ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך ואעשך לגוי גדול וגו' (יב, א-ב). והספיקות יבואר אח"ז. דכתב הרמב"ם בפ"ו מהלכות דיעות (ה"א) וז"ל: דרך האדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר חביריו ואנשי מדינתו, לכך צריך להתחבר לצדיקים ולהתרחק מן הרשעים, ואם אנשי מדינתו רעים ילך למדינה (שאנשים) [שאנשיה] צדיקים, ואם כל המדינות וכו' או שאינו יכול ללכת וכו', ישב לבדו, ואם אינם מניחין אותו וכו' ילך למדבר, כמ"ש מי יתנני במדבר מלון אורחים (ירמיה ט, א).
ובזה יובן, לך לך מארצך מהמדינה, ולישב בבית מולדתך, וכשתראה שאינן מניחין אותך להתנהג בדרך הישר, התרחק עוד ממולדתך ג"כ ולהתבודד בבית אביך, ואם אינך יכול לעבוד ה' בהיותך עמם, התרחק עוד מבית אביך ג"כ אל הארץ אשר אראך, בכל המקום אשר אזכיר את שמי (שמות כ, כא), שיהי' גילוי שכינה, שהיא הארץ אשר אראך, וק"ל.
•
עוד י"ל, דכתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות דיעות (ה"א) וז"ל: כמו שיש חולי הגוף הטועמים מר למתוק וכו', כך חולי הנפשות וכו', ותקנתם שילכו לחכמים שהן רופאי הנפשות. וכיצד היא הרפואה, שאם הי' רחוק לקצה האחד ירחיק לקצה השני וינהג כן זמן רב עד שיחזור לדרך טובה, והיא מדה בינונית וכו'.
ובזה יובן, כי מבואר בהרמב"ם פ"א מהלכות ע"ז, איך דור אנוש טעו לעבוד כוכבים ומזלות, עד שנולד אברהם אבינו, והיה מושקע באור כשדים בין עובדי עכו"ם ואביו ואמו וכל העם עובדי עכו"ם, והוא עובד עמהם, ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת וכו', יעו"ש שהאריך שם. א"כ הי' אברם רחוק לקצה האחד, לכך ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך וגו', להתרחק עד קצה השני, עד שישוב לדרך המיצוע, וק"ל.
•
עוד י"ל, ונבאר משנה פ"ה דאבות (מ"ג), עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם, להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו. ויש להבין מה תועלת הי' בנסיונות אלו. וגם במעלות העשר לא פחות ולא יותר.
נראה לבאר משנה (בפ"ק) [בפ"ד] דקדושין (מי"ב) מתייחד אדם עם אמו ועם בתו בקירוב בשר וכו'. וכבר בארתי זה כמה פעמים. וכעת נ"ל דפליגי בית שמאי ובית הלל בנר חנוכה, דבית שמאי ס"ל פוחת והולך, ובית הלל ס"ל מוסיף והולך וכו' (שבת כא:), והנה קי"ל אלו ואלו דברי אלוקים חיים (עירובין יג:), ואיך יובן זה כאן.
ונראה דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דכתבתי כי האדם הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו (בראשית כח, יב), ר"ל כשהוא סובר שהוא רחוק מהש"י והוא מוצב ארצה והוא מן היורדים, הוא קרוב להש"י וראשו מגיע השמימה. וכשסובר שהוא קרוב להש"י וראשו מגיע השמימה והוא מן העולים, אז הוא רחוק מהש"י ומוצב ארצה, והוא מן היורדים וכו', וק"ל.
ובזה יובן ענין נר חנוכה, אם נראה לו שפוחת והולך אז הוא מוסיף והולך, וכשנראה לו שמוסיף והולך, אז הוא פוחת והולך, וק"ל.
עוד י"ל, דכתבתי בכמה מקומות, כי המיעוט לתכלית הריבוי וכו'. ובזה יובן כי מה שפוחת והולך הוא לתכלית שיהי' מוסיף והולך, וק"ל.
•
עוד י"ל, כי האדם במעשיו נמשך אחר ארצו ואנשי מדינתו כמ"ש הרמב"ם הנ"ל בהלכות דעות בפ"ו (ה"א), יעוין שם. עוד נמשך אחר אביו המולידו, כי כח האב הוא בבן, כמו שכתב הראב"ד בספר יצירה וכו', יעוין שם, וז"ש חז"ל בש"ס דעדיות (פ"ב מ"ט), האב זוכה לבן בנוי בכח וכו'. עוד נמשך אחר משפחתו, אחיו וכיוצא, וזש"ה (ע' בראשית כה, כ) בת לבן הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי, ופירש רש"י להגיד שבחה שהיתה בת רשע ומקומה אנשי רשע ואחות רשע ולא למדה ממעשיהם וכו'. הרי שפרט הכתוב ג' בחינות שאדם נמשך אחריהם במעשיו, ויש שבח לאדם שלא למד ממעשיהם.
אמנם נ"ל דיותר שבח יש שילמוד ממעשיהם, דהיינו לשם שמים, וכמו שכתבתי איזה חכם הלומד מכל אדם (אבות פ"ד מ"א). ועפ"ז כתבתי לקמן על מה אבדה הארץ וכו', וביאר ש"ס אני ברי' וכו' (ברכות יז.), שאז נעשה הרע כסא לטוב.
וכן שמעתי ממורי זלה"ה וירא ה' כי סר לראות וכו' (שמות ג, ד), כי השכינה כוללת כל העולמות, דומם צומח חי מדבר, וכל הנבראים שבעולם הן טובים או רעים, והי' תמוה לו למשה רבינו ע"ה שהיחוד האמיתי היא השכינה, ואיך כוללת ב' הפכים בנושא אחד, טוב ורע והם ב' הפכים והוא הייחוד. וכן שמו של משה כולל הכל טוב ורע, וז"ש משה רבכם קוביוסטוס וכו' (בכורות ה.), ואיך נעשה היחוד על ידו וכו'. אבל באמת אתי שפיר, כי הרע הוא כסא אל הטוב, כמו ופרעה הקריב וכו' (שמות יד, י), או על ידי שרואה מעשה הרשעים והוא אינו בגדר שלהם, יש לו תענוג ויתרון לאור מן החשך, ונעשה זה התענוג בכל העולמות ע"י הרע, וכמעט שעי"ז יש לרע עליה, רק כשעולה משם יתפרדו כל פועלי און וכו', ודפח"ח.
א"כ יש שבח שילמוד ממעשיהם, שיתענג בעושה הטוב כמו הרשע שמתענג בעושי רע, וכמו שכתבתי במקום אחר מי יתן טהור מטמא (איוב יד, ד), שיקח התענוג בטהור מן תענוג הטמא שהוא נפלא, כמ"ש בש"ס (דסוטה) כי ניטול תענוג הביאה וניתן לעוברי עבירה וכו' (סנהדרין עה.), והבן.
ובזה יובן לך לך, שילך וידבק בו יתברך. להנאתך ולטובתך, [ועל דרך זה כתב רבי משה אלשיך] שיתענג בו יתברך בעושי הטוב, שילמד מארצך וממולדתך ומבית אביך שהם רשעים, וכמו שהם מתענגים בעושי רע כך יעשה בעושי הטוב, שידבק עצמו אל ארץ העליונה אשר אראך, ועי"ז נעשה הרע כסא אל הטוב, והבן.
•
עוד י"ל ביאר פסוק ויאמר ה' אל אברם וכו' (יב, א). מלבד הספיקות הידועים, יש לידע איך שייך פרשה זו בכל אדם ובכל זמן, דלא צריך פרשה זו לכתבה לדורות, דמה דהוי הוי, כי אם ללמדינו לדורות בזה.
ונראה לתרץ בב' פנים, פן א', דאיתא בפסוק (משלי כד, טז), שבע(ה) יפול צדיק וקם, שמעתי ממורי זלה"ה כי נר"נ של אדם נתגלגל בז' ספירות, והנפש הם עבדיו ובהמותיו, ואם פגם בנפש דהיינו במעשה, גורם לו צער מעבדיו ובהמותיו. והרוח ממללא הוא הדיבור, ואם פגם בדיבור לשון הרע וכיוצא בזה, נעשה מדיבור זה אנשים שמצערים אותו ומדברים עליו, ונודע כי הדיבור נקרא זווג, וז"ש חז"ל ראוה(ו) מדברת וכו' (כתובות פ"א מ"ח), א"כ אשתו הוא רוח ג"כ, זכה נעשה לו עזר ואם לאו כנגדו (יבמות סג.). הנשמה שוכנת במוח, שמזה נעשה טיפה זרעית, והם בניו, ואם פגם במחשבה שבמוח גורם שיש לו צער מבניו. ובכל הספירות יכול להעלות נר"נ, מה שאין כן בספירה ז' שהוא מ"לכות אשר משם יונקים הקליפות נוגה, קשה לו להעלות משם נר"נ שלו.
כלל העולה, כי בני אדם השונאים אותו באו ע"י פגם דבורו, לכך צריך להעלותן ולתקנם על ידי דיבור התפלה, להתפלל עליהם שישובו ויתוקנו, כמ"ש בש"ס דברכות (י.) ר"מ וברורי' אתתי', יתמו חטאים (תהלים קד, לה) ולא יתמו חוטאים וכו'. ואם אינו עושה כך רק שדוחה אותן, נעשו חומריות ועב יותר, ושונאים אותו יותר, וז"ש חז"ל גם ענוש לצדיק לא טוב (ברכות ז. עה"פ משלי יז כה), כי הוא רוחו של צדיק עצמו, שמזה נעשו בני אדם השונאים אותו, וצריך לתקנם ולהעלותן בתפילתו, וע"י התפלה נמתק בשרשו, ומוציא מהן רוחו, והנשאר בהם כלה מאליו וכו'. וזהו ענין משה רבינו ע"ה שהיה רועה צאן, ואחר כך נתן להם התורה ונעשו תלמידיו וכו', ודפח"ח.
ובזה יובן, כי אברם נקרא הצדיק, מן א"ב ר"ם כמ"ש בזוהר ומדרש הנעלם, וז"ש לך לך, ר"ל ל"ך, היינו הירידה, חמשה ספירות כל א' כלול מעשר, גימטריא ל"ך, וכללותם ביסוד הנקרא כל אותיות לך, וזהו לך לך, וכללות כללותם בבת שבע מלכות הנקרא כלה כלולה, הרי שבע יפול צדיק, וקם - דהיינו להקים ולהעלות, מארצך ששם הנפש, הם עבדיו ובהמותיו. וממולדתך, שאדם מוליד ע"י הדיבור שנקרא זווג, כמ"ש (כתובות פ"א מ"ח) ראוה מדברת וכו', שהוא הרוח ממללא. ומבית אביך, כי אבא נקרא חכמה, המוח והמחשבה ששם הנשמה. אל הארץ אשר אראך, שהיא מלכות הנק' שבע ומראה כל הצורות, ושם יפול צדיק בהליכתו וירידתו שם, וקם - להקים ולהעלות נצוצי נר"נ שלו. ועל ידי זה ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך, זהו שאומרים אלדי אברהם ויצחק ויעקב (פסחים קיז:), שהם ג' קוין סוד נר"נ, והבן.
פן ב', דאיתא בכתבים, וישב אברהם בבאר שבע (בראשית כב, יט). כי אברהם הם החסדים, בבאר שבע היא מלכות וכו'. וכן מבואר כוונת אכילת ערב יום הכיפורים (פע"ח ש' יוה"כ פ"ג), והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו (בראשית יח, ח), כי השפע ומזון נמשך ממוח בינה, אהי' במילוי קס"א גימטריא עץ, על ידי חסד הנמשך מיו"ד דאבא, ומתפשט ויורד למטה על ידי חסד אבא הנקרא אברהם וכו', יעו"ש.
ובזה יובן, ויאמר ה' אל אברם שפע החסד, שיתפשט למטה, וז"ש לך לך מארצך, שהיא שפע ומזון הנמשך ממוח בינה אל חסד אבא הנקרא אברם, ומשם לחסד בינה הנקרא ארצך, וממולדתך שהיא מוח אבא המוליד שפע ומזון יו"ד שבחכמה, ומבית אביך היא א' בינה הנעשה מן יו"ד דאבא א' דאהי' שהיא בי"ת אביך, בסוד בראשית אש"ר בי"ת הנזכר בכתבים, ומשם אל המלכות שהיא הארץ אשר אראך, והבן, והש"י יכפר.
•
עוד יש לפרש לך לך (יב, א). על דרך שביארתי במקום אחר פסוק הוא ינהגינו על מות וגו' (תהלים מח, טו), ובפסוק שיר השירים (ב, י) קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך, משל אב המרגיל בנו הקטן לילך ברגליו, וכאשר הורגל הקטן לילך אז מניחו האב שילך מעצמו, והאב הולך לו. כך בענין עבוד(ו)ת השי"ת, בתחלה הש"י מחזיק בידו ומרגילו לילך, ואח"כ מניחו שילך מעצמו.
ובזה בארתי סוד הספירה וסדר ד' כוסות, שבתחלה באו המוחין כולם כא', כמ"ש (הגש"פ) פסח - על שום שפסח ודלג בבת אחת, ואח"כ נסתלקו המוחין וחוזר אחד לאחד מעט ע"י הספירה יעו"ש.
ובזה תבין תירוץ התוספות, דהכוונה דהוצרך לפרש שלא ישארו בקטנות, והבן. וזה סוד והחיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד), שיש מדריגה זו בכל אדם בסוד קטנות וגדלות, כאשר ביארתי קושיית התוספות בפ"ט דשבת (פח. ד"ה כפה) מכאן מודעי רבא וכו', שהקשה התוספות, הא אמרו נעשה ונשמע מעצמם, ותירצו וכו'. והכוונה כנ"ל, יעו"ש.
ובזה יובן לך לך, ר"ל לעצמך ואין צריך עוד סיוע, שכבר יוכל לילך מעצמו שיזכה בדין. וזהו דמפרש אח"כ מדריגות כל צדיק שנקרא אברם. ואעשך לגוי גדול, זהו שאומרים אלהי אברהם, ר"ל בתחלת יציאת מצרים שיש בכל אדם, כשקב"ה מוציאו מן נ' שערי טומאה ממצר"ים ומחזיק בידו וכופה אותו, וזהו ואעשך, על דרך גדול המעשה יותר מן העושה (ב"ב ט.), וזהו מצד החסד שנקרא אברהם, שיהי' הקדוש ברוך הוא מייחד שמו עליו שיהי' נקרא אלהי אברהם, והוא גדלות ראשון בסוד החיות רצוא.
ואח"כ ושוב, זהו ואברכך, שאומרים אלהי יצחק, שמצד הגבורה ראוי שילך מעצמו ויזכה בדין שיטול שכרו, והוא בסוד קטנות ב', ומ"מ ואברכך להיות שליט ביצרו גם אז, כמ"ש וה' ברך את אברהם בכל (בראשית כד, א) שהשליטו ביצרו (ב"ב יז., בר"ר נט ז). וכן צדיק בכל יום יצרו מתגבר עליו ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו וכו' (סוכה נב:).
ואגדלה שמך, זה גדלות שני, שאומרים אלהי יעקב שהוא המכריע, ונשאר בגדלות זה, ששוב אין קטנות אחריו. ואז והיה ברכה לדורות, והבן.
•
עוד י"ל, דכתב הרמב"ם (מו"נ) ח"ג פרק נ"ד, שהפילסופין הקודמים והאחרונים, שהשלימות הנמצאות לאדם ד' מינים, הראשון והוא הפחות שבכולם אשר בני עולם עליו יכלו ימיהם, והוא שלימות הקנין, ר"ל מה שימצא לאדם ממון ובגדים עבדים וקרקעות, וזה שלימות שאין דבוק באיש כי הכל חוצה לו, וכשיעדר ממנו, אפילו הי' מלך אין הפרש בינו ובין הפחות שבעם. המין הב', שלימות תבנית הגוף ותכונתו וגבורתו, ואין זה תכלית, כי הוא שלימות גופני, ויש לבעל חי ג"כ זה השלימות אף שאינו תואר אדם, כי יש כח וגבורה לארי' ופיל, ואינו שלימות נפשו. המין ג', הוא שלימות בגוף האדם יותר מן ב' הנ"ל והוא שלימות מעלת המדות, וגם זה השלימות אינו רק בין אדם לזולתו אז ניכר מעלת מדות טובות שבו, ואלו הי' לבדו לא ניכר המדות טובות שבו. המין הד' הוא שלימות אמיתי, שלימות החכמה והתורה שהוא לנפשו ולא לגופו. והנה ג' שלימות הנ"ל הם לזולתך, רק שלימות החכמה היא לאדם לבדו אין לאחרים כח להוציאו ממנו וכו', מובא זה בספר יד יוסף פרש' ראה דף רס"ב (טור ב) יעו"ש.
ובזה בארתי זמר לשבת (דרור יקרא), דעה חכמה לנפשיך. ר"ל יבחר בחכמה שהיא לנפשיך, מה שאין כן בג' סוגים שהיא לזולת. וגם שהיא לנפש, מה שאין כן ג' הנ"ל הם לגוף.
ובזה יובן לך לך מארצך, שהוא שלימות הקנין להשיג ארציות חומריות הארץ הזאת, שהיא עולם הזה, דלכך נק' עם הארץ. וממולדתך, שהיא שלימות הגוף הנוי והכח והגבורה הבא מן האב, שהיא מולדתך, מטפה הזרעית ממוח האב, כמ"ש במשנה דעדיות (פ"ב מ"ט) האב זוכה לבן בחמשה דברים בנוי בכח וכו'. ומבית אביך, הוא שלימות המדות טובות שהוא לומד מן החכמים שנק' בית אביך, וכמ"ש במשנה דאבות (פ"א מ"ד) יהי ביתך בית ועד לחכמים וכו', והוי מתאבק בעפר רגליהם וכו', כדי ללמוד מהם שלימות המדות.
ומ"מ אין זה שלימות המובחר כמבואר שם, רק אל הארץ אשר אראך היא גלוי השכינה, שהיא הארץ העליונה ארץ החיים, שיזכה לדבק בה, הוא תכלית האמיתי, כמ"ש ובו תדבק (דברים י, כ), וז"ש אל הארץ אשר אראך, לך לנפשך, והבן.
•
עוד י"ל, ונבאר מסורה: והיה ברכה (יב, ב), ה' והיה במסורה, א' והיה ברכה. ב' והיה תמים (בראשית יז, א). ג' והיה נכון לבוקר (שמות לד, ב). ד' עלה אלי ההרה והיה שם (שמות כד, יב). ה' והיה לי לאב (שופטים יז, יט).
ונ"ל, דאיתא בפ"ב דברכות (יז.), מרגלא בפומא דרבא תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים וכו', שנאמר (תהלים קיא, י) ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם, ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם, לעושים לשמה וכו' יעו"ש. והנה לבאר צחות לשון הש"ס הנ"ל (ד)כתבתי במקום אחר מענין לימוד לשמה וכו', יעו"ש.
אמנם מבואר בכתבי האר"י זלה"ה (פע"ח ש' הנהגת הלימוד) ענין לימוד לשמה יותר מדריגה, דהיינו לשם ה', להמשיך הארה מיסוד אבא, ועל ידי זה יומתק דינין תקיפין דמלכות וכו', יעו"ש. ונודע (סידור האר"י ז"ל שחרית דשבת) כי יסוד אבא מלובש תוך יסוד אימא בינה הנקרא תשובה, וב' היסודות מלובשים תוך יסוד ז"א הנקרא טוב, ונתחבר במלכות הנקרא מעשה, וכמו שכתוב במזמור היושבי בשמים (תהלים קכג, א), כי י' יסוד אבא וכו', יעו"ש.
ובזה יובן מאמר רבא, תכלית וסוף חכמה היא יסוד, המלובש תוך יסוד אמא הנקרא תשובה, ור"ל תכלית שהיא יסוד חכמה, עם תשובה הנקרא בינה. ומשם להמשיך ליסוד ז"א, וחיבור כל היסודות נקרא טובים, וכולם נמשך למלכות הנקרא מעש"ים טוב"ים. ומביא ראיה, שנאמר ראשית חכמה, דהיינו יסוד חכמה נקרא ראשית, כמ"ש ברכות לר"אש צדיק (משלי י, ו) להמשיך הארות יסוד אבא למלכות הנק' יראת ה', שאז נקרא שכל טו"ב לכל עו"שיהם, ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם, לעושים לשמה, דהיינו לשם ה' וכו', והבן.
ובזה יובן ויאמר ה' אל אברם, שהוא יסוד אבא, א"בר"ם, שמחובר אבר יסוד אבא, עם אמא הנקרא מ"ם סתומה מלמרבה המשרה (ישעיה ט, ה) כנודע, וגו' אל הארץ אשר אראך, להמשיך הארות יסוד אבא אל ארץ עליונה, וזהו לימוד לשם ה' כנ"ל. וזהו וירד אברם מצרימה וגו' אמרי אחותי וגו' (בראשית יב, י-יג), כמו אמור לחכמה אחותי את (משלי ז, ד), והבן.
ובזה יובן המסורה, והיה ברכה וגו', כי יסוד אבא נקרא ברוך, שמשם מקור הברכות, בלבוש יסוד אמא הנקרא ברכה. אם שם 'והיה' אותיות הוי"ה, הוא באבא, ו'ברכה' היא אמא. ומשם להמשיך הארה למלכות.
אמנם נודע בכוונת המילה שכל זמן שלא הוסר הערלה אז נתעלמו חסדים והברכות בשרשן וכו', יעו"ש, שלא ינקו החיצונים. וזה שאמר והיה תמים, בהסרת ערלה, שנאמר לאברהם, ואז החסדים והברכות יתפשטו ביסוד, בסוד הב"קר או"ר והאנשים שלחו (בראשית מד, ג) שכ' בזוהר (ח"א רג.:), וז"ש והיה נכון לבוקר שהוא יסוד.
אמנם כדי שיוכלו להשפיע למטה, צריך לעלות ההרה לקבל שורש הברכה, כמ"ש בסוד לולב (פע"ח ש' הלולב פ"ב) ובכל ברכות הנהנין (פע"ח ש' הברכות פ"ג), וז"ש עלה אלי ההרה והיה שם. ואחר כך ישפיע למטה מהארת יסוד אבא אל מלכות הנקרא לי, וז"ש והיה לי לאב, והבן, והש"י יכפר.
•
בפסוק ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים וירא ה' אל אברם ויאמר אליו אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים, ואתנה בריתי וגו', ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך, והפריתי אותך וכו' (יז, א -ו). והרמב"ן בספר שושן סודות נתעורר בפרשה זו להקשות ך"ו קושיות, יעו"ש.
והצריך לענינינו הם, א' למה נצטווה אברהם על המילה בהיותו בן צ"ט שנה, והלא הכיר את בוראו בן ג' שנה כמו שאמרו רז"ל (נדרים לב.) עקב אשר שמע אברהם וכו' (בראשית כו, ה). ב' תואר אל שדי בפרשה זו דוקא וכו'. ג' התהלך לפני וגו', וכי עד הזמן ההוא לא התהלך לפניו יתברך וכו'. ד' דנודע מה שכ' בזוהר הפרש בין מלפני ובין לפני, וא"כ יש להבין תואר לפני [זו אינו מספר הנ"ל]. ה' תואר תמים, ולא צדיק או חסיד וכו'. ו' ואתנה את בריתי ביני וביניך וגו', שהוא ברית מילה, ומה ענין שינוי שמו ואב המון גוים לזה, וכו'.
ז' למה נפל על פניו בנבואה זו ולא בשאר נבואות הקדומות, וכי תימא משום ערלה וכו' הלא גם אז הי' ערלה. ח' אחר שנפל דבר אתו במדת אלהים, וקודם זה דבר אתו במדת הוי'. ט' והיית לאב המון גוים, נראה שהוא עבור חילוף השם ולא עבור הברית, וא"כ למה נסמך והיית לאב המון גוים להנה בריתי אתך. י' בראשונה הסמיכו לברית, ובאחרונה לשינוי השם.
י"א כל בריאותיו יתברך הם שלימי היצירה הכל בחכמה, כמ"ש חז"ל (קה"ר ב, טו) הוא עשך ויכוננך (דברים לב, ו), מלמד שהוא ובית דינו נמנו על כל אבר ואבר וה[ו]שיבו על כנו וכו', וא"כ אם הערלה אינו לצורך למה נברא, ואם יש בו צורך למה צוה להשחיתו וכו', וזה שאמר בש"ס שאל מין אחד את רבי עקיבא אם מעשה אדם נאה יותר או מעשה הש"י וכו' (תנחומא תזריע ה). י"ב ל"ל כפל המול ימול. י"ג אמירה מיוחדת למילה ל"ל. ושאר ספיקות עי"ש.
וכדי לבאר זה, נבאר ש"ס פ"ג דנדרים (לא:), רבי אומר גדולה מילה, שכל המצות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל, שנאמר התהלך לפני והי' תמים. דבר אחר גדולה מילה שאלמלא היא לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, שנאמר (ירמיה לג, כה) אם לא בריתי יומם ולילה חוקת שמים וארץ לא שמתי. רבי אומר גדולה מילה ששקולה ככל המצות שבתורה, שנאמר (שמות כד, ח) הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים, ופליגי דרבי אליעזר דאמר אלמלא תורה לא נתקיימה שמים וארץ וכו'.
ויש להקשות מנ"ל שעל ידי המילה נקרא שלם, דלמא אם הי' חסר שאר מצוה ג"כ לא הי' תמים כי אם על ידי אותה המצוה. כי אם לומר שהקושיא מ"ט נעשה באמת שלם על ידי מצות מילה שהיא באחרונה ולא על ידי שאר מצוה, וכבר נכלל קושיא זו בכלל קושיית הרמב"ן הנ"ל. אחר זה מצאתי קושיא זו להרב בתוספות יום טוב (נדרים פ"ג מי"א) יעו"ש. ב' דהל"ל לא נקרא שלם עד שנימל, מאי עד שמל דקאמר, משמע מל אחרים. ג' אם לא בריתי יומם ולילה וגו', והק' בתוספות יום טוב הא מילה אינו נוהג אלא ביום וכו'. ד' הוה לי' למימר לא ברא העולם, מאי עולמו, ועיין בתוספות יום טוב. ה' לשון ברא ולא יצר ועשה. ו' במ"ש אלמלא היא וכו', דהוה לי' למימר אלמלא הוא לשון זכר וכו'.
הגם דקושיא א' הי' אפשר לתרץ על פי מש"כ היעב"ץ בדף ל"ג (אבות פ"ג מי"א) בשם רבינו יונה ביאר פסוק למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין וכו' (משלי יז, טז). וביאר, כי טבע החכמה להוציא מכח אל הפועל, ומי שהוא רע המדות יוסף להרשיע ע"י החכמה, ואח לצרה יולד (שם פסוק יז), וז"ש לקנות חכמה ולב אין, הם המדות טובות שנק' לב וכו', עי"ש.
והנה כתב מהרש"א בפ"ג דנדרים הנ"ל בשם מורה נבוכים פ[מ]"ט ח"ג, כי לא נתנה מצות מילה להשלים חסרון היצירה, רק להשלים חסרון המדות וכו', יעו"ש.
ובזה יובן, אמר רבי גדולה מילה שכל התורה והמצוה שעשה אברהם אבינו ע"ה לא נקרא שלם, היינו בשלימות המדות הגורם שלימות התורה, עד שמל, שהוא להשלים חסרון המדות כמ"ש המורה הנ"ל, ואז מהני קיום התורה והמצות. מה שאין כן בלא"ה אין לקנות חכמה אם לב אין. מה שאין כן בהסרת ערלת המעור הוסר ערלת הלב לקנות לב טוב, ואז נקרא שלם בשלימות מדות טובות השייך לעסק התורה והמצות, ושפיר באה מצוה זו באחרונה להשלים בשלימות וכאמור.
ועתה יובן, כי מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, וז"ש דבר אחר גדולה מילה שאלמלא היא לא ברא הקדוש ברוך הוא עולמו שנאמר אם לא בריתי וכו'. והיינו כרבי אליעזר - ברית התורה, וברית התורה לא נקרא ברית כי אם על ידי ברית המילה שהיא שלימות המדות וכנ"ל. וז"ש בל"ז הוה אמינא דפליגי ארבי אליעזר וכו'. מה שאין כן עתה בהוצעה זו יבואר דלא פליגי, אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. וזהו ג"כ כוונת התנא (שם לב.) גדולה מילה ששקולה ככל מצות שבתורה וכו', והבן.
אמנם לבאר שאר הספיקות הנ"ל בש"ס, וי"א ספיקות בפרשה הנ"ל, עיין במ"א, נראה, דדרשו חז"ל (רש"י בראשית יז, א) אל שדי, שיש די באלהותי לכל בריה, לפיכך התהלך לפני וגו'.
להבין זה, נ"ל דכתבתי במקום אחר על מדרש והכל מוכן לסעודה (אבות פ"ב מט"ו), כי הסעודה גדולה ובני עלי' מועטין לאכול בסעודה וכו', וז"ש השכר הרבה, לכך בעל הבית דוחק שיהי' מי שיקבל שכר הרבה וכו'. והכי נמי כך, מאחר שיש די באלהותי להספיק שכר לכל בריה, אפס שאין מי שיקבל השכר, כי אחד הי' אברהם (יחזקאל לג, כד) שהאמין בה', ובאמת ה' חשבה לצדקה, מה שאין כן כל בני עולם לא ידעו אמונתו יתברך.
לכך אמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם התהלך לפני והי' תמים, דכתבתי לקמן ענין מחצית השקל ולא מטבע שלימה, וביאר האלשיך בשם רבינו שלמה אלקביץ (שמות ל, יג), להורות שאין האדם שלם כי אם בצירוף חבירו, וכל אחד הוי מחצית וכו', יעו"ש. דהיינו לקשט עצמו ואח"כ לקשט אחרים (ב"ב ס:). וז"ש כפל המל ימול, אחר שמל ערלת לבו של עצמו ימול אחרים. וזה היה מעלות משה רבינו ע"ה שזכה וזיכה הרבים וזכות הרבים תלוי בו (אבות פ"ה מי"ח). וזה אי אפשר כשהוא במעלה עליונה שאין לו התחברות עם המוני עם, כי אם בעת ירידתו בסוד שבע יפול צדיק וקם (משלי כד, טז).
ועפ"ז קאמרי חז"ל שפיר בפרק בתרא דשבת (עי' קנו.) אברם אינו מוליד אבל אברהם מוליד. כי אברם הוא במדרגה עליונה, אברם יסוד אבא אבר בתוך ם' סתומה בינה, ואז אינו מוליד - לזכות המוני עם. מה שאין כן כשירד אברם אל סוד ה' אחרונה שנקרא אברהם, בסוד שבע יפול צדיק, אז וקם, שיכול להתחבר עמהם ולהעלותם ויהי' נקרא אב המון גוים, ואז אברהם מוליד, בסוד (בראשית יב, ה) הנפש אשר עשו בחרן, בסוד קטנות, ג' מוחין אלדים גימטריא חרן, והבן. ובחינת זו נקרא היל[ו]ך בסוד לכי ומעטי את עצמך (חולין ס:), וכמו שכתבתי לקמן, ובחינת ה' אחרונה שהיא מדת מלכות נקרא לפני ולא מלפני, וז"ש התהלך לפני והי' תמים, כנ"ל.
לכך נפל אברהם על פניו, על שצריך ירידה כדי להעלות המוני [עם], ומי יודע אם יזכה לחזור ולעלות, עד שהבטיחו הקדוש ברוך הוא על זה ואמר לו הנה בריתי אתך, ר"ל כריתות ברית והבטחה שיזכה לעלות, וז"ש והיית לאב המון גוים, והיינו אם לא יקרא שמך אברם והי' שמך אברהם וגו'. עוד י"ל שהוא סוד נפילת אפים (פע"ח ש' נפ"א פ"ב), והבן.
ובזה יובן שאר ספיקות שבש"ס הנ"ל, גדולה מילה שכל המצות שעשה אברהם אבינו, וזיכה את עצמו, לא נקרא שלם כי אם בסוד מחצית השקל כנזכר לעיל, עד שמל אחרים, שנאמר ה"תהלך לפנ"י והיה תמי"ם, ר"ל כשיהי' במדריגת הילוך, בסוד לכי ומעטי עצמך, שבחינת 'לפני' היא השכינה שהיא לפני הקדוש ברוך הוא ולא מלפניו, אז יוכל להתחבר עם המוני עם להעלותם, ובזה והי' תמים שנקרא לשון תמימות ושלם, והבן.
ובזה יובן צחות לשון הפסוק הנ"ל. וגם יבואר ספק אחד, לך לך שאודיע טבעך בעולם וכו', וכתבתי מזה במקום אחר.
ולדברינו יבואר בחדא מחתא, ויהי אבר(ה)ם בן צ"ט שנה ויאמר אליו אני אל שדי, ר"ל שיש די באלהותי להספיק לכל ברי' שכר למאמין באלהותי, השכר והסעודה גדולה, ומקבלי השכר הן מועטין, שלא נתפרסם אלוהותי בעולם עדיין, ואף אם ירצה אברהם לפרסם אלוהותו יתברך בעולם להחזיר בני עולם לאלהותו יתברך לא ישמעו לו, שאין לו התחברות עמהם שהוא במדריגה עליונה תואר אברם וכנ"ל, והם במדריגה תחתונה, ולחוס על כבודו יתברך צריך שירד ממדרגותו סוד ו' כורע לגבי ה' להעלותו, וסוד שבע יפול צדיק וקם, כדי שיתחבר עם בני העולם, ואז יוכל להעלותן, וז"ש התהלך לפני והיה תמים, ר"ל על ידי תואר הילוך בסוד לכי ומעטי עצמך שהוא לפנ"י, תוכל להתחבר עם המוני עם להעלותן, ואז יהי' תמים, אחר שזיכה את עצמו ואת אחרים נקרא שלם ותמים. מה שאין כן בלאו הכי נקרא מחצה, בסוד מחצית השקל הנ"ל.
אך שמא תאמר שאין העלי' ודאי כמו הירידה, ואין לסכן נפשו בספק לירד ואינו יודע אם יזכה לעלות, וכמו שהקשו התוספות (ד"ה אמר לי') בש"ס דבבא מציעא דף קי"ד (ע"ב) ולאו מר כהן הוא, מאי טעמא קאי בבית הקברות, וז"ל: תימא לר"י דכתיב (מל"א יז, כא) ויתמודד על הילד וגו' [ואיך טמא את עצמו בספק], ומשני שהי' ברור לו שיחייהו לכך הי' מותר משום פקוח נפש וכו', יעו"ש. וה"נ הירידה ודאי והעלי' ספק.
לכך אמר הקדוש ברוך הוא ואתנה בריתי ביני ובינך וגו', ר"ל שהוא כריתות ברית והבטחה ביני ובינך שתזכה לעלות. ובזה וארבה אותך במאוד מאוד, שזכות הרבים יהי' תלוי בך, וכמו שהבטיח ליעקב אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה (בראשית מו, ד), שהוא בבחינת הנ"ל ג"כ.
ואז ויפול אברהם על פניו, בסוד נפילת אפים שכ' בפרי עץ חיים (שער נפ"א פ"ב-פ"ג) פרק ג', שיפיל עצמו עד העשי' וכו', אז אליך ה' נפשי אשא (תהלים כה, א) להעלות משם בחינת נפשין דעשי' בסוד מ"נ וכו', יעו"ש. הגם שמבואר שם כי הוא סכנה ואין אתנו יודע עד מה וכו', אבל אברהם אבינו ידע איך לירד ולהעלות.
ואחר שירד אל העשי' אשר שם אלהים גימטריא הטבע, לפי הנהגת טבע של המוני עם ובני עולם, וז"ש אודיע טבע"ך בעולם והבן, אז וידבר אתו אלהים לאמר וגו' מדריגה אשר הוא שם, ולא יקרא עוד שמך אברם, ר"ל אברם אינו מוליד, כשהוא במדריגה עליונה שאין לו התחברות עם המוני עם להעלות, רק והיה שמך אברהם, שיתחבר עם ה' תתאה להעלותם, ואז אב המון גוים נתתיך והפריתי אותך וגו'.
אחר זה אמר אלהים אמירה מיוחדת, זאת בריתי וגו', פרשת מילה - המל ימול, אחר שמל את עצמו ימול אחרים ואז נקרא שלם. וכמאמר הש"ס הנ"ל לא נקרא אברהם שלם עד שמל, ר"ל אחרים ג"כ, שנאמר התהלך לפני וגו', וכאמור.
ועתה נבאר שאר ספיקות שבש"ס הנ"ל, דבר אחר גדולה מילה שאלמלא היא לא ברא עולמו וכו'. וכמ"ש לקמן ביאר מאמר הש"ס (חולין ס:) לכי ומעטי עצמך וכו' ומשול ביום ובלילה וכו', עי"ש. וענין לכי ומיעטי וכו', מבואר בזוהר ובכתבי האר"י זלה"ה תחלה היתה באצילות עמו יתברך בסוד ה' אחרונה שבשם [וזה סוד עולמ"ו, בייחוד עמו], וכשאמרה אי אפשר לשני מלכים וכו' ואמר לה לכי ומיעטי עצמך וכו', שתהי' ראש לשועלים וכו', שתהי' בראש הבריאה בהיכל קדשי קדשים לצורך הנהגת התחתונים וכו', יעו"ש.
ועל ידי הצדיק, אות ו' זעירא, שבע יפול צדיק, שיורד למלכות שהיא אות ד', ונעשה אות ה', ועי"ז וקם, להעלותה להתחבר עם ג' אותיות ראשונות מן השם, וכמ"ש לקמן.
ובזה יובן הש"ס הנ"ל, גדולה מילה שכל המצות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם כי אם תואר מחצה וכנ"ל, עד שמל אחרים אז נקרא שלם ותמים, וכנ"ל.
דבר אחר, גדולה מילה שאלמלא היא לא ברא עולמו, כי על ידי מילה שהוא צדיק יסוד עולם נעשה ה' מן ד', וגם נתמלא ה' בג' מילואין אותיות הי"א שהוא יה"א כנודע, וז"ש אלמלא הי"א לא ב"רא ע"ולמו, שירדה מאצילות שהי' עולמו ביחוד עמו, וירדה לבריאה, כדי למשול ביום ובלילה, על ידי ערלת מילת הלב יהי' נעשה מן לילה יום, וז"ש (בראשית א, ה) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, וז"ש אם לא בריתי, אז יומם ולילה וגם חוקת שמים וארץ לא שמתי, ר"ל שהי' ראוי שיהי' הכל יום ולא לילה והכל שמים ולא ארץ, אבל לכך שלחתי עולמי בבריאה, בסוד ו' כורע לגבי ה' להעלותה, שיהי' נעשה מן לילה יום, וכמ"ש ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, וגם מן שמים וארץ, על ידי בחינת אדם הממוצע בין שמים וארץ, כדי שיהי' מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, עי"ז נשקו ארעא ורקיע אהדדי וכו', וכמדומה ששמעתי ממורי פירוש דנשקו ארעא ורקיע, לקשר ולחבר מעשה הגשמי ברוחני וכו'. על דרך ששמעתי ממנו או בשמו כל אשר תמצא יד(י)ך לעשות בכחך עשה (קהלת ט, י), כי כאשר מקשר המעשה גשמי ברוחני עי"ז נעשה יחוד קבה"ו וכו', ודפח"ח, ישמע חכם ויוסיף לקח, והבן.
מצות מילה
מצוה ב', המול לכם כל זכר (יז, י). בדליתא אביו בית דין מוזהרין למולו, ובדאיכא אב הוא מחויב למולו, שנאמר (בראשית כא, ד) וימל אברהם את יצחק בנו, ולא האשה מחוייבת שנאמר (שם) אותו ולא אותה, כדיליף בקדושין דף ך"ט (ע"א), ובטור יורה דעה סימן רסמ"ך רס"א רס"ב רס"ג רס"ד רס"ה רס"ו. והוא לשמונה ימים דוקא.
טעם מצוה זו נ"ל, וגם שהיא לשמונה, נ"ל דאיתא בכתבים (טעמי המצות פ' לך לך) המילה גימטריא חיבור הוי"ה אדנ"י וכו', יעו"ש. והטעם, שאי אפשר לזווג כי אם בהסרת הקליפה וכו', וחיבור זה הוא ח' אותיות.
ולהבין זה, הוא על פי שקבלתי ממורי שיש באדם עשר ספירות כי הוא עולם קטן, וכמ"ש הראב"ד (הקדמה לספר יצירה) כי מה שיש בעולמות עליונים הוא ג"כ בשנה ובנפש האדם, וסימנך והר סיני עש"ן וכו' (שמות יט, יח), יעו"ש.
ומדרגה אחרונה שבאדם, כגון צער ועוני ויסורין וכדומה, זה נקרא מדת המלכות שהיא מדה אחרונה, כי רגלי' יורדות מות. ונצח והוד שבאדם הוא עמודי קיימין, שהאדם מאמין אמונת הבורא על אמיתתו. ומדת יסוד הוא כשיש לו תענוג בעבודת הש"י יותר מכל התענוגים, כי מבשרי אחזה שאבר המשגל הוא מבחר התענוגים, שהוא אחדות שנתחבר דכר ונוקבא, ומן הגשמי יבין תענוג הרוחני כשמדבק את עצמו באחדותו יתברך שהוא שורש כל התענוגים וכו', וישמע חכם ויוסף לקח. ולכך נקרא יסוד כל, כי שם נכללו כל המדות העליונות, והוא המחבר כולם ומשפיע למלכות הנקרא כלה ג"כ לטעם זה, שנכללה בה כל המדות גם כן. והצדיק הוא גם כן שמחבר כל המדות, וכמו שכתבתי על פסוק (במדבר כז, יז) אשר יוציאם ואשר יביאם בשם מורי.
וגם אמרתי פירוש הפסוק לכ"ו בנים (תהלים לד, יב-טז), דהל"ל באו בנים. אלא כמו ששמעתי הלך ילך ובכה (תהלים קכו, ו), שהצדיק חושב כל היום בעבודת הש"י, והוא מרי דחושבנא, ומצא עצמו שאינו יוצא ידי חובתו נגד הש"י, ונחשב לעצמו שהוא הולך מהש"י, מה שאין כן הרשע וכו'. וז"ש לכ"ו אלו הנקראים בנים. שמעו לי, לשון וישמע שאול (שמואל א טו, ד) שמאסף ומחבר כל המדרגות אל המלכות, וז"ש שמעו לי, שחושב הצדיק שכל אחד מבני ישראל הוא אברי השכינה ומכולם נעשה קומה שלימה, מכל התפלות והעבודות שיוצא מכל אחד, וזה נקרא במדרגות צדיק שעל ידו יתייחד צד יראה ונורא, שהוא ת"ת ומלכות על ידי צדיק יסוד, ומן הזיווג הזה נמשך להם שפע מנ"הי דז"א שהם נצח והוד הנקראים למודי ה', אל היסוד שהוא הצדיק, וז"ש על ידי שמייחדים יראת ידו"ד, יראה שהוא מלכות, להוי"ה שהוא ז"א, ע"י הצדיק שהוא יסוד, מכח זה אלמדכם - יושפע לכם מן למודי ה' שהוא נו"ה דז"א.
והנה ע"י זווג זו"נ מעלים מ"נ לאו"א, שהם בנים לאו"א, כדי שיזדווגו או"א זווג פנימי להמשכת מוחין לזו"נ כמבואר בק"ש (פע"ח ש' ק"ש פ"ז), והמוחין דז"א הוא חיי"ם - אהי"ה הוי"ה אהי"ה סוד תפילין (פע"ח ש' התפילין פ"ז), ואחר שהצדיק גרם ייחוד לזו"נ כדי להמשיך חיים לז"א, וממנו נמשך חיים להצדיק גם כן. וז"ש מי האיש, שהוא איש דהיינו צדיק. החפץ חיים (תהלים לד, יג), חפץ לשון זווג כנודע, וז"ש החפץ חיים. צריך שיהי' במדרגה זו, שיהי' אוהב ימים, אהבה גימטריא אחד, ר"ל לייחד הימים.
והענין, דאיתא בכתבים נוף ע"ח פרש' ויחי, ויקרבו ימי ישראל (בראשית מז, כט), וז"ל: ודע כי לבוש של האדם נעשה מן הימים שלו ממש, כמ"ש מפקודי אורייתא איתעבידו לבושין דנשמתא (זח"ב רכט:), כי הפקודין בדכורא רמ"ח אברי הזכר, ושס"ה ימים ל"ת הם בנוקבא דמתברכין מרמ"ח פקודין, ובעשות רמ"ח פקודין, כימי השנה נתחברו הימים בחינת נוק', ונשלמו ע"י רמ"ח פקודין בחינת דכורא, ומכח שניהם דכר ונוק' נעשה הלבוש, ועיקר הלבוש היא מרמ"ח מצות עשה, רק שלא יפגום בשס"ה ימים ל"ת, והבן, עכ"ל.
