they afforded (Midrash Tanchuma, Ki Teitzei 10). (4) ואתה עיף ויגע AND THOU WAST FAINT AND WEARY — faint through thirst, for it is written, (Exodus 17:3) “And the people thirsted there for water” and it is written immediately afterwards (v. 8) “Then came Amalek”. (5) ויגע AND WEARY — from the journey (Midrash Tanchuma, Ki Teitzei 10). (6) ולא ירא AND HE FEARED NOT — Amalek feared not אלהים GOD so as to refrain from harming you (Sifrei Devarim 296:7). (1) תמחה את זכר עמלק THOU SHALT WIPE AWAY THE REMEMBRANCE OF AMALEK, — both man and woman, infant and suckling, ox and sheep (a quotation from I Samuel 15:3, stating how the Amalekites were to be destroyed), so that the name of Amalek should never again be mentioned even in connection with a beast, in that one could say: “This beast belonged to Amalek” (Pesikta Zutrata).

(Partial)

אברבנאל על תורה, שמות י״ז:ח׳:א׳-י״ב

(א) ויבא עמלק וגומר עד סוף הסדר. וראיתי לשאול בספור הזה שאלות:

(ב) השאלה הא' מה ראה עמלק לבא להלחם עם ישראל בצאתם ממצרים והם לא עברו בארצו גם הוא לא היה מקרובי פרעה לנקום נקמתו ולמה אם כן בא להתעבר על ריב לא לו. ולא פחד מנפלאות השם:

(יב) ויבא עמלק וגו' עד סוף הסדר. במדרש נתנו טעם אמתי בסמיכות הפרשיות האלה והוא שבעונש מה שרבו ישראל עם משה רבינו ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבינו אם אין נענשו במלחמת עמלק שבא עליהם פתע פתאום והשי"ת הסתיר פניו מהם ועזבם ללחום על נפשם וכן אמרו היש ה' בקרבנו אם אין (ש"ר פ' כ"ו) משל לתינוק שהיה רכוב על כתפו של אביו והיה שואל עליו אנה אבי אמר לו אתה רכוב על כתפי ואתה שואל בעדי הריני משליכך מכתפי ויבא השונא וישלוט בך. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל אני נשאתי אתכם ועליכם ענני כבוד ואתם אומרים היש ה' בקרבנו אם אין לפיכך יבוא השונא וישלוט בכם הוי ויבוא עמלק. הנה בארו בזה שיהיה עמלק שונא ואויב לישראל והיה זה לפי שעמלק היה בן אליפז בן עשו והיה יודע ענין הברכות שברך יצחק ליעקב ושנתן את עשו לעבד בהיות ישראל בכח ממשלה וחשש שמא ביציאתם ממצרים בהצלחה ונצחון תתקיים הברכה ההיא וחשב עם זה שאמר הזקן לעשו (בראשית כ"ז מ') והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך. ואמר לו גם כן ועל חרבך תחיה ומפני זה כלו התעוד' עמלק לבא מארצו בזדון ורוע לב להלחם בישר' בחשבו שהיה עיף ויגע בלתי מלומד במלחמה כי לא נסה להתגבר במצרים ולא בדרכים משיצא משם וחשב גם כן שלא היה לישראל לחם לאכול ולא מים לשתות בסבת המדבר ושעת לעשות גבורה בהם ופלאי מצרים והים חשב שהיו כלם בחכמה ובמלאכה ולזה לא חשש להם גם כיון להכחיד ולבזות שם פרעה וכל מצרים שלא עצרו כח על היהודים לאבדם ויצאו מארצם בחכמתם על כרחם ושהוא עמלק יחרימם יתנם לטבח ובזה יגדל שמו על מצרים. הנה מפני זה כלו בא עמלק להלחם בישראל ואפשר שהתחכם עמלק גם כן בהוראת המערכת שהיתה מנגדת לישראל כדברי חכמינו זכרונם לברכה (רש"י שמות י"ז י"ב) ולכן בא להלחם בם. והותרה בזה השאלה האחת. וספר הכתוב מפחיתות עמלק ורשעתו שלא עשה כדרך המלכים אנשי שם שבבואם להלחם באויביהם ישלחו אליהם ראשונה שלוחיהם לאמר התיצב והכן לך כי הנה אנכי בא אליך להלחם בך. והוא לא עשה כן אבל בא בפתע פתאום למלחמה כגנבים שודדי לילה וע"ז אמר הכתוב כאן ויבוא עמלק וילחם עם ישראל. ואמר במשנה תורה אשר קרך בדרך כי בא כגנב וילחם בם בפגעו אותם. וי"א שעמלק לא יצא מארצו לבוא להלחם בישראל אבל היה הולך אל ארץ אחרת ובמקרה בא ברפידים וראה את ישראל באהליהם רעבים גם צמאים ובמקום שהיה לו לדרוש שלומם וטובתם הוא נלחם בם ולכן לא אמר הכתוב ויבא עמלק להלחם בישראל אלא ויבא וילחם וזה היא אשר קרך בדרך בהיותך עיף ויגע. והנה משה רבינו ראה כי עת צרה ליעקב היתה העת ההיא לפי שהיו ישראל חוטאים לפניו יתברך על ריבם ונסותם את ה' בהיותם בלתי מאמינים בהשגחתו ונפלאותיו ושלכן באה עליהם הצרה הזאת להענישם ואולי שה' לא יגן עליהם ולא ילחם מלחמותם והוצרך להלחם בחרב ובחנית וראה עם זה שהיה צריך לתפל' ולמלחמה ושאם הוא ילך בצבא להלחם תחדל תפלתו

. באמרו (דברים כ"ה י"ט) זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך וגו' כי הנה ביאר שם שעשה עמלק כנגד ישראל ארבע' דברים מגונים. האחד שהאנשים ילחמו באויביהם אם להציל את ארצם מהם או לכבוש את עריהם אבל עמלק בא להלחם מבלי סבה כי הם לא היו עוברים בארצם לשיירא מהם שיכבשוה וגם לא היה לישר' ארץ שיחמוד אותה עמלק ויבוא לכובשה אבל היתה מלחמתו לבד ברוע לב להחזירם לעבדות ולחלל כבוד ה' אשר גאלם. ועל זה אמר זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים. הב' שעם היות ממנהג המלכים הבאים להלחם באויביהם שישלחו להודיע להם ביאתם למלחמה לאמר הכינו ונתראה פנים הנה עמלק לא עשה כן אבל בא פתאום להלחם בישראל והיתה זו בגידה רבה וזה הוא שאמר אשר קרך בדרך רוצה לומר פתאום בלי התראה. השלישי שהיה מפחיתות עמלק שלא עצר כח להלחם בישראל פנים בפנים. אבל נלחם עם הנחלשים שבהם הבאים באחרית המחנה ויירא מגשת אל העם מלפניו עם היות ישראל עיף ויגע וז"ש ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע. הד' שעמלק ירא מישראל ולכן בא להלחם בהם בזנב המחנה והחלושים שבהם עם היות ישראל עיף ויגע ולא ירא עמלק מאלהים ההוא מהקם מלכין ומהעדה מלכין שירא אם כן מהחלוש שהוא ישראל ולא ירא מהגבור שהוא הקב"ה. ומפני ארבעת הסבות האלה היה ראוי להמחות את שמו.

Abarbanel on Torah, Exodus 17:8:1-12

...

אסתר ו׳:י״ג

(יג) וַיְסַפֵּ֨ר הָמָ֜ן לְזֶ֤רֶשׁ אִשְׁתּוֹ֙ וּלְכָל־אֹ֣הֲבָ֔יו אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר קָרָ֑הוּ וַיֹּ֩אמְרוּ֩ ל֨וֹ חֲכָמָ֜יו וְזֶ֣רֶשׁ אִשְׁתּ֗וֹ אִ֣ם מִזֶּ֣רַע הַיְּהוּדִ֡ים מָרְדֳּכַ֞י אֲשֶׁר֩ הַחִלּ֨וֹתָ לִנְפֹּ֤ל לְפָנָיו֙ לֹא־תוּכַ֣ל ל֔וֹ כִּֽי־נָפ֥וֹל תִּפּ֖וֹל לְפָנָֽיו׃

Esther 6:13

(13) There Haman told his wife Zeresh and all his friends everything that had befallen him. His advisers and his wife Zeresh said to him, “If Mordecai, before whom you have begun to fall, is of Jewish stock, you will not overcome him; you will fall before him to your ruin.”

רש"י על אסתר ו׳:י״ג:א׳

(א) אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל וגו'. אָמְרָה: אֻמָּה זוּ נִמְשְׁלוּ לְכוֹכָבִים וּלְעָפָר. כְּשֶׁהֵם יוֹרְדִים יוֹרְדִים עַד לֶעָפָר, וּכְשֶׁהֵם עוֹלִים עוֹלִים עַד לָרָקִיעַ וְעַד הַכּוֹכָבִים:

Rashi on Esther 6:13:1

(1) Since you have begun to fall, etc. She said, “This nation has been compared to the stars and to the dust. When they descend, they descend to the dust, and when they ascend, they ascend up to the sky and the stars.”⁶Maseches Megillah 15a. Zeresh and Haman’s advisers forewarned Haman that Mordechai’s rise to honor signified the beginning of the rise of the Jews and of Haman’s downfall.

ספר החינוך תר״ג:ד׳

(ד) ואל הזכירה הזאת בלב ובפה, לא ידענו בה זמן קבוע בשנה או ביום, כמו שנצטוינו בזכירת יציאת מצרים בכל יום ובכל לילה, והטעם כי בזכירה ההיא, עקר הדת, וכמו שהרחבנו הדבור על זה בהרבה מקומות בספר, אבל טעם זכירת מה שעשה עמלק, אינו רק שלא תישכח שנאתו מלבנו, ודי לנו בזה לזכור הענין פעם אחת בשנה או בשתי שנים או שלש. והנה בכל מקומות ישראל קוראים ספר התורה בשנה אחת או בשתים או שלש לכל הפחות, והנה הם יוצאים בכך מצוה זו. ואולי נאמר כי מנהגם של ישראל בפרשת זכור לקרותה בשבת מיוחד בכל שנה ושנה תורה היא, ומפני מצוה זו הוא שקבעו כן, והוא השבת שלפני פורים לעולם, ודין יהיה לקרותה ביום פורים, לפי שהוא מענינו של יום, כי המן הרשע היה מזרעו, אבל להודיע שקודם נס זה נצטוינו בזכירה זו קבעו הפרשה קודם לפורים, אבל סמכוה לפורים על דרך מה שיאמרו זכרונם לברכה (ברכות כא, ב) במקומות סמכו ענין לו.

Sefer HaChinukh 603:4

(4) We do not know an established time in the year or the day for this remembrance with the heart and the mouth, such as we are commanded to remember the exodus from Egypt every day and every night. And the reason [for the latter] is that that remembrance is a fundamental principle of religion, and as we have spoken about this in detail in many other places in this book. But the reason for remembering what Amalek did, is only that the hatred in our hearts not be forgotten. And for this, it is enough to remember the matter once a year, or in two years, or in three years. And behold, in all the places of Israel, they read the Book of the Torah over a year, or two or three - at the very least. And behold, they fulfill this commandment with that. And perhaps we should say that the custom of Israel to read Parashat Zachor on a specific Shabbat each and every year is [as a law from the] Torah. And it is due to this commandment that they fixed it like that. And it is always the Shabbat before Purim. And the law should be to read it on Purim day, because it is from the matter of the day, since Haman the wicked was from the seed [of Amalek]; but in order to make known that before the miracle [of Purim], we were commanded in this remembrance, they fixed the [reading] before Purim. However they made it adjacent to Purim, in the way that they, may their memory be blessed, say (Berakhot 21b) in [certain] places, "they placed the matter adjacent to it."

ספר החינוך תר״ג:א׳

(א) לזכור מה שעשה לנו עמלק - שנצטוינו לזכור מה שעשה עמלק לישראל, שהתחיל להתגרות בם בצאתם ממצרים, בטרם נשא גוי וממלכה ידו עליהם, וכענין שכתוב (במדבר כד, כ) ראשית גוים עמלק. ותרגומו, ריש קרביא דישראל הוה עמלק, שהכל היו יראים מהם בשמעם היד הגדולה אשר עשה להם השם במצרים, והעמלקים ברוע לבם ובמזגם הרע לא שתו לבם לכל זה ויתגרו בם, והעבירו מתוך כך יראתם הגדולה מלב שאר האמות, וכענין שמשלו בזה רבותינו זכרונם לברכה (פסיקתא רבתי פרשה יב תנחומא כאן) משל ליורה רותחת שאין כל בריה יכלה לירד לתוכה ובא אחד וקפץ וירד לתוכה, אף על פי שנכוה הקר אותה לאחרים, ועל זכירת ענינם זה נאמר (דברים כה יז) זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים.

Sefer HaChinukh 603:1

(1) To remember what Amalek did to us: That we were commanded to remember what Amalek did to Israel - that he began to harass them when they left Egypt, before any other nation or kingdom raised their hand against them; and as the matter is stated, (Numbers 24:2) "Amalek is the first of nations." Its [Aramaic] translation (Onkelos Numbers 24:2) is "The first battle of Israel was Amalek" - because everyone was afraid of them when they heard of God's great hand that He used for them in Egypt. But the Amalekites, due to their evil hearts and evil disposition, did not turn their hearts to all of this, and harassed them [by waging war]. And as a result of this, Amalek was able to remove the great fear from the hearts of the other nations. And it is like the matter that our rabbis, may their memory be blessed, analogized it (Pesikta Rabbati 12, Midrash Tanchuma on Devarim 25:17) to the analogy to a large boiling pot that no person could enter and [then] one [individual] comes and jumps and enters it. Even though he is burnt, he cools it for others. And about the memory of their matter is it stated (Deuteronomy 25:17), "Remember what Amalek did to you on your journey, after you left Egypt."

משנה ברורה תרפ״ה:א׳

... השניה היא פרשת זכור לזכור מעשה עמלק וקורין אותה בשבת שלפני פורים לסמכה למעשה שהיה מזרע עמלק וכדי להקדים זכירת מחיית עמלק לעשייתה וכדכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים...

Mishnah Berurah 685:1

...

משנה ברורה תרפ״ה:י״ד

(יד) (יד) שפרשת זכור - דכתיב זכור את אשר עשה וכו' וגמרינן בגמרא דהאי זכור היינו באמירה מתוך הספר דוקא [ולא די במה שיקבע זה בלבו] וע"כ צריך הקורא לכוין להוציא כל השומעים וגם השומעים צריכין לכוין לצאת:

Mishnah Berurah 685:14

...

ביאור שטיינזלץ על מגילה י״ח א:י״ג

ושואלים: וממאי [וממה] למד אתה דהאי [שזו] הזכירה שבספר שמות קריאה היא, דלמא [שמא] עיון בעלמא [סתם] בדברים הוא כדי להזכר בהם! ומשיבים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר כן, שהרי שנינו בברייתא, דכתיב [שנאמר]: "זכור את אשר עשה לך עמלק "(דברים כה, יז), יכול די שתהיה זו זכירה בלב? כשהוא אומר "לא תשכח" (דברים כה, יט) הרי שכחת הלב אמור, וכיון שזכירה שבלב כבר נאמרה הא [הרי] מה אני מקיים את מה שנאמר "זכור" כמצוות עשה בפועל — שצריך להגיד בפה.

Steinsaltz on Megillah 18a:13

...

אורח חיים תרפ״ה:ז׳

(ז) יש אומרים שפרשת זכור ופ' פרה אדומה חייבים לקרותה מדאורייתא לפיכך בני הישובים שאין להם מנין צריכים לבא למקום שיש מנין בשבתו' הללו כדי לשמוע פרשיות אלו שהם מדאורייתא: הגה ואם א"א להם לבא מ"מ יזהרו לקרותם בנגינתם ובטעמם [מצא כתוב]:

Shulchan Arukh, Orach Chayim 685:7

...

