25-26. פסק הימנו חיטין ונתן לו שעורין, שעורין, ונתן לו חטין, אסור. פירש במ"ב (בשם תוספת בכורים) שהכוונה ללוה סאה בסאה בכלל, בשעה שיש לו, עיי"ש. אבל מתוך העניין כאן מוכח שמדברים בבעה"ב שפסק עם עריסו לתת לו לזרע. והכוונה שאם פסק אתו מתחילה לתת לו חטים, ואח"כ חזר בו ונתן לו שעורים, אסור, ודינו כאילו פסק מתחילה אחרי שהאריס כבר ירד לתוך שדהו.
26. לא יאמר לו הילך מנה וצא וקח לך מן השוק, אלא לוקח ונותן לו. כלומר בעל השדה לא יאמר לו לעריסו הילך מנה וקנה לך בשוק את הזרע שאני מלוה לך, מפני שלא התירו במשנתנו אלא חטין בחטין, אבל לא מעות (שהרי אין לאריס חיטין) מפני שנראית כהלואה ממש. והוא הדין שהעריס לא יאמר לבעל השדה הילך מנה וצא וקח לך את הזרע בשוק, לשיטת הראב"ד שהביא בס' התרומות שמ"ו ח"ה סוף סי' ג', ובטיו"ד סוף סי' קס"ב (אם הוקרו החטים).
27. או' אדן לחבירו הלויני חבית של יין עד שיבא בני, או עד שאפתח את הדות. במשנתנו פ"ה מ"ט: עד שיבא בני, או עד שאמצא מפתח, והלל אוסר. והברייתא מפסיקה כאן בין דברי ת"ק ובין דברי הלל בהלכה הבאה. ובירושלמי פ"ה ה"י, י' ע"ד. עד שתים שלש שבתות מותר. ועיין בחי' הרשב"א ע"ה א'. ועיין לעיל פ"ד ה"ט ומש"ש.
28-29. היתה לו חבית בתוך הדות, ונפתחה הדות ונפלה ונשברה, אע"פ שחייב באחריותה, מותר. כלומר, אעפ"י שהלוה חייב באחריות אפילו באונסים, ומכאן שאיננה כלל ברשות המלוה ולא קנאה, מ"מ מותר משום שלעניין פסיקה אין המלוה קונה את החפץ, אלא מכיוון שיש לו ללוה התירו חכמים בכגון דא, עיין בתוספות ס"ב א', ד"ה בשמשך. ועיין להלן בסיפא.
29. והילל אוסר. משנתנו הנ"ל. ועיין מ"ש לעיל, ד"ה או' אדן. ועיין בפתחי שערים ע"ד ב' (נ"ז ע"ד מן הספר), ד"ה ונ"ל קושי' התוספ'.
29-30. למה זה דומה לנותן מעות לחבירו ליתן לו פירות בגורן ונגנבו או אבדו, חייב באחריותן. אם פחתו, או הותירו, חייב להעמיד לו. כלומר, שלקח ממנו פירות שהיו לו, ועדיין לא יצא השער, ופסק עמו כשער הגבוה, בין שפיחתו בין שהותירו (לפי השערים) חייב להעמיד לו, אעפ"י שנגנבו, או אבדו, ואין כאן משום רבית, אף בנידון שלפנינו מותר כשנשברה החבית וחייב באחריותה. ובחי' הרמב"ן והרשב"א (ובשמו בנ"י פ"ה סי' ת"ד) ס"ד א' הביאו את התוספתא כאן וחילקו בין ההלכה שלנו ובין פסקו של אביי (ס"ד א'), משום שכאן לא ייחד לו את הפירות, ובפסקו של אביי ייחד לו את החבית, ולפיכך הקשה רב שרביא מה שהקשה. ועיין בתוספות ס"ד ב', ד"ה האי. והלשון "פחתו" מגומגם שהרי אם פחת השער לא יקבל ממנו הלוקח, אלא אין כאן אלא מליצה שהם כולם באחריות המוכר. ולפ"ז אין צורך להגיה את הנוסחא בבבלי ס"ד רע"ב, עיין דק"ס שם, עמ' 182, הערה ק'.
ובפתחי שערים פירש אם פיחתו, פיחתו במדה, והוא קשה שהרי כבר אמר שאם אבדו חייב באחריותן, וכנראה שהוא חילק בין אבדו הפירות לבין שהם קיימים. ועיין בחי' או"ש לב"מ ס' ע"א מן הספר.