מי שנתחייב כו'. כתב תו' בד"ה ונגמר דינו כו' תימא אמאי נידון בחמורה הא הויא ליה עדות שאי אתה יכול להזימה דאי מיתזמן סהדי בתראי לא מיקטלי כיון דבלאו סהדותייהו גברא בר קטלא הוא ע"ש ונראה דאיירי דאסהידו הנך בתראי שבא על ערוה פלונית שמהני עדותן להרוג גם את השני ויכולה להזימה שכשהוזמו על השני שלא היו שם באותו היום ממילא הוזמו גם על הראשון ולכך גומרין הדין ונכון הוא:
יידון בזיקה הראשונה. עיין בקונטרס וכ"פ רש"י. וא"ת מאי מיבעיא ליה לש"ס בסמוך חומר בקל מה אמר בה ר"י יוסי הא מפורש קאמר הכא אפילו חמור על הקל אינו חל וי"ל כבר פירשתי בסמוך חומרא בקל היינו איסור כולל אבל חמור על הקל פשיטא ליה דאינו חל. אשת איש כו' בחניקה. וא"ת בסמוך מיבעיא ליה ב איסור מוסיף לר' יוסי תפשוט ליה מהכא דאינו חל דהא חמותו איסור מוסיף הוא דמעיקרא היה לה היתר ועכשיו אסורה ליה לעולם אף לאחר מיתת בתה ואפי' לפירש"י לר"ע לעיל דף ע"ו ע"ב מ"מ איסור דאורייתא איכא משום ארור שוכב עם חותנתו וי"ל השתא מיהא ליכא נוסיף דשמא תמות בחיי בעלה. ויש קצת ראיה לזה בכריתות פ"ג וצ"ע:
שלא בעדים כו'. בבבלי דמכילתין (דף ל"ז) אמעשה דשמעון בן שטח שנשכו הנחש לאיש ההוא שהרג הנפש פריך והאי בר נחש הוא והאר"י דין ד' מיתות לא בטלו וזה לא היה חייב שרפה ע"ש וקשה כיוו שבדין היה ראוי להכניסו לכיפה וכרסו נבקעת אע"ג שאין זה מיתתו א"כ מאי פריך ממיתתו ע"י נחש וי"ל ודאי אדם אסור להרגו ומאכילין אותו שעורים ומעצמו הוא מת אבל זה שהכישו נחש נעשה משמים היה ראוי שיהרג ע"י מלכות או ליסטים שמיתתו בסייף ועי' מ"ש לעיל [פ"ד ה"ד] בד"ה עד כו'. ובקונט' פירשתי שהוכחשו בבדיקות כ"ה בבבלי אמר אבימי כגון דאתכחוש בבדיקות ולא בחקירות כדתנן מעשה שבדק בן זכאי בעוקצי תאנים ופירש"י בדיקות יתירא הוא ונהי דבן זכאי פטר ליה מקטלא בהך הכחשה מיהו עדות אמת הוא ועייל לכיפה. וקשה מאי דוחקיה דאבימי לאוקמי מתני' דלא כהלכתא נוקים מתני' שהוכחשו בבדיקות שהן בגוף העדות כגון בסייף או בארירן דלר"ה העדות בטלה ואפ"ה מעיילין ליה לכיפה דמ"מ עדות אמת הוא וי"ל כשהוכחשו בצוף העדות סובר אבימי שאין להכנישו לכיפה בשביל כך שנראין הדברים דשקר העידו אבל כשהוכחשו ע"י בדיקות יתירות שאינן בגוף העדות הוא דמכניסין לכיפה. ונראה לכך השמיט הירושלמי תירוצא דאבימי דלא אתיא כהלכתא. והרמב"ם כתב פ"ד מה' רוצח הוכחשו העדים בבדיקות ולא בחקירות כונסין אותו לכיפה. ותימא הרי סתמא דש"ס מוכח דוקא כשהוכחשו בבדיקות דריב"ז אבל כשהוכחשו בגוף עדות אין מכניסין אותן לכיפה וכמ"ש. וכיון דרבנן פליגי אריב"ז לא קיי"ל כוותיה. מיהו הרמב"ם פ"ק מה' עדות פסק כוותיה ע"ש בכ"מ. מ"מ ה"ל לבאר בהלכות רוצח וצריך עיון: