1. הבית והעליה של שנים שנפלו, שניהן חולקין בעצים ובאבנים ובעפר. פיסקא ממשנתנו רפ"י, וכ"ה בחי' הרמב"ן והר"ן ברפ"י. ובכי"ע הפיסקא מקוצרת כדרך התוספתא.
2-3. בד"א בזמן שהיו שניהן שוים, אבל אם היה אחד גדול ואחד קטן, זה נוטל לפי שלו וזה נוטל לפי שלו. הרמב"ן והר"ן הנ"ל, וכן בחי' הרשב"א1מביאו במ"מ פ"ד מה' שכנים ה"ב ובמלא"ש למשנתנו רפ"י. גרסו ברש"י למשנתנו קט"ז ב': שניהם חולקים, אעפ"י שהאחד גבוה מחבירו, ועפרו ואבניו מרובה משל חבירו וכו'. ותמהו מן התוספתא כאן שמפורש בה: בזמן שהיו שניהן שוים וכו'. ברם לפנינו ברש"י בכל הדפוסים הישנים: שניהם חולקים. הכל לפי שהאחד גבוה מחבירו, ואבניו ועפרו מרובה משל חבירו, חולקים לפי שאין ניכר וכו'. וכן מעתיק כמעט מלה במלה באו"ז רפ"י, נ"ב ע"ד.2והוא ע"פ רש"י, אעפ"י שלא הזכירו כאן בפירוש. והמהרש"ל בח"ש הגיה ברש"י: הכל לפי הגובה, לפי שהאחד גבוה מחבירו וכו', ולא נתכוין הרב לשנות את הפשט, אלא שכן מצא בכת"י של פירש"י. וכן מעיד בב"ח סי' קס"ד, אות ד': "וז"ל (כלומר, של רש"י) בספרים מדוייקים, שניהם חולקים הכל לפי הגובה לפי מה שהאחד היה גבוה מחבירו וכו', ופי' מוטעה בט"ס נזדמן לפניהם".
ובבא זו הובאה גם ע"י רב"ס בס' הנר 158 ע"ב, ובנ"י רפ"י, ועיי"ש בנ"י, ופירש ע"פ חי' הר"ן, ועיין גם בחי' הרמב"ן שטרח ליישב את גירסת רש"י המשובשת.
3. ורואין את העליונות כאילו הן ראויות לישתבר. בכי"ו בטעות: לישתכר, וכן בד להשתכר. ובכי"ע ובראשונים הנ"ל: להשתבר. ובמשנתנו פ"י מ"א: ורואים אילו אבנים ראויות להשתבר. ואמרו בירושלמי שם ברפ"י, י"ב ע"ג: תני נכמר כתנור, העליונות ראויות לישבר, נפל לחוץ, התחתונות ראויות לישבר. ומסתבר שצ"ל להפך, כמו שהגיהו המפרשים, והיינו כשנתמוטטו היסודות ונפל הבית תחתיו, התחתונות ראויות לישבר וכו', עיין בבלי קט"ז ב' שחילקו בין חבסא וחבטא, ואם נחבס הכותל, ונפל מחמת כובדו, נשברו התחתונים, ואם בחבטא, הוא להפך.
ולסוף כתב הרמב"ן: ויש לפרש דסיפא דתוספתא לאו אשבורות [קאי], אלא ה"ק חולקין בין בשבורות בין בשלמות, בד"א בזמן ששוין, אבל בשאינן שוין נוטל בשלימות לפי שלו ובשבורות רואין הראויות לשבר וכו'. והתוספתא נקטה "עליונות" מפני "שרוב הכתלים נופלים בחבטה", עיין בחי' הר"ן ובנ"י הנ"ל.