כיון שנכנסה לרשות הבעל לנישואין. כתב רש"י והר"ב כגון שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל ועדיין היא בדרך תו לא קרינן בה בית אביה ע"כ. ותימא אע"ג דתנן פ' נערה מסרו שלוחי אב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל. הא מפורש שם בבבלי שמואל אמר לירושתה ופירש"י להפרת נדריה לא מהני מסירה ע"ש ש"מ דעדיין מיקרי בית אביה א"כ ה"ה לענין מיתה היא מדיין בסקילה. ופליג שמואל אברייתא דמייתי התם מסר האב לשלוחי הבעל וזינתה ה"ז בחנק ויליף לה מדכתיב לזנות בית אביה. כי היכי דפליג אתנא דבי ר"י דאמר אף להפרת נדריה ע"ש ותו' כתבו שם בד"ה ושמואל כו' לא אתי לאפוקי הפרת נדריה דהא תדר"י דהוי ברשות הבעל להפרת נדריה כו' ע"ש. וה"מ לאתויי ברייתא דתני בה שהיא בחנק. ולשיטת תו' ניחא דלכ"ע מסרן האב לשלוחי הבעל בחנק אבל לרש"י קשיא למה עייל נפשיה בפלוגתא. ועמ"ש בסמוך בד"ה לא כו'. ובכתובות [פ"ד ה"ז] ד"ה ר"ל כו':
מקדימין לאותה מיתה. עי' בקונט'. ורש"י פי' ריש מכות אין להם לצפות למיתה אחרת אלא משכימין למיתת הנידון ע"כ ואיני יודע השכמה זו למה היא. ותו' כתב שם מקדימין לאותה מיתה ואם אי אתה יכול להמיתו באותה מיתה ממיתין אותו בכל מיתה שאתה יכול ע"כ. וקשה מ"ש דנקט הך לישנא בעדים זוממין דוקא ולא בשאר חייבי מיתות. לכך נראה דקמ"ל אפילו באו אח"כ עדים כשרים והעידו שזה הנידון עשה העבירה שהעידו עליו הניזומין והוא נהרג מ"מ כיון שהוזמו נהרגין הן תחלה ואח"כ הורגין אותו. והא דתניא הוא והן נהרגין לאו דוקא אלא הן והוא נהרגין ונסמך על המקרא כאשר זמם לעשות ולא כאשר עשה. אע"פ שאינה ראיה גמורה זכר מיהו איכא ועמ"ש ריש מכות בד"ה כיצד:
חוץ מזוממי בת כהן ובועלה. נראה אם לא העידו על הבועל כגון שאין מכירין אותו ודדמיא ליה אין העדים נהרגין דכתיב לאחיו ולא לאחותו וכ"ת אף היא אינה נהרגת דהא אי אפשר לקיומי בעדים כאשר זמם י"ל שאני בת כהן דגזירת הכתוב הוא אע"פ שאי אפשר נהרגת ותדע שהרי לעולם אין העדים בשרפה והיא בשרפה אע"ג דלמיתה זו א"א לקיים כאשר זמם על כרחך לומר גזירת הכתוב היא א"כ בכה"ג נמי אמרינן הכי. ותו' כתבו ריש מכות אפי' בשאין הבועל נידון העדים בחנק ודייק להו מהא דפ' נגמר הדין מיתה אחת מעין שתי מיתות כגון זוממי בת כהן ובועל או בת כהן וזוממי זוממין. ואי ס"ד לעולם בעינן שיהא הבועל נידון א"כ בלא זוממי זוממין לעולם הם ב' מיתות היא ובועלה ע"ש. וקשה מי לא איירי שמת הבועל לאחר שהעידו העדים הראשונים נמצא שאין כאן אלא מיתה אחת אי לאו שהן זוממי זוממים. נמצא הדבר בספק אם אין שם דין על הבועל אם העדים פטורים לגמרי או שהן בשרפה או בחנק. ומדכתיב היא ליכא למשמע מידי דאיצטרך למעט ולא בועלה. ואפי' לסברת תו' פ' ד' מיתות וריש מכות דאיצטרך היא למעט שאינן בשרפה מ"מ עדיין הספק במקומו אם פטורים לגמרי או בחנק. ועמ"ש לעיל [פ"ז ה"א] בד"ה היא כו' וצ"ע: