ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו (א, א). וי"ל שינוי תוארים, בתחלה תואר ישראל ואחר כך תואר יעקב. ב' הבאים משמע לשון הווה, ואחר כך לשון עבר. ג' איש וביתו באו, אין לו שחר כלל.
ונראה לי לפי מה שבארתי ש"ס דערוכין (טז:), תמה אני אם יש בדור הזה [מי] שיודע להוכיח, יעו"ש. וכמו ששמעתי מהרב המנוח מהרי"ל פיסטנר ביאור פסוק הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם (תהלים יב, ב), דלכך גמר חסיד לפי שפסו אמונים מבני אדם, שזה מושך לזה מצד אחדות. ונאמר לו בחלום שמא הפירוש הוא איפכא, לפי שגמר חסיד לכך פסו אמונים מבני אדם וכו' ודפח"ח.
ועל פי זה בארתי פירוש הפסוק (ישעיה נח, א) הגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם, כי לעמי שהם התלמידי חכמים (ב"מ לג:) הגד כי פשעם גרמה שפסו אמונים מבני אדם, ולבית יעקב שהם המוני עם תאמר כי חטאתם גרמה שגמר חסיד, באופן שכל אחד יתלה החטא והחסרון בעצמו ולא בחבירו.
וכמו שביארתי פירוש הפסוק הוכח תוכיח את עמיתך (ויקרא יט, יז), הוכח - שאתה את עצמך הוכחת כשתוכיח את עמיתך, ולא תשא עלי"ו חטא כי אם על עצמך, וזה מעלה גדולה שיהי' דבריו בדחילו ורחימו, וכאשר ביארתי פרשה פרה אדומה יעו"ש.
ובזה יובן ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, שגמר חסיד הנקרא ישראל, וירדו מצרימה שהיא מדריגה תחתונה. את יעקב, שהם גרמו, המוני עם הנק' יעקב, ועם יעקב ירדו שלימי ישראל גם כן וכנ"ל. ולפעמים הוא איפכא כי מצד הירידה מחסידי ישראל הנק' איש, ירדו גם כן המוני עם, כי נק' ביתו, וז"ש איש וביתו באו, וק"ל, ובזה מבואר קושיא א', על ידי קושיא ג'.
אך כדי לבאר קושיא ב', נ"ל, כי האדם נקרא עולה ויורד, שאי אפשר לעמוד במדריגה א' תמיד, רק שיש ב' סוגים בענין זה, כי יש דעייל ונפיק, וכמ"ש ויעל אברם ממצרים (בראשית יג, א), שירד ועלה עם כל מדריגות תחתונות. מה שאין כן סוג ב' היורד ואינו יכול לעלות ר"ל, וכמו ששמעתי ממורי משל על ב' אנשים שהלכו במקום סכנה, א' הי' שכור ושוטה, ואחד הי' פקח, שזה הי' מרגיש בגזילת הגזלנים והי' מזהיר לאחרים שיזהרו בדרך זה וכו', ודפח"ח. וז"ש ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, ר"ל שהיו רגילין לבוא מצרימה, וחזרו ועלו, שהוא דבר ההווה תמיד אצלם שהורגלו בזה דעלו ונפקו. מה שאין כן סוג הנקרא יעקב, איש וביתו באו, שלא עלו עדיין, כי איש וביתו החומר והצורה באו מצרימה, עד שבחמלת ה' הוציאם משם, וק"ל.
•
עוד י"ל ואלה שמות בני ישראל וגו' (א, א), על דרך שכתב האלשיך (ויקרא כו, יג) בשם שוחר טוב (מ"ת מזמור סב) כל הנשמה תהלל יה (תהלים קנ, ו), על כל הנשימה יש להלל לה' יתברך, כי בכל נשימה הנשמה רוצה לצאת מהגוף העכור, שהם ב' הפכים, רק בראות הנשמה כי כבודו יתברך וכו', יעו"ש. ונודע מ"ש בזוהר (ח"א כ:) כי הגוף נקרא בשר אדם, והנשמה מלגאו נקרא בשם תואר אדם.
וז"ש ואלה שמ"ות בני ישראל, כי שמות בני ישראל שהם הנשמות הנק' בשם תואר אדם. הבאים מצרימה את יעקב, שהם חומר גופי הנשמות בני אדם. כי איש זה הקדוש ברוך הוא וביתו, באו בזה העולם השפל, אם כן דיו לעבד וכו', וק"ל.
•
עוד י"ל, כי הפסוק בא לתרץ הקושיא שנזכר במבחר פנינים (שער החכמה) ששאל החכם איזה עדיף עשירות או חכמה, והשיבו כי חכמה עדיפא, כי בשמאלו עושר וכבוד. והקשו, אם כן למה מחזיר החכם אחר העשירות ולא העושר אחר החכמה. והשיב, כי העושר איש המוני אינו משיג מעלת החכמה לחזור אחריו, כי הדעת והחכמה הוא בראש ולא בעקב.
וז"ש ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, וקשה למה. ומשני את יעק"ב, שהוא עקב שאין בו דעת. וקשה ישב עולם לפני אלדים (תהלים סא, ח), שיהי' הכל בשוה (תנחומא משפטים ט). ומשני איש וביתו באו, המשפיע נקרא איש, והמקבל השפע נקרא ביתו, ובאו לזה העולם שיהי' שופע ומקבל השפע, ואם כן צריך כנ"ל.
ובזה נבוא לבאר פסוקי פ' וארא אל אברהם יצחק ויעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם, וגם הקמותי את בריתי וגו' עד וגם שמעתי וגו' ואזכור את בריתי (שמות ו, ג-ה). לולי דמסתפינא להעלות בכתב מה ששמעתי ממורי דברים נוראים בענין מיתוק דינין ש"ך ופ"ר, והמתקת הרהורים על ידי שם שד"י וחלופו כה"ת, וגם שם הוי"ה בחילוף, ורשמתי ראשי פרקים בנייר בפני עצמו, ובזה יבואר פסוק זה גם כן, והבן, וה' יתברך יכפר.
עוד י"ל, על פי ששמעתי מהרב המגיד דק"ק באר ביאר ש"ס (איכ"ר ד, טו) ד' מלכים מה שביקש זה לא ביקש זה וכו', עד יהושפט אמר אני אין בי כח לא לומר שירה וכו', אני יושב על מטתי ואתה תהרגם. והענין תמוה. וביאר, כי האדם יכול לייחד קודשא בריך הוא ושכינתי' בכל מדריגותיו, הן במעשה, הן בדיבור כגון תפלה ולימוד, וכשאינו יכול לייחד גם בדיבור אז יש לייחד במחשבה, בסוד לך דומי' תהלה (תהלים סה, ב), כי גם בחינה ומדריגה זו יש בשכינה בעת ההיא, ויקבל גם זה בשמחה, שהוא יחוד כאמור, ואין יחוד בקטטה, והבן.
וכן יש יחודים בכל דבורים וספורי גשמיים גם כן, וכמו ששמעתי בשם מורי שהוא מייחד את עצמו עם אחותה דמטרוניתא בספורים גשמיים, והטעם ביאר וכו'.
וכן אמר הרב הנ"ל, כי על ידי שמדבר עם המוני עם, מקרב את עצמו עמהן, ויכול לקרבן לתורה ולמצות, והוא בסוד ו' כורע לגבי ה' כדי להעלותה, אם כן נק' דברי גשמיים גם כן בסוד מ"ן על דרך הנ"ל.
ויש שמתפלל בעת שמדבר עם חבירו דברים גשמיים, כי כל ספורים הוא על ידי אותיות א"ב, ועד"ז נזכר בתורה וכתובים כמה עניני ספורים, כגון ואומר אל ארתחששתא וגו', והיה מתפלל אז אל הש"י. ישמע חכם ויוסף לקח, שזהו כוונת הש"ס להשמיענו בענין ד' מלכים הנ"ל, שיש לייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה בכל המדריגות של האדם באשר הוא שם, גם כשאינו יכול ללמוד באיזה זמן וכו', ודפח"ח.
ואפשר שזה רמז הפסוק (קהלת ט, ט) ראה חיים עם אשה אשר אהבת. כי כשהאדם במדריגה עליונה ועוסק בתורה ותפלה נקרא בסוד איש, מה שאין כן כשיורד ממדריגתו במדריגת המוני עם נקרא אשה, וכשהוא מקבל גם זה בשמחה ואהבה לייחד אלו מדריגות ולהעלותן, כמו ששמעתי ממורי בסוד אחור וקדם צרתני (תהלים קלט, ה) - כשהוא בסוד אחור, אחר כך כשחוזר ועולה למדריגה הנק' קדם, מעלה גם אותן המדריגות הנק' אחור, וזהו אחור וקדם צרתני, ודפח"ח. וז"ש ראה חיים עם אשה אשר אהבת, כי עם האשה שהם מדריגות תחתונות כגון ספורים ודבורי ועסקי גשמיים, יכול לעשות מזה מ"נ על דרך הנ"ל, וממשיך על ידי זה מוחין הנק' חיים.
וזה גם כן פירוש הש"ס (מכות כד.) בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונת"ו יחי' (חבקוק ב, ד), כי באמונה שהיא הנק' אשה וכנ"ל, יחי' גם כן, והבן.
ומעתה נבאר ענין ג' יחודים העולים נ"ר, והוא בחינת ג' קוין, קו ימין הוא חסד, קו שמאל פחד יצחק, קו האמצעי בחינת יעקב. קו שמאל הוא בחינת המוני עם, וכשהוא מייחד עם ספורי דברים גשמיים הוא ייחוד קו שמאל. ולמעלה מזה קו אמצעי, בחינת דיבור בתורה ותפלה. ולמעלה מזה במחשבה, קו החכמה שהיא מחשבה, קו ימין.
וז"ש וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב, כי מלכות הנקרא וארא כנודע, יש לה ג' יחודים בג' קוין, אל אברהם אל יצחק ואל יעקב, וז"ש באל שדי שהוא עולם הבריאה, עולם הנשמות, עולם המחשבה, הכולל ג' עולמות, אל שדי שהיא עולם הבריאה, ועולם היצירה הנקרא אל ידו"ד, ועולם העשי' הנקרא אל אדנ"י, וכמ"ש בספר פרי עץ חיים יעו"ש, והבן.
עוד י"ל, על פי ששמעתי מהרב המגיד הנ"ל בפירוש הפסוק אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן (תהלים לב, ט), כי החכם אשר עיניו בראשו להשגיח בבחינת זמני עולם בסוד עולם שנה נפש, לראות אם שמחה נתעורר בעולם וכו', והוא בחינת ג' קוין הנ"ל. ויש בזה בחי' ב' סוגי אנשים, א' המבין מעצמו, בסוד אני מעורר השחר ואין השחר מעורר אותי. ואחד שגם שמעוררין אותו אינו ניער. ואחד הניעור אחר שמעוררין אותו, וכבר הארכתי בזה במקום אחר.
ובזה יובן וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב וגו', כי כשנתעורר שמחה בעולם ידע שהיא מדת אברהם איש החסד וכו'.
וז"ש באל שדי, כי שמעתי ממורי פירוש אל שדי שאמר לעולמו די, כי העולמות היו יורדין ומתפשטין עד עמקי הקליפות, ופן ח"ו שלא יהי' אז מחמת עמקי הקליפות הרע גובר, עד שאמר די וכו', אם כן יש למתק ולהעלות כל ענינים לשרשן על ידי שם זה, והבן.
וגם הקמותי את בריתי אתם וגו', כי שמעתי ממורי בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר (חבקוק ב, ד) וצדיק באמונתו יחי' (מכות כד.), כי מתחלה הי' תענית יום א' מספיק לכמה דברים נוראים.
•
בפסוק ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, הבה נתחכמה לו פן ירבה וגו' ועלה מן הארץ, וישימו עליו שרי מסים וגו' וכאשר יענו כן ירבה וכן יפרוץ (א, ח-יב). והקושיא מפורסמת, איך נוהג זה בכל אדם ובכל זמן. ושאר ספיקות.
ונראה לי, דהפסוק (ע' קהלת ד, יג) אמר, טוב ילד קטן וחכם ממלך זקן וכסיל, ודרשו (קה"ר ד, ט) על יצר הרע ויצר הטוב יעו"ש. והנה אם הי' היצר הרע בא בדמות מלך זקן אל האדם כדי שידע האדם שהוא היצר הרע, ודאי לא היה אשמה בזה, כי השומע ישמע, והחדל יחדל. אך מה שמשנה כסות ולשון בדמות חדש, כאלו הוא ילד קטן שהוא יצר הטוב, בזה נאשם לעתיד שהקדוש ברוך הוא ישחט ליצה"ר (סוכה נב.). וכמו ששמעתי פירוש הפסוק (תהלים נ, כא) בבן אמך תתן דופי, אלה עשית והחרשתי, מה שאין כן מה שדמית להיות כמוך וגו', ודפח"ח. וכמ"ש האלשיך (במדבר כה, יז) ויצמד ישראל לבעל פעור (במדבר כה, ג) יעו"ש.
ובזה יובן ויקם מלך חדש, ששינה כסות ולשון ממלך זקן למלך חדש. וחידש גזירותיו, להוסיף גזירות ומצות חדשות כאלו הוא יצר הטוב, ומפתה לעשות מצות.
אשר לא ידע את יוסף, להוסיף במעלות השלימות, כי הוא היפך מדריגת יעקב שהוא עקב ושפלות, שאינו מחזיק טובה לעצמו גם בעוסק בתורה הרבה, לכך אלה תולדות יעקב יוסף (בראשית לז, ב), מה שאין כן זה המלך חדש שמתנשא לאמר כי יש לו רב זכיות, מדריגת עשו שאמר יש לי רב (בראשית לג, ט), זה לא ידע את יוסף.
ויאמר אל עמו, הם איברי האדם שהיו עמו של היצר הרע עד עכשיו. אמר להם, הנה עם בני ישראל רב ועצום ממ"נו דייקא, ר"ל מה שישראל עושה חיל לסגל מצות ומעשים טובים אשר מכל מצוה נברא מלאך כנודע, כל זה הוא ממנו, מן איברי האדם הגשמיי שהם אנשי חיל היצר הרע, כי הנשמה להיותה רוחני אי אפשר לעשות שום מצוה כי אם על ידי איברי החומר. לכך הבה נתחכמה לו פן ירבה וגו' ועלה מן הארץ, ר"ל שיהיה עלייתו לעלות במדריגות רמות מן החומר שהיא נקרא ארץ נגד הצורה שנקרא שמים, כמו שכתבתי מזה במקום אחר. לכך וישימו עליו שרי מסים וגו', לטורדו בטרדות העולם הזה, ולא יהי' תמכין לאורייתא, בסוד ותקע כף ירך יעקב (בראשית לב, כו) הנזכר בזוהר (וישלח קעא.).
וכאשר יענו [אותו] כן ירבה וכן יפרץ, כמ"ש ופרעה הקריב (שמות יד, י), וכמו ששמעתי ממורי ש"ן אמר אויב ארדוף (שמות טו, ט), שיש ה' אלפין, כי אלופו של עולם נסתר בו כדי שיתקרב יותר לעבודתו יתברך, לכך כן ירבה וכן יפרץ, וק"ל.
•
בפסוק ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו (א, א). והספיקות רבו, א' הבאים לשון הווה, אין לו שחר כלל, כי כבר באו. ועוד ישראל ואחר כך יעקב. ועוד מאי איש וביתו באו.
ואגב נראה לי לבאר זמר (יום זה מכובד) השמים מספרים כבודו וגם הארץ מלאה חסדו, ראו כי כל אלה עשתה ידו כי הוא הצור פעלו תמים. והוא, דשאלו לחכם אחד (מבחר פנינים ש' החכמה) אי חכמה עדיף או עושר, והשיב חכמה עדיף, דבשמאלו עושר וכבוד. ושאלו אם כן למה החכמים משכימים על פתחי נדיבים, ולמה הנדיבים אינם משכימים על פתחי החכמים לשמוע ממנו חכמה ומוסר. והשיב שזה יודע מעלת הנדיב והעושר, וזה אינו יודע מעלת החכמה, ודפח"ח.
אך דלפי זה שמעלת החכמים עדיפא ממעלת הנדיבים, שזה מכיר חסרונו, וזה אינו מכיר חסרונו, שאינו רודף אחר תשלומי חסרונו, אם כן יש מקום ח"ו לומר שיש חסרון בבריאתו יתברך, שאלו הם יציר פעלו ויש בהם חסרון. איברא דזה אינו, כי יתרון האור מהחשך (ע"פ קהלת ב, יג), כי מן הסכלות נודע מעלת החכמה, ויתרון מעלת הצדיק נודע מן הרשע כמבואר בזוהר (תזריע מז ע"ב) יעו"ש. וזהו הטעם בענין חומר וצורה בין בכלל או בפרט, שאין לשום אחד מהן ליתן דופי בחבירו.
ובזה יובן, השמים, בעלי הצורה. מספרים כבודו, שיודעין כבודו יתברך נמוסי מלכות. וגם הארץ בעלי החומר, מלאה חסדו - בזה ניכר חסדו יתברך יותר, כי מלכותו בכל משלה, גם בעכירות החומר יש בו צורך גבוה, שעל ידו נשלם מעלת הצורה בכל עניני קדושה. ושמא תאמר מאחר שעיקר כוונת החומר לתשמיש הצורה, אם כן אין בו מעלה מצד עצמו כמו בבעלי הצורה, לזה אמר כי כל אלה עשתה ידו כי הצור פעלו תמים, שאין חסרון בפעולתו יתברך, וק"ל.
ובזה יובן ואלה שמות בני ישראל שהם בעלי הצורה, שהם אנשי שם, ומ"מ מה שהם באים תדיר מצרימה למדריגת החומר הנקרא יעקב, היינו כדי שיהי' איש וביתו באו, שיזכה זה בזה, וק"ל.
או י"ל, על פי מדרש שוחר טוב ישב עולם לפני אלדים (תהלים סא, ח), ששאל דוד שיהי' יד כולם שוה בעושר. והשיבו אותו אם כן חסד ואמת מן ינצרוהו וכו', יעו"ש. אך דכל זה אתי שפיר בענין עשירות, מה שאין כן בחכמה הדרא קושיא שיהי' יד כולם שוה. וצ"ל אם כן יד העשיר תזכה במה שנתן לתלמיד חכם העני, מה שאין כן התלמיד חכם במה ישפיע לזולתו, לכך ברא חכם וסכל שיזכה זה בזה.
ובזה השמים הת"ח מספרים כבודו, שיכול להשפיע לזולתו בחכמה ומוסר לספר כבודו יתברך. מה שאין כן הארץ גם שאינו במדריגה זו, מ"מ מלאה חסדו, להשפיע לזולתו בעושר. אך קשה באמת למה לי זה, ומשני ראו כי כל אלה עשתה ידו כי הוא הצור פעלו תמים, שיהי' זה נשלם במעלה על ידי חבירו בחכמה, וזה נשלם בזה, בעושר שיהי' מקבל ומשפיע, שהוא איש וביתו, וק"ל.
ובזה יובן ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב, שנצרך התלמיד חכם אל עמי הארץ הנקרא יעקב, כדי שיהי' איש וביתו באו, וק"ל.
•
בפסוק ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו ראובן שמעון לוי ויהודא וגו' (א, א-ב). והספיקות רבו. תחלה תואר בני ישראל, ואחר כך את יעקב. ועוד הבאים לשון הווה, איש וביתו באו לשון עבר. ועוד מאי איש וביתו, וכמו שהוקשו בזוהר (שמות ד.).
ונראה לי, דכבר זכרנו כי עולם הזה נקרא ארץ מצרים, שיש לו גבול ומצר לכל תענוגי עולם הזה.
ונבאר תחלה פסוק (שמות י, כג) ויהי חשך אפילה בכל ארץ מצרים שלשת ימים, לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים ולכל בני ישראל הי' אור במושבותם. ומה שיש לדקדק בזה יבואר ממילא.
כי ענין עבודת הש"י הוא במחשבה בדיבור ובמעשה, והוא מה שנאמר בפיך ובלבבך לעשותו (דברים ל, יד), והוא עבודת יום ביומו מז' ימי השבוע, כי כל חיי האדם הוא נחלקו לימי השבוע שהם ז' ימים. וכל שבוע גם שהוא ז' ימים, מכל מקום אינו רק ששה ימים, כי השביעי הוא שורש כל ששת ימי החול כנודע. וגם אלו ששת ימי החול אינם לענין עבודת הש"י רק ג' ימים, יום א' במחשבה, יום ב' בדיבור, ג' במעשה, והוא לקנות נר"ן משבת העבר. וכזה ביום ד' למעשה לקנות נפש, יום ה' בדיבור לקנות רוח, יום ו' במחשבה, וכל זה לקנות נר"ן משבת הבע"ל. ואחר שזכה לעצמו יראה לקשט ולזכות אחרים גם כן מצד הערבות שכל ישראל ערבים זה לזה, וכמ"ש חז"ל וכשלו איש באחיו (ויקרא כו, לז), ודרשו חז"ל בעון אחיו (סנהדרין כז:), ומכוח זה צריכין עיני העדה להשגיח ולראות את אחיו שילכו בדרך הישר שלא לסור ימין או שמאל. אך עיני ישראל כבדו מזקן לא יוכל לראות (בראשית מח, י), מצד חמדת ותאות עולם הזה הנקרא ארץ מצרים, והחשך יכסה ארץ מבלי ראות איש את אחיו, וכל איש הישר בעיניו יעשה.
ובזה יובן, ויהי חשך אפילה בכל ארץ מצרים שלשת ימים לא ראו איש את אחיו, ר"ל אלו שלשת ימים שראוי לקנות בהם נר"ן על ידי נר מצוה ותורה אור במחשבה ודיבור ומעשה, ומצד חמדת ותאות עולם הזה ויהי חשך אפלה בכל ארץ מצרים, שהוא עולם הזה. ומאחר שלא זכה וקישט את עצמו, מזה נמשך גם כן לא ראו איש את אחיו, להשגיח עליו שלא יסור ימין או שמאל מדרך הישר, כי יאמר קשוט את עצמך תחלה וכו' (ב"ב ס:).
ולא קמו איש מתחתיו, ר"ל ממדריגתו, כי אדם נקרא הולך להוסיף שלימות, כמ"ש אלה תולדת יעקב יוסף (בראשית לז, ב), אך מצד השכרות וחמדת עולם הזה לא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו (בראשית מ, כג), כמ"ש בזה במקום אחר יעו"ש. וז"ש ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים אלו שזכרנו, שילך ממדריגה למדריגה, רק כמו שהיה בנערותו כך בזקנותו, וכמ"ש בעללות אפרים (מאמר יד) מי איכא דניים ע' שנין וכו' (תענית כג.).
מה שאין כן לכל בני ישראל היה אור במושבותם, ר"ל מי אשר בשם ישראל יכונה, גם שאינו יכול להגיע למדריגה עליונה, מ"מ אור לו במושבותם, שידוע לו שיושב על מדריגה א', ויודע חסרונו ומצטער אולי יזכה וכו'. מה שאין כן המוני עם לבם בריא כאולם, וק"ל.
עוד י"ל, שכ' משל בספר בן המלך והנזיר, שגזר מלך אחד שלא להדליק נר בלילה, ואחר כך הלך בעצמו עם שריו לראות אם נתקיימה גזרתו, והנה ראה מאיר מרחוק, ונתקרב וראה מקום מחצב באשפה, שולחן וספסל הכל מן אשפה, ועליו כלי כסף וזהב, ושם איש ואשתו משמחים זה את זה, והשרים שחקו עליהם מאוד, והשיבם המלך כמדומה שגם עלינו יש לשחוק וכו', יעו"ש. והנמש(ו)ל מובן, כי אור לי"ד בודקין החמץ לאור הנר (פסחים ב.).
ובזה יבואר קושיות הש"ס בפ"ק דברכות (ג:), כתיב (תהלים קיט, סב) חצות לילה אקום להודות לך, וכי דוד בפלגא דלילה הוי קאי, מאורתא הוי קאי, דכתיב (שם, קמז) קדמתי בנשף וגו'. ור"ל, [ו]כי הוי ממתין עד חצי שנותיו, שהוא פלגא דלילה לענין שינה*וזה נראה לי מ"ש אורח חיים סימן תמד (ס"ב), טוב לבער בערב שבת קודם חצות וכו'. כי זכרנו לעיל כי עולם הזה שהוא הכנה לעולם הבא וכנ"ל, נקרא ערב שבת, שטרח בו כדי שיאכל בשבת לעולם הבא, ומפני שיבה תקום (ויקרא יט, לב) אותיות יבשה, וכמ"ש בע[ו]ללות אפרים (מאמר ר) וישכם אברהם בבוקר ויחבוש חמורו (בראשית כב, ג), ר"ל חומרו בימי נערותו וכו', יעו"ש. ועל כל פנים לא יעבור חצי לילה בשינה, וכמ"ש (תהלים קיט, סב) חצות לילה אקום להודות לך, ור"ל כי החומר והגוף ראוי לחלק עולם הזה חצי לזה וחצי לזה, ועוד קודם שיעברו רוב שנותיו, שאז קשה לשוב, וכמ"ש מי שעברו רוב שנותיו ולא חטא שוב לא יחטא (יומא לח:), הוא הדין איפכא, ושפיר אמר טוב לבער חמצו בערב שבת קודם חצות שנותיו, וק"ל., הלא הי' מקדים מאורתא, תחלת הלילה, שהוא תחלת שנותיו, שנאמר קדמתי בנשף. ומשני, הכי קאמר, מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה, ר"ל כי האדם נקרא עולה ויורד, שאי אפשר שיעמוד על מדריגה א' אלא או יורד או עולה, וגם שהי' בנערותו מחזיק בתורת ה' ועבודתו והי' מטפס ועולה, מכל מקום אחר כך כשהי' מטפס ויורד, אפילו הכי הי' נזהר שלא יעבור עליו חצות לילה בשינ' תרדמת עולם הזה, רק הי' ניעור משינת אולת חמדת עולם הזה קודם חצות ימיו, וכו'.
וכ"כ בזוהר פרשת בא דף ל"ד (ע"א) וז"ל: דהכי איתחזי לבר נש למנדע טוב ולמנדע רע ולהדרא גרמי' לטוב, ודא איהו רזא דמהימנותא וכו'.
ועל זה פריך בש"ס, ודוד מי הוי ידע חצות לילה אימת, כמה שנותיו שידע החצי אימת. השתא משה רבינו לא ידע, דכתיב (שמות יא, ד) כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים ומת כל בכור בארץ מצרים מבכור פרעה וגו', מאי כחצות, אלימא דאמר לי' הקדוש ברוך הוא כחצות, מי איכא ספיקא קמי שמיא, אלא דא"ל למחר בחצות כי השתא, ואתי איהו ואמר כחצות, אלמא מספקא ליה, ודוד הוי ידע. ומשני דוד סימנא הוה ליה, כנור הי' תלוי וכו'. והנה הספיקות שיש בזה, וביאורו על פי פשט ביארתי במקום אחר.
ונראה לי דיבואר על פי ש"ס דברכות (ג.), תניא ג' משמרות הוי הלילה, וסימן לדבר, משמר א' חמור נוער, ב' כלבים צועקים, ג' תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה. וכתב בעללות אפרים דף נ"א ע"ד (מאמר ר), כי ימי האדם נחלקים לג' חלקים, א' ימי העליה, מיום הולדו עד ך' שנה, וימי הילדות הוא דר במדור התחתון, לעסוק בהשתדלות צרכי הגוף בעולם תחתון, וז"ש משמרה ראשונה חמור, שהוא זמן תגבורת החומר. ב' ימי העמידה, מן ך' שנה עד מ', אז דר במדור ממוצע, כי אז ב' כחותיו השכליות והבהמיות שוין, ואז משתמש בשני חלקים אלו שוה בשוה, וזהו משמר ב' כלבים צועקים, שהמלחמה מצוי תמיד בהם וכו'. ג' מן שנת מ' והלאה נקרא ימי ירידה, אז הוא דר במדור העליון, על הרוב מואס אז בחמדת עולם הזה, וזהו משמר ג' תינוק יונק משדי אמו, זהו ילד מסכן יצר הטוב גובר, ואז הוא יונק מדדי התורה, כמ"ש (משלי ה, יט) דדיה ירווך בכל עת. ואשה מספרת עם [בעלה], שהתורה נק' ארוסה כמ"ש (דברים לג ד) תורה צוה לנו משה מאורשה (סנהדרין נט:). והצדיקים ממהרים לשוב בימי הילדות, כמ"ש (בראשית יט כז) וישכם אברהם בבקר ויחבש חומרו. והבינונים בימי העמידה. וכתות הפחותים בימי ירידה וכו' יעו"ש, ודפח"ח.
ולי נראה איפכא, וגם, שאינו רק ימי עלי' וירידה, וזהו סוד הסולם והנה מלאכי אלדים עלים וירדים בו (בראשית כח, יב), כי עולם הזה שהיא סולם מוצב ארצה, לעשות הכנה לעולם הבא שיהי' ראשו מגיע השמימה, וכמ"ש בעללות אפרים, ובני אדם שעושין בביאתן לעולם הזה שליח[ו]תו יתברך נקראו מלאכי אלדים, כי מלאך נקרא שליח כנודע, ובתחלה עולים, עד חצי ימיו שאז הוא בתגבורתו וכחו להתלהב בתורתו יתברך ועבודתו, ואחר כך מחצי ימיו ואילך נתקרר מאש שלהביותו, שאין אש המזבח תוקד בו, נק' יורדים.
וזהו ענין בן לוי שמבן חמשים ישוב מצבא עבודת המקדש, כי בן שלשים לכח היה מתחיל לעבוד עבודת המקדש, והי' עובד עשרים שנה עד בן חמשים, ונשאר עוד עשרים עד ע' שנה, סתם שנותיו של אדם, שלא עבד רק מן שוערים הי' מסייע להם.
וזה פירוש הש"ס מאן דלא מוסיף יסיף (תענית לא.). ר"ל חצי ימיו שהולך ומוס[י]ף בכל יום, כמ"ש אלה תולדת יעקב יוסף (בראשית לז, ב) וכנ"ל, וכשאינו מוסיף אז ידע שהוא ימי ירידה, עד ימי אסיפה שנאסף לעמיו.
ונראה לי שזה כוונת הפסוק בקהלת (א, ו), הולך אל דרום וסובב אל צפון, דמצאתי בספר ע[ו]ללות אפרים בשם רבינו בחיי (דברים ג, כז) מובא בדף מ"ג ע"ד (מאמר קעא), ואם יפול עץ בדרום או בצפון וכו' (קהלת יא ג), כי האדם עץ השדה (דברים כ, יט), ואם יפול בחצי ימיו, דהיינו בדרום כששמשו דר רום, ובכחו מאז כן עתה. או בצפון דהיינו בימי הזקנה, שהוא זמן הערב שמשו וכו', יעו"ש. אם כן עד חצי ימיו הוא בדרום, ומחצי ימיו ואילך הוא בצפון.
והנה בארתי והיית ר"ק למעלה (דברים כח, יג), ולא אמר סתם למעלה. כי אדם בסוד גלגל, כשעולה למעלה אז מתחיל לירד, ואינו בכלל עמידה שיעמוד על מצב אחד, אלא או שעולה או יורד, וז"ש והיית רק למעלה וכו', וק"ל.
ובזה יובן הולך אל דרום, ר"ל שיש הפרש בין מלאך שנקרא עומד, כמ"ש ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה (זכריה ג, ז). מה שאין כן אדם נקרא הולך, שילך תמיד ממדריגה למדריגה עליונה. והיינו הולך אל דרום, עד חצי ימיו שנקרא דרום, דר רום, ומחצי ימיו ואילך סובב אל צפון, שיורד הגלגל וסובב עד זמן הערב שמש.
והנה גם שכתבנו שאינו רק ימי עלי' וירידה, היינו למי שיודע להבחין בין חמץ למצה שהיא משהו (זח"ג רנב.), כשאינו עולה אז יורד, מה שאין כן לאדם שאין נותן דעתו להבחין זה, אצלו נחשב איזה זמן לימי עמידה, שסובר שעומד על מדריגה א', ובאמת אינו רק כנ"ל.
ובזה יובן פירוש הש"ס, ודוד מי הוי ידע חצות לילה אימת, השתא משה שהוא הי' סוד הדעת לא ידע, דכתיב (יא, ד-ה) כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים ומת כל בכור בארץ מצרים מבכור פרעה. ור"ל דבארתי קושית התוספות בפ"ט דשבת (פח.) הוקשו, מכאן מודעא רבא וכו', הא אמרו נעשה ונשמע. ומשני שמא מתוך האש הגדולה וכו'. ובארתי כי בתחלה צריך הש"י לעזור לאדם והוא למעלה מהטבע, ואחר כך חוזר לטבעו שילך מעצמו בהדרגה וכו' יעו"ש.
