משכן לו בית, משכן לו שדה וכו'. חי' הרמב"ן הנ"ל, עיטור ח"א, תנאי, הוצ' רמא"י ל"ט ע"ב, רמב"ן נדרים כ"ז א' (אשי ה', ד' ע"א), תלמידו הרנב"י שם כ"ז-ב' (לפי שטמ"ק שם), חי' הרשב"א ומאירי שם, שו"ת הרשב"א ח"א סי' תתקי"ז וסי' אלף קס"א.
41-42. היאך זוכה זה בדבר שאינו שלו, אלא ינתחנו. וכ"ה ("ינתחנו") בד בכי"ע ובכמה מן הראשונים הנ"ל, וכ"ה לעיל שורה 39. וכצ"ל ברשב"א ובמאירי הנ"ל. ופירש הרנב"י הנ"ל: אלא ינתחנו, כלו' יוציאנו מן הקרקע ע"כ (= על כרחו) כשיפרענו. ולישנא בעלמא היא כדאמרינן בשליח ב"ד מנתח נתוחי. ועיין גם בריטב"א נדרים שם (אשי ה' כ"ז ע"ג, ד"ה גמרא). והנה כאן "ינתחנו" עונה על הנתבע, ולעיל, שורה 39, עונה על התובע, והפירושים דחוקים. עיין מ"ש לעיל שורה 39. וצע"ג בדבר.
והנה כאן מפורש שהלוה התנה שאם לא ישלם את החוב עד יום פלוני ימחול לו את כל המשכון (שהוא שוה יותר מן החוב), ואף בכך חולק ר' יהודה ואומר "ינתחנו", הרי לך שאף במחילה נוהג דין אסמכתא, ושלא כשיטת הר"מ בפי"א מה' מכירה ה"ד. וכן מוכח מן הברייתא שלהלן בסמוך, והביאו אותה הראשונים. ועיין במשנת ב"מ פ"ה מ"ג ובמשנת ב"ב פ"י מ"ה ועוד, עיין בראשונים הנ"ל ובכ"מ על הר"מ הנ"ל ובב"י טחו"מ סי' ר"ז. וכבר האריכו בזה האחרונים, והדברים ידועים. ועיין בשו"ת לבעל ח"ד חו"מ סי' ל"ד.
42. מודה ר' יוסה. וכ"ה בד, בכי"ע, בכי"ש ובחי' הרמב"ן נדרים הנ"ל, וצ"ל: מודה ר' יהודה. וכ"ה בעיטור, ברשב"א נדרים ובשו"ת שלו הנ"ל. וכן במאירי וריטב"א נדרים הנ"ל.
שהיו עוררין וכו'. וכ"ה בד ובראשונים הנ"ל. ובכי"ע חסרה המלה "עוררין" (ובמקומה פער), ובכי"ש: עוברין, ובריטב"א נדרים הנ"ל: שהיו עומדין על הבית ועל השדה פי' לפני ב"ד וכו'. וכן פירש רנב"י (בשטמ"ק שם), והוא על פי הבבלי בנדרים שם כ"ז ב'. וברשב"א שם: שאבד את זכותו, וזה כעניין פירוקא דפריקו הכא, שאני הכא דאמ' ליבטלן זכותיה.
ולפי פשוטו הכוונה בתוספתא שאבד את זכותו, משום שיש כאן הודאה (עיין בתוספות ובשאר הראשונים בנדרים שם), והיא עדיפה ממחילה שיש בה דין אסמכתא, לשיטת התוספתא.
43-44. באמת שאיבד את זכותו. וכ"ה בראשונים הנ"ל, ונכון. ובד: באמת אמרו. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1263. ובכי"ע: בידוע. וכן בכי"ש: בי... ולא מצאתי בשום מקום אחר "בידוע" ביחס להלכה, אלא בעניין מציאות, כלומר ידוע מן המציאות. ובספרי במדבר פיס' ס"ט, עמ' 65: הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב, והיינו הלכה ומציאות. ולפי גירסת כי"ע וכי"ש הכוונה שהוא בעצמו איבד את זכותו בידים (שאמר "אין לי בידך", והודה), ואם לא בא, בידוע הוא שאין לו בידו.
44. הנותן ערבון על חבירו על הבית, ועל השדה, ואמ' לו וכו'. צ"ל: לחבירו, כמו שהוא בד, כי"ע ובראשונים (עיין להלן). ובבבלי כאן מ"ח ב', ע"ז ב': הנותן ערבון לחבירו ואמר לו אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך וכו', וכל הברייתא בחי' הרמב"ן מ"ח ב' הנ"ל, רשב"א שם, נ"י פ"ד סי' שס"ה. ועיין בשו"ת הריטב"א סי' כ"ב, עמ' כ'. ועיין להלן.
45. והלה כותב לו אם אחזור בך וכו'. בבבלי הנ"ל: והלה אמר לו וכו'. ובחי' הרמב"ן לעיל שם, ד"ה נתקיימו, כתב על גירסת הבבלי ("והלה אמר"): ונראה שלא אמרו כן, אלא בשקנו מידו, ובתוספתא קתני והלה כותב וכו', ועוד יש לפרש שאכפול לך ערבון שתקנה בקרקע שלי כפלים במעותיך, והיינו ערבון. ועיין בחי' הר"ן שם, ד"ה ערבוני. ובשו"ת הריטב"א הנ"ל השמיט בבא זו, מפני שאינה צריכה לעניינו.
47. היאך זוכה זה בדבר שאינו שלו, אלא נותן לו עירבון שלו. בבבלי הנ"ל: דיו שיקנה כנגד ערבונו, ופירש"י: לא זה ימחול, ולא זה יכפול, וכנגד הערבון קנה וחוזרים על השאר. אבל הר"מ בפי"א מה' מכירה ה"ד הנ"ל (לעיל, שורה 41–42, ד"ה והנה) הרי פסק שבמחילה אין דין אסמכתא, ומפרש דיו שיקנה כנגד ערבונו, אם המוכר חזר אינו צריך לכפול, ודיו שיקנה כנגד ערבונו, אבל אם הלוקח חזר אף ר' יהודה מודה שהערבון אינו חוזר. ועיין בתוספות מ"ח ב', ד"ה אכפול. והרמב"ן דייק מלשונות התוספתא כאן "הגיע זמן ולא נתן", "אלא נותן לו עירבון שלו", "היאך זה זוכה בדבר שאינו שלו", שהלוקח הוא שחזר בו, שאילו למוכר שחזר בו הוי ליה למימר היאך זה זוכה בדבר שלא בא לתוך ידו, כדקתני רישא (לעיל, שורה 39), אלא שמע מינה שלא זה ימחול ולא זה יכפול, ועיין בחי' הר"ן הנ"ל, וכן פירש בשו"ת הריטב"א הנ"ל, ולפיכך השיג מכאן על הר"מ הנ"ל.
והוסיף הרמב"ן: וזו הברייתא (כלומר שבבבלי) היא השנויה בכאן, אלא ששינו את לשונה במקצת שכן דרך בעלי הגמרא לשנות לשון הברייתות כדי להוסיף בהן פירוש, או לקצר, ואפילו במשניות זרעים וטהרות תמצא כן, וכמדומה לי ששמע השומע חילוק אחר בין מטלטלין לקרקעות19עיין מ"ש להלן סהי"ט, שורה 58 ד"ה הגיעו, בשם הרמב"ן. וזהו ששנו בתוספתא (להלן, שורה 56–57) המלוה את חברו על המשכון וכו', ולא חלק בה ר' יהודה וכו'. וכוונת רבינו היא שמשום כך הוסיפו בתוספתא כאן "על הבית ועל השדה", מה שחסר בברייתא שבבבלי הנ"ל.20ועיין מ"ש בס' מהררי נמרים ל"ה ע"א בפירוש דברי הרמב"ן, ועיין עכשיו בהוצאת ר"ד בויארין, סוף עמ' 38 (בתדפיס) ואילך, בס' מחקרים ומקורות בעריכת הר"ז דימיטרובסקי ס"א, עמ' 482 ואילך. ועיין להלן בדברי רשב"ג ובבבלי מ"ח בו. ועיין להלן בדברי רשב"ג ובבבלי שם מ"ח ב'.
48. במה דברים אמורים בזמן שאמ' לו עירבוני יקון וכו'. וכ"ה בבבלי הנ"ל. ורבו הפירושים בדבריו, עיין ברש"י, בתוספות ובשטמ"ק במקומו. ולפי גירסת הבבלי (בדברי ר' יהודה) "דיו שיקנה כנגד ערבונו" מסתבר שרשב"ג חולק וסובר אימתי קונה כנגד ערבונו אלא אם כן אמר בפירוש "ערבוני יקון", אבל אם נתן לו את הערבון בתורת בטחון וקנס שלא יחזרו בהם,21עיין ברש"י שם, ד"ה הנותן ערבון. לא דמי לההיא דלעיל. ולא בתורת דמי קדימה וקניין, לא קנה כלל, כפי' הריב"ש (בשטמ"ק). ואף שבתוספתא לא נזכר בפירוש שלר' יהודה קנה כנגד הערבון, הרי אפשר שהדברים היו ידועים לרשב"ג.
49. אפי' לא נתן לו מהן אלא שלשה מנה וכו'. כלומר, אם נתן מקצת הדמים כדמי קדימה בפרעון קנה את הכל. ובבבלי שם (מ"ח ב') מקשה מכאן לרב הסובר שערבון (בתורת דמי קדימה ופרעון) אינו קונה אלא כנגד ערבונו. ועיין גם להלן שם מ"ט א'. ועיין בירושלמי פ"ד ה"ב, ט' סע"ג, וקידושין פ"ב סה"א, ס"ב ע"ג. ועיין ירושלמי שביעית פ"י ה"ט, ל"ט ע"ד, ובאהצו"י שם, עמ' 112.
הרי השדה קנויה לו וכו'. כלומר, הרי כל השדה קנויה לו במקצת הפרעון והשאר אינו אלא חוב, ואם לא תבע ממנו את החוב בנתים, או שלא הספיק לגבות בב"ד, מסלקו במעות, כדין כל חוב.