מ"ד קליני כו'. כתב הרמב"ם בפי' המשנה מה לשון אומרת כלומר מה מנהג בני אדם לומר לאדם (שחותכין ממנו אבר מאיבריו לרפואתו) ומצטער בצערו אין לי הנאה בזה המעשה ולא בהנחתו ובימי ר"מ היו אומרים קלני מראשי קלני מזרועי (מראשי ר"ל הוא המחשבה שיחשב להניחו ומזרועי הוא המעשה שעושין בידיו). וכך אמר הכתוב במיתת זה החוטא יש חורבן המציאות ולהניחו בחיים אין טוב כו' ע"כ בקצת תוספת ביאור. וקשה פי' זה דלא כמ"ד קיל לית ולא כמ"ד קיל לי עלמא וי"ל ה"ק קל לי הדבר לעשותו או להניחו כיון שאין לי נחת בשניהם או כבד ממני הדבר לעשותו יש לי צער ולהניחו אי אפשר כיון שקלקל. ומ"ש התי"ט דהרמב"ם ל"ג שכינה אינו מוכרח. והא דתנן שהמקום מצטער על דמם של רשעים. לאו דוקא בישראל אלא אפי' באומות אינו שמח באבדן שלהם כדאמרינן לעיל [פ"ד ה"י] ורש"י כתב בפסוק ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי בשמחה לשון שמחה כמו הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו. וכתב הרא"ם וא"ת והכתיב ואני הננימביא מבול כבר תירצו בספרי אין שמחה לפני המקום אלא כשיאבדו המכעיסין מן העולם ע"כ. וקשה הא מתני' קאמר שמצטער בדמן של רשעים ואף שיש לחלק דמתני' איירי ברשעי ישראל אבל באומות לא מ"מ קשיא הך דלעיל ס"פ אד"מ וכ"ה בבבלי שם. ואף שנראה שרש"י חולק שפירש בפסוק ולא קרב זה אל זה מחנה אל מחנה ועיקר דיוקא דש"ס דלעיל דכתיב ולא קרב זה אל זה דלא אמרו המלאכים שירה מפני שמעשה ידיו טובעין בים מ"מ עדיין קשה היא גופא מנ"ל לחלק אדרשות הש"ס וצ"ע: