שאין דמך מסור בידי. עי' בקונטרס. וא"ת מנ"ל שאין דנין ד"נ מאומד ואי מהא דכתיב ע"פ שנים עדים יומת המת וכן מסיים בה בבבלי בסוגיין וכתב תו' מהאי קרא דריש מאומד לא מיקטיל דמשמע ע"פ שני עדים שראו המעשה ע"כ תימא איך משמע כן מלשון הכתוב שלא יעיד מאומד ועוד הא גם בד"מ כתיב ע"פ שני עדים יקום דבר ודנין מאומד כמפורש בבבלי פ' הכותב וקרא ה"ק אם יבואו לפני הדיין שני עדים ידון ע"פ עדותן אע"פ שאין יודע אם באמת העידו או בשקר וכ"כ הרמב"ם פ' כ"ד מה' סנהדרין. א"כ גם בד"נ איכא לפרושי הכי. ולפמ"ש תו' בסוגיין בד"ה כמאן כו' דלפי המסקנא מאן דאית ליה אומדנא בד"מ אף בד"נ אית ליה ניחא דשניהם שוים ומאן דדריש ע"פ שנים. עדים בשניהם לית ליה אומד אך דעת הרמב"ם מפורש שאינו כן שכתב יש לדיין לדון ד"מ ע"פ אומד דוקא ד"מ אבל לא ד"נ. ולא קשיא ליה קושית תו' מהאי דפ' שביעית העדות. דסובר דה"מ לשנויי לא אמר רב אחא אלא בד"מ אבל לא בד"נ אלא משני אף לסברת המקשה דמדמה אותו ל"ק משום דאין כאן ראייה בלא ידיעה. וכה"ג כתב תו' פ' שבועת העדות. ונראה דילפינן מדכתיב לפי עדים וה"ג בספרי לפי שנאמר ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט שומע אני יהרגו בב"ד ושלא בעדים ת"ל כל מכה נפש לפי עדים מגיד שאין הורגי אלא בב"ד ובעדים ע"כ הרי דמיעט קרא שאין הורגין מאומד. והא דקאמר לפי שנאמר ולא ימות וכו' תיפוק ליה בלאו האי קרא נמי סלקא אדעתין להרגו מאומד כד"מ דסד"א אין הורגין מאומד מדכתיב והצילו העדה כל הספיקות שאתה יכול להרבות עשה אבל השתא דכתיב ולא ימות אין להסתפק בדבר לכך כתיב לפי עדים. ומ"ש תו' בסוגיין מיהו בדוחק יש למצוא דליחייב ר' אחא בהאי דשמעון ב"ש דמנא ידעו העדים שהרגו תוך כ"ד של התראה כו' ע"ש גם לשמעון ב"ש קשיא דקאמר מה אעשה שנאמר ע"פ שני עדים כו' הא אף אי לא כתיב ע"פ וגו' נמי אין להרגו מפני ההתראה. אך לפמ"ש מעיקרא לק"מ דמאן דאית ליה דנין ד"נ מאומד סובר נמי דלא בעינן התראה אלא באומד סגי. וז"ל רש"י פ' מסעי לפי עדים שיעידו שבמזיד והתראה הרגו. הרי מאן דלא דריש לפי עדים דנין באומד בלא עדים והתראה. והרא"ם פ' מסעי כתב מפני שהוקשה להם וכי היכן מצינו שיתחייב האדם מיתה או ממון בלא עדים אמרו לפי שהוא אומר כו' ע"ש. ואינו נכון דודאי מצינו שמתחייב ממון בלא עדים אלא באומד הדיין לחוד והעיקר במה שכתבתי ולולא דמסתפינא אמינא שיש להגיה בבבלי שאין דמך מסור בידי שנאמר לפי עדים ירצח הרוצח. וא"ת אף אם דנין ד"נ מאומד מ"מ כ"ג בעינן ושמעון בן שטח לבדו היה י"ל אחריני הוו בהדיה והאי דלא חשיב להו משום כבודו וכ"כ תו' שם. ועוד אי אמרינן שדנין מאומד דנין ע"פ עדות שמעידין מאומד:
עד שהכישו נחש ומת. עי' בקונט' וכ"ה בבבלי. וקשה מאי דוחקיה לישני נחש דרבנן נשכו שביזה ת"ח שלא היה שם אחר אלא הוא ושמעון ב"ש ואם הוא לא הרגו מוכרחין לומר דשמעון הרגו והיינו דאמר ליה שמעון רשע מי הרגו לזה או אני או אתה כמפורש בבבלי. ואף שכתבו תו' איניש אחרינא הוה בהדי שמעון מ"מ חשדא היה גם על שמעון ומהאי טעמא נשכו נחש לאפוקי שמעון מחשדא. או שהבזיון היה שלא נתבייש לעשות כן בפניו ומצינו בכמה מקומות שנשכו נחש מפני כבוד ת"ח: