לא אתיא כו'. וקשה הא גם כי נשנית אמתני' דאחד דברים כו' נמי קשיא ל' מותר וי"ל כי קאי אמתני' א' דברים כו' לא קשיא דכיון שאם יקיימו אחרים שבועת אין כאן שבועת שוא שאסור מן התורה שפיר שייך ביה לשון מותר וז"ל הרמב"ם פ"ה וכל מי שנשבע על אחרים שיעשו כך וכך כו' אינו חייב משום ביטוי שאין בידו לקיים או לבטל ומכין אותו מכת מרדות שהרי אין בידו לקיים שבועתו נמצא גורם לשבועת שוא כו' ואם קיימו דבריו משובחין שלא הרגילו להוציא שבועה לשוא ע"ש. משמע אם קיימו אחרים דבריו אפי' מכות מרדות אין כאן. ועדיין הדבר ספק. ומ"ש הכ"מ שם בשם הריב"ש שבועת שוא דנקט הרמב"ם לאו דוקא וכוונתו שבועת שקר ע"ש תימא הוא בעיני לומר ששינה שלש פעמים וכתב שבועת שוא במקום שקר. ולענ"ד לא קאי אלא על שבועת שוא וקאמר דהוי התראת ספק שאין לאו שבו מפורש בתורה. שאפשר שלא אסרה התורה שבועה זו ולא מיקרי שוא אלא דבר שהוא בודאי שוא אבל הכא אם יקיימו אחרים דבריו לאו שוא הוא אין בו שום איסור מן התורה. ואף שרש"י חולק בזה וסובר שיש בה שבועת שוא כמ"ש בפרקין (דף כ"ה) בד"ה ליתיה בלהבא כו' ע"ש מ"מ דברי הרמב"ם מסתייעין מדברי הירושלמי:
אשכח תני על תרויהון. נראה דה"פ מצא ברייתא דתני על מתני' אחד דברים כו' דבר שאלו בנדרים אסור ובשבועות מותר ועל משנתינו שבועה שאוכל ככר זה שבועה שלא אוכלנה כו' דבר שאלו בנדרים מותר ובשבועה אסור ועמ"ש בנדרים [פ"ג ה"ב] בתו' בד"ה דבר כו':