מעגל החיים

הלידה מופיעה לאורך מסורת מקורות היהדות במגוון הקשרים. ההולדה היא למעשה הציווי הראשון בתורה שניתן לאדם וחוה, ולידה המלווה בכאב היא העונש על חטאה של חוה באכילה מעץ הדעת. במקורות חז"ל ובספרות הלכתית ישנם דיונים לגבי התרת איסורים שונים שעשויים לסייע ליולדת בשעת הלידה, ומקורות במחשבת ישראל מנתחים את המשמעות הסמלית של תהליך הלידה.

ברית מילה היא מצווה יסודית מהתורה לפיה יש למול את עורלת הזכרים ביום השמיני ללידתם. מצווה זו מכונה "בריתו של אברהם אבינו" מפני שהראשון שצווה בה וקיים אותה הוא אברהם. מי שלא נימול לאחר לידתו חייב במילת עצמו וכך גם לגבי מי שעובר תהליך של גיור. במהלך טקס הברית מעניקים לתינוק את שמו. הברית נערכת בדרך כלל על ידי מוהל באירוע חגיגי המלווה בסעודת מצווה.

בר מצווה (בארמית: בן מצווה) הוא נער יהודי שנעשה מחוייב בקיום מצוות בהגיעו לגיל 13. 'בר מצווה' הוא גם שמו של טקס המעבר שמציין את קבלת קיום המצוות. מסורות טקס שונות התגבשו במהלך הדורות, ביניהן בולט המנהג בו הנער קורא בתורה ואביו מברך "ברוך שפטרני מעונשו של זה". 

בת-מצווה הוא אירוע שבו חוגגים את הגעתה של נערה יהודיה לגיל 12, הגיל שבו היא נעשית מחוייבת בקיום המצוות. בעוד החיוב ההלכתי של נערה שהתבגרה הוא קדום, חגיגת בת המצווה הפכה למסורת ולמנהג מקובל רק במאה העשרים במטרה לעודד את הנערות בשמירת המצוות.

מקורות יהדות רבים מדגישים את חשיבות הולדת הילדים וגידולם. הילדים נתפסים כברכה וכהמשכיות של עם ישראל. חובת ההולדה נובעת מהמצווה "פרו ורבו", והיא אחת המצוות הראשונות בתורה. חכמים ראו בלימוד תורה לילדים ערך עליון ואף דרשו שעתיד העולם תלוי בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן. גידול הילדים כרוך באחריות לחנכם לערכים, למצוות ולדרך ארץ, וזאת מתוך אהבה, הדרכה ודוגמה אישית.

חינוך הוא ערך הנידון לאורך ספרות המסורת היהודית. סיפורים מקראיים שונים מדגימים את החשיבות של העברת ערכים לדור הבא. מקורות רבניים מנתחים את חובת ההורים לחנך את ילדיהם, כמו גם את פיתוחן של מסגרות חינוך קהילתיות.

חוזה משפטי בין איש לאשה במעמד הנישואין, המפרט את חובותיו כלפיה

במקורות רבים בספרות היהודית, הפוריות, בין אם של אדמה ובין אם של אישה, נתפסת כברכה מן האל. ברכות מקראיות ותפילות חז"ליות מרבות לבקש את חסדו של האל להענקת שפע, חיים ופרי בטן. סיפורים רבים במקרא ובספרות חז"ל עוסקים במשפחות שנאבקו בעקרות, ובאל ש"פותח רחם", ומאפשר את לידת הדורות הבאים.

גיור הוא תהליך שבו לא-יהודים יכולים להפוך ליהודים. המושג מקושר לעתים קרובות לדמותה המקראית של רות, אישה מואבית שהצטרפה לעם ישראל. תהליך הגיור כולל מעמד של קבלת המצוות, טבילה במקווה ולזכרים גם ברית מילה.

התורה מתארת אפשרות של גירושין על ידי מתן 'ספר כריתות' של האיש לאישה הידוע בשפה ההלכתית כ'גט'. הלכות הגירושין פותחו באופן מפורט על ידי חז"ל ובהמשך על ידי חכמי הראשונים והאחרונים. עד היום מנהיגי קהילות יהודיים ממשיכים להתמודד עם מורכבותן של הלכות אלה. קשר נישואין הוא מטאפורה ליחסים בין אלוהים לעם ישראל, כך גם הגירושין במצב של משבר וחורבן וגם התיקון והאיחוי שלהם.

קבורת המת היא מצוות עשה מן התורה. חובת הקבורה כוללת גם את האיסור להלין את המת, כלומר לדחות את קבורתו, שמקורו נכתב בהקשר של הרוגי מיתות בית דין. קבורת 'מת מצווה', אדם מת שאין מי שעוסק בקבורתו, מחייבת כל אדם, על אף שמגע עם המת מטמא וגם כאשר חובה זו מובילה להוצאות כספיות גדולות. למצוות הקבורה כמה טעמים, ביניהם כבוד המת, כבוד שמיים וכפרת הנפטר.

מושג המוות עולה ברחבי הספרות היהודית, החל מהפרק השני של התורה בבריאת העולם. מקורות לאורך הדורות מתחבטים במושג המוות, בתגובה הרגשית אליו ובהלכות ומנהגים המקיפים את המוות והאבל.

מוסד הנישואים מבסס ומקדש את חיי המשפחה והזוגיות ביהדות. הנישואים הם ערך שנידון בהרחבה במקורות רבים בהם מופיעים סיפורים על נישואים, ניתוח של ההיבטים ההלכתיים הכרוכים בטקס הנישואים ובחיי הנישואים, וגם פרישה של הגות ומחשבה בה מופיעה המשמעות העמוקה של איחוד בין שתי נשמות.

דמות האם מופיעה במקורות היהדות במגוון הקשרים. התנ"ך, למשל, מספר על האמהות בספר בראשית ועל דמויות אימהיות אחרות. מקורות הלכתיים דנים בתפקידה של האם ובחובות של ילדים כלפי אמהותיהם. מקורות המחשבה והמוסר עוסקים במהות הקשר האמהי ואף ספרות הקבלה עוסקת רבות במשמעות הסמל "אמא".

אֲבֵלוּת היא מצב רגשי ונפשי של התמודדות עם אובדן. בנוסף למימד הרגשי, האֲבֵלוּת ביהדות היא גם מצב הלכתי שנמשך שנה שרצופה במגוון הלכות ומנהגים. על בני משפחתו של הנפטר חלים דינים ברמות שונות של אבל, בהתאם לזמן שחלף מאז המוות. חובת האבלות הראשונה חלה עוד לפני הקבורה, כאשר בני המשפחה עסוקים בקבורת הנפטר - ולא בקיום מצוות. עם הקבורה, מתחילה תקופת האבלות של ימי השבעה. סימון הזמן הבא בימי האבל הוא אזכרת המת כאשר מלאו 30 יום למותו, ולאחר מכן בתום 11 חודשים. לאחר מכן נוהגים להזכיר את המת ביום השנה למותו.

מצווה לפדות את הבן הבכור מידי הכהנים 30 יום לאחר הלידה.

יום השנה המצוין לפטירתו של אדם ביהדות בכל שנה.