ואי אפשר לאדם שיקיים רמ"ח להשלים כל ימי השנה, כי כמה מצות שיש באחד מה שאין בחבירו, כגון שזה כהן, וזה לא גירש את אשתו, וכהנה רבות. רק כשיש אהבה שהוא אחדות נעשה כולם אדם אחד, ובין כולם נשלמו רמ"ח פקודין.
וז"ש מי האיש החפץ חיים, הוא בתנאי שיהיה אוה"ב ימי"ם, לייחד הימים של ימי השנה מן כל בני דורו, ונעשה אדם שלם ברמ"ח פקודין. דאם לא כן ח"ו מום בו, חסר אבר, ואינו יכול לעשות זווג, כי אין השראת שכינה כי אם באדם שלם.
ואמר לראות טוב, שכל מה שיראה יבין בשכלו שהוא שיקח ממנו דבר טוב לעצמו, וכמו שכתבתי, על משנה איזה חכם הלומד מכל אדם וכו' (אבות פ"ד מ"א), ור"ל אף שרואה דבר איסור, וכמ"ש בח"ה באחד שראה שוכב עם בהמה, ואמר אם זה מוסר עצמו למיתה, שחק המלכות הוא להמית בזה, ומכל מקום לא נמנע עבור תענוג גשמי רגע אחד, ואיך לא ימסור נפשו בעבודת הש"י שהוא תענוג הרוחני והנצחי. וכן כשרואה שלות הרשעים ישמח, באמרו אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה, כמבואר בש"ס (מכות כד:).
ויצא לו תועלת גדול בהנהגת מדה טובה, שכל מאורעותיו נחשבין לו לטובה ומקבלין בשמחה, אחר שנותן לב להבין שמאתו יתברך לא תצא רעה והוא לטובת האדם, ובזה מקבל בשמחה, והדינין נמתקים, וגורם למעלה ג"כ כך.
וז"ש לראות טוב, כי מלכות הוא באתגלייא הנקרא ראיה, ויסוד נקרא טוב, גם מוחין נק' טובים, וכמ"ש בכוונות חסדים טובים. וז"ש לראות טוב, להמשיך טוב למלכות, והבן כי קצרתי. ושאר הפסוק יובן מעצמו, עד עיני ה' אל צדיקים וכו' שנק' צדיק במדרגה הנ"ל שזכרנו, וק"ל.
העולה מזה, מי שהוא צדיק הגורם יחוד וזווג זו"נ צריך שיהי' שלם בכל המדות מלמעלה עד מדרגות יסוד. וכבר נודע שהמדות מתחילין מחכמה שנאמר ראשית חכמה (תהלים קיא, י), כי כתר בו נכללו כולם, וגם במלכות חוזר ונכללו, בסוד כלל ופרט וכלל, הרי מן חכמה עד יסוד הוא ח' מדות ח"ב חג"ת נה"י.
וא"כ מבואר טעם הנ"ל שהוא לח' ימים, ימים דוקא, שלהסיר הערלה ויתגלה המילה שהוא גימטריא הוי"ה אדנ"י, שיהיה במדרגות צדיק יסוד, שיגרום ייחוד הוי"ה ואדני, צריך שיהי' כ"ל בו, מן ראשית חכמה עד יסוד, ח' מדות הרמוז בח' ימים, בסוד ומדת ימי וגו' (תהלים לט, ה) ואז יכול לייחד ח' אותיות הוי"ה אדנ"י גימטריא המילה, והבן.
וז"ש האב מחוייב למולו, כי אדם דוגמת ז"א, ולהסיר קליפת נוגה האוחזת בצינור שמאלי דיסוד ז"א הוא ע"י המשכת המדות מן האב שהוא חכמה, כי אם שהיא בינה אין שום קליפה שולטת שם, מ"מ מינה דינין מתערין, אבל חכמה הוא ביטל והסרת הקליפה לגמרי. והצדיק שיש בו כל מדות עד חכמה שהוא אבא, הוא יכול למולו וק"ל, וז"ש הפסוק אותו ולא אותה.
וז"ש הפסוק וימל אברהם את יצחק בנו, כי יצחק נקרא יסוד בסוד ק"ץ חי, ואברהם הוא אבא בסוד אברם, ואע"פ שהוא חסד, מ"מ הוא קו הימין וקו החכמה כנודע, והבן, כמ"ש בלקוטי תורה פ' עקידה עי"ש, וכ"כ בנע"ח כי היסוד יש בו כח כל המדריגות והספירות וכו'. ואתי שפיר הנ"ל.
ועי"ז יובן ג"כ שאר הפסוק שבארנו לעיל, אוהב ימים לראות טוב נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, כי איתא בכנפי יונה ח"ה סי' ל"ב, כמו שיש לערלה ב' עורות, עור הערלה ועור הפריעה. כן יש בברית הלשון ב' חומות, שיניים ושפתיים. וכמו שהשיניים קשים משפתיים, כן עור המילה קשה מעור הפריעה. ולכן מל ולא פרע כאלו לא מל (שבת קלז:). ותיקון ברית המעור הוא ברית הלשון להתוודות עמו, כי זה לעומת זה, ע"כ.
ונודע שכ' בזוהר כמה פעמים שלא נקרא בבחינת צדיק כי אם שלא פגם בברית וכו'. וע"י שלא פגם גם בברית הלשון, כי זה לעומת זה.
ולכך אמר הפסוק, אחר שיש בו מדת הצדיק בבחינת יסוד כח החיבור וכנ"ל, צריך שיהי' צדיק בבחינת ברית הלשון, וז"ש נצור לשונך מרע ושפ"תיך מדבר מרמה, שהם ב' הערלות שצריך להסיר מן ברית הלשון, וזכר קליפה דקה שהיא שפתיים אחר הקשה השיניים, וא"צ להזכיר, שאי אפשר לזה בלא זה.
ואמר סור מרע, ששמעתי ממורי שאם נזדמן שראה דבר עבירה [או שמע על אחד], יבחין שיש בו שמץ עבירה זו, ושירג[י]ש לתקן את עצמו. ואמר הפסוק תחבושת לזה, שינצור לשונו, אע"פ שהוא קשה לפרוש וכמ"ש בש"ס וכולן באבק לשון הרע (ב"ב קסה.), מ"מ נתן הפסוק תקנה לזה, שידע שהוא ניתן לו לראות כדי שיסור הוא עצמו מרע ויתקן את עצמו שיהי' טוב, ואז גם הרשע יחזור בתשובה, אחר שיכליל אותו עמו ע"י אחדות הנ"ל שכולם אדם אחד, ואז תגרום שתהי' מכלל ועשה טוב, שתעשה את הרע טוב, ואז תבוא למדה בקש שלום ורדפהו וכו', ודו"ק.