וז"ש כה אמר ה' כחצות הלילה, ר"ל כהחלק חצי ימיו של אדם בעולם הזה שנקרא לילה, שעברו חצי ימיו ונכנס פלגא בתראה, וכמ"ש בזוהר (פ' בא לז ע"ב) על פסוק (שמות יב, כט) ויהי בחצי הלילה, שהיא פלגא בתראה וכו', יעו"ש. אז אני יוצא בתוך מצרים, ר"ל לעזור לו בין המצרים, כאמור. והטעם כי אז יורד ממדריגתו שנקרא מיתה, וכמ"ש בזוהר (ח"ב יט., ח"ג קלה:) וימת מלך מצרים וכו' (שמות ב, כג).
וז"ש ומת כל בכור, ר"ל שזה עובד ה' הנקרא בכור, כמ"ש גם אני בכור אתנהו (עי' תהלים פט, כח). ויש בזה ב' סוגים, א' עובד ה' שלא על מנת לקבל פרס רק מאהבה שהיא בינה שנקרא פרעה כנודע (זח"א רי.). ויש על מנת לקבל פרס, כמו עבד ושפחה, וזהו בכור שפחה. וז"ש ומת כל בכר, ולא אמר וימת כל בכור, כי הוא לשון הווה, ומת כל בכר מבכור פרעה עד בכור השפחה, מחצות הלילה ואילך, שאז יורד ממדריגתו, לכך אני יוצא וגו'.
והמקש(י)ן רצה לברר כל חלקי הספיקות, מאי כחצות, אי הוא לשון ספק, מי איכא ספיקא וכו'. אלא ודאי שהוא כחלק פלגא בתראה, ומסר סימן שידע אדם בעצמו שהוא בחצות ימיו והתחילו פלגא בתראה, וז"ש למחר. וז"ש א[י]לימא דאמר הקדוש ברוך הוא, מי איכא ספיקא וכו', אלא דאמר לי' למחר בחצות כי השתא, ר"ל כשיעמוד למחר במדריגה דהשתא נקרא ימי עמידה, שידע אדם בעצמו שעברו חצי ימיו ראשונים ובא בחצי ימים אחרונים, ואתי איהו ואמר כחצות כנ"ל, אלמא מספקא ליה, ודוד הוי ידע.
ומשני, דוד סימנא הוי ליה, כנור הי' תלוי ורוח צפונית מנשבת בו וכו', ר"ל שסימנא ידע בנפשיה, שראה שרוח קר שהיא רוח צפונית מנשבת ביה, שנתקרר מחמימות אש שלהביות עבודת ה' שהיא רוח דרום שהי' מחמם ואש המזבח תוקד בו, מה שאין כן עתה שרוח צפונית מנשבת ביה, אז ידע שבא בפלגא בתראה וכו'. והנה כתבתי זה בלי סידור דבר דבר על אופנו, והמבין ישים הדבר על אופנו, וק"ל.
ונחזור לענין הנ"ל, כי אור לי"ד בודקין חמץ לאור הנר, בלילה בראש אשמורות שמתבודד בינו לבין קונו, שאז רצויה, כמ"ש הרא"ש (ברכות פ"א סי' ב) קומי רוני בראש אשמורות (איכה ב, יט), שמתבודד בינו לבין קונו שאז רצויה, והכותב בעין יעקב (ברכות ג.) בענין ג' משמורות הוי לילה, יעו"ש. וגזר מלך אחד שלא להדליק נר בלילה, שהוא היצר הרע מלך זקן וכסיל, שמטריד את האדם שלא יהי' לו פנאי בימים ובלילות, עד שהורגל בכך וכאלו היא גזירה עליו שלא ידלק נר בלילה לבדוק חמצו. רק שחש פן יש אחד שעומד נגד גזירתו, והלך בלילה ומצא אחד באשפה וכו', שדלק נר שיראה שכל תענוגי עולם הזה הוא באשפה, וזה היא כל עניני בני אדם בעולם הזה, שויהי חשך אפלה בכל ארץ מצרים וגו', אבל לכל בני ישראל היה אור במושבותם, שראו שכל עולם הזה נדמה לאשפה, וזהו אור במושבותם, וק"ל.
ונחזור לענין ואלה שמות וגו', דשמעתי ממורי כמו שתפיסת הגוף הוא בגשמי שאוחז בגופו, כך תפיסת הנשמה הוא על ידי קריאת שמו, גם בישן ניער משנתו בקראו שמו. וכמו שהוא בפרט אדם אחד גוף ונשמה, כך בכללות יש גוף ונשמה, המוני עם הנק' יעקב נק' גוף, ושלומי אמוני ישראל הנק' תואר ישראל הם הנשמה. ובזה נק' איש וביתו, להשפיע זה לזה כמו זכר לנקבה.
ובזה יובן, ואלה שמות בני ישראל, שהם תואר אנשים שנקראו נשמה. הבאים מצרימה, לעולם הזה שנקרא מצרימה כנ"ל. להיות עם אנשים הנק' יעקב. כדי שיהי' איש וביתו, לתכלית זה באו לזה העולם, כמו בענין ירידת נשמה בפרטות על כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד (אבות פ"ד מכ"ב), כך בכללות העולם ביאת הנשמה בין המוני העם הנק' גוף הוא בעל כרחך, כדי שישפיעו זה לזה, וכנ"ל.
ומכל שיש בגוף י"ב ראשי איברים כנודע, כך רימז כאן י"ב, ואחד מהם ראובן, ר"ל היפך הנ"ל, שלא ראו איש אחיו בג' ימי אפילה וכו', וכאן אמר ראו"ב"ן שיראו וישגיחו תחלה על עצמו שיהיה בתואר בן להש"י, כי בנים (אחים) [אתם] לה' אלדיכם (דברים יד, א), ואחר כך יראה וישגיח על זולתו אנשי ביתו ובני עירו להיישיר את העם בעבודתו יתברך.
ב' שמעון, לשון שמיעה, ר"ל אחר שהזהיר על ראשי עם שיראו וישגיחו, חזר והעיד בעם שישמעו אל ראשי העם. ג' לוי, ר"ל שיהיה חיבור בין ראשי העם, וכמ"ש בעללות אפרים (מאמר ריב) בהתאסף ראשי עם יחד (דברים לג, ה), אז יכולין לדון שבטי ישראל וכו'. ד' יהודא, אחר ג' דברים הנ"ל, יכולין לגדור גדר ולעמוד בפרץ, שהוא שבח להש"י שנקרא יהודא, הפעם אודה את ה' (בראשית כט, לה).
ה' ו' יששכר וזבולן, לפי שיש מניעה בעוסקי תורה, כי בני תורה הם עניים וצריך סעד לתומכן, וכמו שעשו יששכר וזבולן, שנאמר (דברים לג, יח) שמח זבולן בצאתך בפרקמטיא, ואז יששכר באהליך של תורה.
ז' בנימין, יש בזה ב' אופנים, א' שהוא בן ימין, לקשר כל דברי עולם הזה בימין, דנודע כי כל עניני הגוף והחומר הוא מסטרא דשמאלא, ועניני קדושה והנשמה הוא מצד ימין, וכבר זכרנו בשם מורי כל אשר תמצא ידך בכחך לעשות עשה (קהלת ט, י), שהוא יחוד קודשא בריך הוא ושכינתי' וכו', וכן ענין ב' בדחי (תענית כב.) שקשרו העולמות וכו', ודי בזה.
ב' שהקשו התוספות בש"ס דביצה (דף טו: ד"ה לוו), לוו עלי ואני פורע, והא אמרינן (שבת קיח.) עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, ומשני וכו'. ושמעתי בשם הרב המגיד מו' מנחם כי לשון לוו הוא חיבור בו י"ת, אז אני פורע, ודפח"ח.
ומלבד כל הנ"ל מבואר בזוהר (פ' לך דף פ' ע"א), ויסע אברהם הלוך ונסוע הנגבה (בראשית יב, ט), שכל נטיותיו הי' לדרום בימין וכו', וכמו שבארתי חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך (תהלים קיט, נט), וק"ל.
עוד יש בחי' ח' ט' והם דן ונפתלי, דשמעתי בשם המגיד הנ"ל עם נופך משלי, עוד ביאר קושית התוספות, שיש ב' מדריגות בבני אדם, הן א' על פי הטבע שהוא גימטריא אלדים דין. ב' למעלה מהטבע, שהוא דבוק ומחובר בו יתברך. וזה שנוהג על פי הטבע כשאין לו להוצאות שבת תופס בזה לומר עשה שבתך חול וכו', אז באמת עולה לו כך. מה שאין כן זה שהוא נוהג למעלה מהטבע, שאומר גם שאין לי אני לווה והש"י פורע, אז האמת כך הוא. ובחי' א' הוא דן, ב' נפתלי, נפתול וחיבור, שמחבר את עצמו להש"י, היפך דן שנוהג בטבע הנ"ל.
עוד יש' בחי' י' י"א גד ואשר, דאיתא בשבת פרק הבונה (דף קד.), אתו דרדקי האידנא וכו', ג"ד גומל דלים, מאי טעמא פשוט כרעה דגימל לגבי דלת, שכן דרכו של גומל חסדים לרדוף אחרי דלים, ומאי טעמא וכו'. עיין שבארתי ג' שאלות אלו על פי מ"ש בספר מבחר פנינים (שער החכמה) מפני מה החכמים משכימים על פתחי נדיבים ולא הנדיבים על פתחי חכמים לשאול חכמה, יעו"ש. וז"ש גומל דלים לשון רבים, ב' מיני דלים ועניים יש, א' עני בתורה ומצות, שצריך החכם לרדוף אחריו ללמדו מוסר. וב' עני כפשוטו, שצריך העשיר לרדוף אחריו. וזהו תואר גד, בשני פנים האמורין.
עוד י"ל תואר אש"ר, דאיתא בזוהר פרשת בשלח דף נ"ד (ע"א) לקנות את שאר עמו (ישעיה יא, יא), דעבדי גרמי' שירים, וכמ"ש וישארו שני אנשים וכו' (במדבר יא, כו). וכן בש"ס דר"ה דף י"ז (ע"א-ע"ב) לשאר נחלתו וכו', וזהו אשר, תואר שאר, שהוא כלל גדול, וק"ל.
ואשר, שיהי' בתכלית מאושר, שהוא בחינת מדת הסתפקות, וכמו שאמרו חז"ל (אבות פ"ו מ"ד) כך דרכו של תורה על הארץ תישן וכו' אשר"יך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. והקשו רבים מהו אשריך בעולם הזה. ופירשו המפרשים וכו'. וזהו אשר, שיש לו כל, מדת הסתפקות, היפך הרשע - שאין אדם מ"ת וחצי תאוותו בידו (קה"ר א, יג). וכמ"ש (משלי ל, ח) ריש ועושר אל תתן לי, שיותר שהוא עושר הוא רש יותר וכו', מה שאין כן תואר אשר הוא מאושר, וק"ל. [ובזה תבין מה שכתבתי בביאור (שמות י, א) בא אל פרעה וגו' עיין שם].