20. כשם שכנויי נזירות כנזירות, כך כנויי שמשון כשמשון. ירושלמי פ"א ה"ב, נ"א ע"ב. ופירשו שם: שמשוך, שמשור, שמשוץ. ובמשנתנו פ"א מ"ב: הריני כשמשון כבן מנוח (במשנה שבירושלמי ובכ"י פרמה: כשמשון בן מנוח) כבעל דלילה, כמי שעקר דלתות עזה, כמי שנקרו פלשתים את עיניו הרי זה נזיר שמשון. ובבבלי שם (ד' א'): למה לי למיתני כל הלין. צריכי, דאי אמר הריני כשמשון הוה אמינא שמשון אחרינא, קמ"ל כבן מנוח וכו'. ומלשון זו בוודאי מוכח שאם אמר שמשון לחוד אינו מספיק, עיין במיוחס לרש"י, בתוספות, ד"ה כשמשון, בפי' הרא"ש, בפי' הר"א מן ההר ובפי' רבינו עזריאל, אבל הר"מ בפ"ג מה' נזירות הי"ד והט"ו פסק שכשמשון לחוד מספיק, וכן פסק במאירי למשנתנו, ותמה על גירסת הגמרא שלנו ופירושי הראשונים, והסיק: ואין גורסין קמ"ל כבן מנוח,32בפירוש הר"א מן ההר, עמ' ר', הביא את הפירוש שצריך לציין את שמשון בכל תאריו כדי להיות נזיר שמשון, והוסיף: כך הוא הפירוש לפי הגירסא הנמצאת בספרים. וכנראה, שידע גם על גירסא (או הגהה) אחרת. אלא קמ"ל סתמא, כלומר קמ"ל דאי אמר כשמשון לחודיה סאגי וכו', עיי"ש. ועיין מה שהאריך בזה באורח מישור ד' א' שהביא את שיטת גדולי האחרונים. אבל חכם עדיף מנביא, והוא זקן זקני הגאון בעל קרן אורה, ששער מדעתו (ד' א', ד"ה מתני' הריני כשמשון), וכיוון לגירסת המאירי בגמרא, והביא ראייה מן התוספתא כאן והירושלמי שמשמע מהם שכינויי שמשון לחוד מספיקים, ומכל שכן לעיקר השם, עיי"ש. ועיין מ"ש במעשח רקח על הר"מ הנ"ל פ"ג הט"ו. ועיין שו"ת ר"א מזרחי סי' נ"א, שו"ת הרלב"ח סי' נ"ו (בשם אביו), שו"ת מהר"י בי רב סי' ל"ז, מהרי"ט ח"א סי' קל"ד, שו"ת מהר"י אבן לב כלל ששי סי' מ"ב (בד"ר) ועוד אצל כמה מגדולי האחרונים.
ובר"מ שם הט"ז פסק: לפיכך האומר כשמואל הרמתי, כבן חנה, כבן אלקנה, כמי ששסף את אגג בגלגל וכיוצא באלו הרי זה נזיר עולם. ובמאירי למשנתנו הנ"ל הביא כן בשם תלמוד המערב. ואינו בירושלמי שלפנינו.
21-22. ר' יהודה אומ' נזיר שמשון מטמא למתים, ששמשון עצמו ניטמא למתים. ר' שמעון אומ' האומ' הריני כשמשון לא אמ' כלום וכו'. ירושלמי פ"א סה"ב, נ"א סע"ב, בבלי ד' ב'.33בבבלי הגירסא בדברי ר"ש היא: האומר נזיר שמשון וכו' (שלא כתוספתא וירושלמי "הריני כשמשון"). ועיין מ"ש בצפנת פענח פ"א מה' נזירות ה"א ולהלן שם ה"ט, ופ"ג סהי"ד. ובמשנתנו פ"א מ"ב: נזיר שמשון וכו', ואם נטמא אינו מביא קרבן טומאה. והעמידוה בבבלי ד' ב' כר' יהודה, והוא הדין שמטמא לכתחילה, אלא נקטו "ואם נטמא" אגב נזיר עולם ששנו בו: ואם נטמא מביא קרבן טומאה. וכן פירשו המפרשים את הירושלמי הנ"ל: לא אמר אלא אינו מביא קרבן טומאה, הא ללקות לוקה, כלומר, בתמיה. ותירצו מתני' דר' יודה, דתני בשם ר' יודה וכו'. ויותר נ"ל שצ"ל: מתני' ד[לא כ]ר' יודה וכו'. ועיין מ"ש להלן, עמ' 537, הערה 33. והסיקו בבבלי ד' ב' שאין ראייה מן הכתובים ששמשון עצמו היה מיטמא למתים, אלא שכן הוא גמרא (קבלה) בידינו בפירוש הכתובים, עיין תוספות שם, ד"ה אלא גמרא. ועיין ר"מ פ"ג מה' נזירות הי"ג, ובפיה"מ כאן, ובקרן אורה ד' ב', ד"ה ובאמת. ועיין בבבלי ד' ב' מה שהאריכו בשיטת ר' שמעון, ומה שהאריך באורח מישור ד' ב', ד"ה דע, ואילך, ובסוף דבריו שם, ד"ה שוב ראיתי בירושלמי.
23. נזירות נוהגת בארץ ובחוצה לארץ. פיה"מ להר"מ ספ"ג, נימוקי רבינו עזריאל בשטמ"ק מ"ו ב', ד"ה אית (בשם רבינו נתנאל), כפו"פ פ"י, עמ' קס"ג. ובס' המצות לרב חפץ, הוצ' הלפר, עמ' 255: ומצות הנזיר אינה חובה בזמן הזה, וראיה לזה דברי רבותינו (פ"ה מ"ד) נזיר עד שלא חרב בית המקדש נזיר, משחרב בית המקדש אינו נזיר. ובפיה"מ להר"מ הנ"ל כתב: הנזירות אי אפשר בחוץ לארץ מפני הטומאה, ומה שאמרו בתוספתא שהנזירות נוהגת בארץ ובחו"ל, ר"ל שכל מי שחייב עצמו נזירות בח"ל נתחייב בזה על צד הקנס, לפיכך יעלה לא"י ויתחייב שם בנזירות וכו', וכע"ז כתב בפיה"מ לעדיות פ"ד מי"א. ועיין בחיבורו פ"ב מה' נזירות הכ"א, ובכ"מ שם. ומשמע מלשון הר"מ שאין נזירות נוהגת בחו"ל עצמה כלל, ועיין מ"ש בקרן אורה י"ט ב', ד"ה אבל, ובמרומי שדה שם. וכבר כתב הר"מ באיגרתו (הוצ' בנעט, עמ' 58) שטעה בפיה"מ בכ"מ, משום שנמשך אחר רב חפץ בסה"מ.
והפירוש הפשוט הוא בקרן אורה מ"ו סע"א, ד"ה שוב, והיינו שברייתא זו והברייתות שלהלן מבארות שנזירות חלה אף בתנאים שאין הנוזר יכול לקיים את כל דיני נזירות כהלכה, ואין אנו אומרים שבכגון דא שמתחילת נזירותו לא היה יכול לקיים דיני נזירות אין היא חלה כלל. ומי שנזר בחו"ל אעפ"י שאינו יכול לקיים שם הקרבת הקרבנות מ"מ חלה הנזירות,34אבל אינה עולה לו אפילו לפני שגזרו על טומאת ארץ העמים, עיין בבלי תמורה י"ד ב', לפי שטמ"ק שם אות י"ד, ומיוחס לרבינו גרשום שם. ועיין במשך חכמה להגרמ"ש נשא, ק"ל רע"ג. ועיין היטב להלן פרה פ"ג ה"ה, ומשמע שלחכמים היא גזירה עתיקה מאד. ואסור בתגלחת ובשתיית יין ולהטמא למתים, וכל דקדוקי נזירות עליו, עיין ר"מ ספ"ב מה' נזירות. ועיין מ"ש להלן בסמוך. ועיין ספרי זוטא, עמ' 241.
ושמא היתה במשנתו של מסדר התוספתא בספ"א כאן משנה ו' של פ"ג שלנו, והיינו מחלוקת ב"ש וב"ה בעניין מי שנזר בחו"ל ועלה לארץ, ודברי ר' יהודה שם, ולה נסמכה הברייתא שלנו, ובה מודים ב"ש וב"ה שיש לו תקנה בעלייה לארץ, מה שאין כן בנזיר ממורט, עיין להלן שורה 25, ד"ה המורט.
23-25. בין שיש לו שער ובין שאין לו שער, אע"פ שנ' ולקח את שער ראש נזרו. בין שיש לו כפים ובין שאין לו כפים, אע"פ שנ' ונתן על כפי הנזיר. וכ"ה בד. ופירושו שנזירות נוהגת וחלה על נזיר בין שיש לו שער וכו' ובין שיש לו כפים ובין שאין לו וכו'. ובספרי נשא פי' כ"ה, עמ' 31: קדוש יהיה, למה נאמר, לפי שהוא אומר גדל פרע שער ראשו, אין לי אלא מי שיש לו שער (שתנהוג בו קדושת שער),35המוקף חסר במדרש חכמים שם, ואף הגר"א מחקו, והוא באשגרה מלעיל שם, עיין בהערות הרח"ש הורוביץ במקומו. מי שאין לו שער מנין, ת"ל קדוש יהיה מ"מ, דברי ר' יאשיה. ר' יונתן אומר אינו צריך, שהרי כבר נאמר כי נזר אלהיו על ראשו, בין שיש לו שער, בין שאין לו שער וכו'. הרי לך מפורש שהנידון הוא שגם נזיר שאין לו שער הוא בקדושתו, וכל דקדוקי נזירות חלין עליו. ואין מדברים כאן כלל בתגלחתו ובתנופת הקרבנות, ועיין ספרי זוטא, סוף עמ' 241.
וכן בבבלי מ"ו רע"ב: ומי מעכבא (כלומר, תנופה), והתניא זאת תורת הנזיר, בין שיש לו כפים בין שאין לו כפים (וסבר התלמוד שאם תנופה מעכבת, הרי לא תחול עליו נזירות כלל אם אין לו כפים, כיוון דאינו ראוי לקיים מצוה המעכבת בו). ודחה התלמוד: ואלא הא דתניא זאת תורת הנזיר בין שיש לו שער בין שאין לו שער, ה"נ דלא מעכבא, והתניא נזיר ממורט ב"ש אומרים אינו צריך להעביר תער על ראשו וכו', מאי אינו צריך לבית שמאי אינו צריך, אין לו תקנה וכו'. כלומר, הרי מברייתא זו מוכח שאפילו בדבר המעכב (כגון נזיר ממורט לב"ש) נזירות חלה עליו, ואפילו אין לו שער (ואף ב"ש לא חלקו על ברייתא זו. כפי שמוכח בתוספתא כאן), וממילא אף בברייתא הראשונה הפירוש כן שנזירות חלה אף על נזיר שאין לו כפים, אף אם נאמר שהתנופה מעכבת. כן פירש בקרן אורה שם, והראשונים ז"ל נדחקו שם בסוגיין מאד. ועיי"ש בקרן אורה שפירש גם את הלישנא אחרינא שבבבלי שם.
ובכי"ע הסדר הפוך וחסרות שם המלים "אעפ"י", והכתובים הובאו, איפוא, לראייה להלכות. וכ"ה שם: בין שיש לו כפים ובין שאין לו כפים, שנ' ונתן על כפי הנזיר, בין שיש לו שער ובין שאין לו שער, שנ' ולקח את שער ראש נזרו. וכן היה הסדר והגירסא בתוספתא לפני רבינו נתנאל שהביא רבינו עזריאל בנימוקיו מ"ו ב' הנ"ל. ואף הוא פירש את הבבלי ע"פ התוספתא (אבל בדרך אחרת לגמרי מהגאון בעל קרן אורה), ומתחילה סבר התלמוד שהפירוש כאן שהכתוב בא להתיר את מי שאין לו כפים "מדלא כתיב ונתן על כפו, דהא בנזיר קאי, וכתב הנזיר, למימר הנזיר מ"מ, ואפילו אין לו כף וכו', להכי מייתי ברייתא דנזיר ממורט, דהתניא36כלומר, דהיא תניא. גבי בתר הנך תרתי דכפים ושער בתוספתא דנזיר, הלכך ע"כ ה"פ (=על כרחך הכי פירושו) בין שיש לו שער בין אין לו שער מעכב שצריך להעביר וכו', הכי נמי אין לו צריך להעביר תער על ראשו, והכי נמי משמע בתוספתא, דתניא בין יש לו שער בין אין לו שער, [שנאמר] ולקח את שער ראש נזרו, פי' דהוה ליה למימר ולקח את שערו, ואייתר ראש נדרו (צ"ל: נזרו) למימר אפי' אין לו שער וכו', וכן תפרש שנאמר ונתן על כפי הנזיר דתוס', דומיא דמצורע דאין לו בהן יד ובהן רגל, דיתן על מקומו וכו' ", עיי"ש שהגיה (ושמא היתה לו גירסא אחרת) להלן בבבלי. נמצאנו למדים שפירש את התוספתא כאן ע"פ גירסת כי"ע, שנזיר בין שיש לו כפים ובין שאין לו כפים נתקן כדין, משום שנותן על מקומו, וכן נזיר שאין לו שער מעביר תער על בשרו. והפירוש בתוספתא, וכן גם בבבלי שם, דחוק. ועיין גי' קג"נ.
ובירושלמי פ"ו ה"י, נ"ה ע"ג: רב אמר תנופה מעכבת בנזיר. והתני תורת הנזיר בין שיש לו כנפים, בין שאין לו כנפים. [מה] דאמ' רב בנזיר שיש לו. ותני כן הראוי לתנופה תנופה מעכבת בו, ושאין ראוי לתנופה אין תנופה מעכבת בו. ועיין בבלי סנהדרין מ"ה ב', ובתוספות כאן מ"ו א', ד"ה ופליגא, ומה שכתב בקרן אורה בסוגיין. ולהלן שם בירושלמי: שמואל אמר שער מעכב בנזיר כתנופות וכבהונות של מצורע וכו'. ופירש בקרן אורה הנ"ל שהכוונה אפילו למ"ד שתגלחת אינה מעכבת, מ"מ בעינן שיער הראוי לתגלחת, עיי"ש.