משנה ברורה תרפ״ה:ט״ז

(טז) (טז) למקום שיש מנין וכו' - היינו אפילו יש לו ס"ת בביתו אלא שאין לו מנין בביתו ואפילו אם נאמר דמנין לפרשה זכור הוא מדרבנן בעלמא עכ"פ עיקר קריאת זכור הוא דאורייתא והנה בתרומת הדשן כתב דשמיעת קריאת פ' זכור בעשרה עדיף יותר ממקרא מגילה בצבור שמקרא מגילה לדעת רוב הפוסקים סגי בזמנו ביחיד וע"כ אם א"א לו לקיים שניהם יראה לקיים קריאת פ' זכור בצבור אבל המ"א מצדד דטוב יותר שיבוא למקום שקורין המגילה בצבור ופרשת זכור יוצא ע"פ הדחק במה שישמע הקריאה בפורים פרשת ויבוא עמלק דבזה נמי זוכר מעשה עמלק ויוצא י"ח ור"ל דיוצא מדאורייתא והנה למאי דקי"ל לעיל בסימן ס' דמצות צריכות כונה יהיה צריך בעת שמיעת פרשה זו לכוין לצאת בזה מ"ע של זכור אבל לענ"ד עיקר דינו של המ"א צ"ע דהא כתיב בתורה זכור את אשר עשה וגו' אשר קרך בדרך ויזנב בך וגו' תמחה וגו' והכונה שלא לשכוח מה שעשה לנו עמלק ונספר זה לבנינו ולדורותינו לומר להם כך עשה לנו הרשע ולכך נצטוינו למחות את שמו כמו שכתב הרמב"ן בביאורו וזה לא נזכר בפרשת ויבא עמלק:

Mishnah Berurah 685:16

...

Partial

תורה תמימה על התורה, דברים כ״ה:י״ז:א׳

והנה אופן הזכירה כאן הוא הקריאה בתורה פרשה זו שלפנינו והיה בהניח ה' אלהיך לך וגו' מחה וגו', ועל פי יסוד דרשה זו מבואר ומקובל בפוסקים דקריאת פרשת זכור היא מדאורייתא, וכבר כתבנו בפרשה עקב (ט' ז') דמה שהוציאו הפוסקים פרשה זו מכלל שארי פרשיות התורה לענין חיוב דאורייתא עפ"י דרשה זו הוא תמוה, יען כי ממקום שבאה דרשה זו זכור יכול בלב וכו', והוא בתו"כ פ' בחקתי (כ"ו ג') באו כמה דרשות כאלה, כמו לענין זכירת שבת, זכירת מרים, זכירת מעשה העגל, וא"כ מאי אולמא דזכירת עמלק משאר הזכירות דזו חיובה מדאורייתא, והנך לא, ועיין מש"כ שם. –
ושיעור זמן שכחה מבואר בברכות נ"ח ב' דהוא י"ב חודש, ומטעם זה הוקבע לקרות פרשת זכור אחת בשנה, בשבת שקודם פורים, ומטעם זה קיי"ל דסתם יאוש בעלים באבידה הוי לאחר י"ב חודש, וכן קיי"ל דמטעם זה המת משתכח מן הלב לאחר י"ב חודש משום דכתיב נשכחתי כמת מלב, ושיעור שכחה י"ב חודש.
ונראה לי, כי לפי סדור קריאתנו בתורה להשלים התורה בכל שנה וממילא קוראים אחת בשנה פרשה זו שוב אין חיוב דאורייתא בקריאת פרשה זו בשבת שלפני פורים, אחרי שכבר נזכרה במשך י"ב חודש, וחיוב זה מדאורייתא שייך רק במנהג נהרדעא שמסיימין התורה אחת לשלש שנים (קדושין ל"א א') או למי שלא קרא בפרשה זו בסדר השבוע, ולפי זה מה שנוהגים אצלנו בקריאת פרשה זו קודם פורים הוא רק מנהג חכמים מענינא דפורים, כך נ"ל. .
(מגילה י"ח א')