גמ'. אלא פשיטא דנפוק כולהו למאי אילימא לדבר הרשות מי מצו נפקי והכתיב שררך אגן הסהר אל יחסר המזג אלא פשיטא לדבר מצוה היכי דמי לאו למדידת עגלה ורבי אליעזר בן יעקב היא דאמר כולי סנהדרי בעינן אמר ליה אביי לא כגון שיצאו להוסיף על העיר ועל העזרות כדתנן אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא בבית דין של שבעים ואחד.
עיין ברמב"ם (פ"ו מהל' בית הבחירה ה"י – הי"א) וז"ל בית דין שרצו להוסיף על ירושלים או להוסיף על העזרה מוסיפין, ויש להם למשוך העזרה עד המקום שירצו מהר הבית ולמשוך חומת ירושלים עד מקום שירצו. אין מוסיפין על העיר או על העזרות אלא על פי המלך וע"פ נביא ובאורים ותומים ועל פי סנהדרין של שבעים ואחד זקנים שנאמר ככל אשר אני מראה אותך וכן תעשו לדורות, ומשה רבינו מלך היה עכ"ל. וצ"ע מדוע כפל הרמב"ם את ההלכה שב"ד מוסיפין על העיר והעזרות בהל' י' וגם בהל' י"א. ועוד צ"ב מה כוונת הרמב"ם במש"כ בהל' י' "ב"ד שרצו להוסיף וכו' מוסיפין וכו' ויש להם למשוך חומת ירושלים עד מקום שירצו" דהרי כתב בהי"א שאין מוסיפין אלא ע"פ סנהדרין של ע"א, ופשיטא דאם מוסיפין ע"פ הסנהדרין שהם רוצין להוסיף על העיר והעזרות, וא"כ צ"ב מהי כוונת הרמב"ם "ב"ד שרצו להוסיף וכו' מוסיפין וכו' עד מקום שירצו", ומדוע מדגיש הרמב"ם דבעינן רצון הב"ד להוסיף על העיר והעזרות.
ונראה לומר דיש ב' דינים בב"ד הגדול בהוספה על העיר והעזרות: א) דבעינן חלות שם הוראה ופסק של ב"ד הגדול להוסיף על העיר והעזרות, ב) דמעשה ההוספה יעשה ע"י ב"ד הגדול. והנה קיי"ל דחל חלות שם ב"ד הגדול דוקא כשסנהדרין הגדול הם במקומם בלשכת הגזית, ואי יצאו ממקומם לא חל עלייהו תורת סנהדרין. ולפי"ז נראה דהפסק וההוראה להוסיף על העיר והעזרות אינו חל אא"כ ב"ד הגדול יושבין בלשכת הגזית ומורין הוראה להוסיף על העיר והעזרות. אמנם מעשה ההוספה נעשה כשהן מחוץ ללשכת הגזית. ונראה דלכן כתב הרמב"ם דין הוספת העיר והעזרות עפ"י ב"ד הגדול פעמיים, דבהל' י' מיירי לענין חלות שם פסק והוראה להוסיף על העיר שאינו נעשה אלא עפ"י רצון ב"ד הגדול, ואילו בהי"א מיירי לענין מעשה ההוספה דצריך ליעשות ע"י סנהדרין הגדול. ואע"פ דבשעת מעשה ההוספה יש גילוי דעת דההוספה היא עפ"י רצונם ודעתם מ"מ לא סגי בזה, דבעינן חלות שם פסק והוראה להוסיף על העיר והעזרות, וזה חל רק כשב"ד הגדול נמצאים בלשכת הגזית ומורין הוראה להוסיף על העיר והעזרות.
ונראה דהא דמועיל מעשה ההוספה על העיר והעזרות ע"י סנהדרין הגדול אע"פ שהן נמצאים מחוץ ללשכת הגזית ובטל מהם חלות שם סנהדרין (דהמקום גורם), היינו משום דאין ההוספה צריכה להיעשות ע"י הסנהדרין וב"ד הגדול אלא ע"י ע"א זקנים שהם גברא המנוי בסנהדרין, דמלבד דין סנהדרין הגדול חל חלות שם מינוי בגברא שהוא גברא המנוי לסנהדרין121עיין לעיל בשיעורים דף ב. בתוס' ד"ה תוס' דברי הכל, ובחידושי הגר"מ הלוי פ"ה הל' קדה"ח ה"א., והך חלות שם בגברא חל אפילו כשהן מחוץ ללשכת הגזית. ומעשה ההוספה על העיר והעזרות צריך ליעשות ע"י גברא המנוי בסנהדרין ואינו מעשה ב"ד שנעשה ע"י חלות שם ב"ד הגדול ומשו"ה מועיל ההוספה אע"פ שב"ד הגדול נמצאים מחוץ ללשכת הגזית. ונראה דה"ה אליבא דראב"י דס"ל דמדידת החלל צריך ליעשות ע"י כל הסנהדרין, וצ"ע דהרי מחוץ ללשכת הגזית בטל מהן תורת סנהדרין הגדול (דכתיב וקמת ועלית אל המקום – מלמד שהמקום גורם). וצ"ל דראב"י סובר דמדידת החלל צריך ליעשות ע"י גברא המנוי בסנהדרין הגדול וגברא דהוי חבר שבסנהדרין, ואף מחוץ ללשכת הגזית חל בהו חלות שם מינוי בגברא של גברא המנוי בסנהדרין, אבל אין המדידה מעשה ב"ד של הסנהדרין הגדול. וכי היכי דלפי ר"י בעי ג' דיינין שהן מדייני הסנהדרין ולר"ש ה' דיינין שבסנהדרין לעשות מעשה המדידה, ראב"י סובר דבעי ע"א דיינין שהן דיינין בסנהדרין אבל אין המדידה מעשה ב"ד של סנהדרין הגדול, ומשו"ה מועיל המדידה אע"פ שהן נמצאים מחוץ ללשכת הגזית.
אמנם יש להעיר דבשלמא אליבא דשיטת הרמב"ן (בהשגות לספה"מ מ"ע קנ"ג) דס"ל דכשב"ד הגדול אינם בלשכת הגזית דבטל מהן חלות שם סנהדרין, אלא דנשאר עליהם חלות שם מנוי בגברא שהן מנויין לסנהדרין, אזי י"ל כמש"נ דב"ד הגדול מורין הוראה בלשכת הגזית להוסיף על העיר והעזרות, ומעשה ההוספה נעשה ע"י גברא המנוי בסנהדרין, אבל מעשה ההוספה אינו מעשה ב"ד שנעשה ע"י הסנהדרין. אמנם לפי שיטת הרמב"ם שחולק על הרמב"ן (שם) י"ל דחל תורת סנהדרין אף מחוץ ללשכת הגזית, והא דבעינן שיהיו סנהדרין במקומן היינו לענין חלות שם הוראה ופסק של הסנהדרין, דבעינן שיורו כשהן בלשכת הגזית. אמנם באמת חל עלייהו חלות שם סנהדרין אף כשהן מחוץ ללשכת הגזית. ולפי"ז י"ל דמעשה ההוספה על העיר והעזרות נעשה ע"י סנהדרין הגדול, והוי מעשה ב"ד. אמנם ההוראה להוסיף על העיר והעזרות צריך להיות כשב"ד הגדול נמצא בלשכת הגזית. ומשום כך הביא הרמב"ם את הדין דבעינן ב"ד הגדול בהל' י' ובהל' י"א, דבהל' י' מיירי לענין חלות שם פסק והוראה דתלוי בהיות ב"ד הגדול בלשכת הגזית. ובהל' י"א מיירי לענין מעשה ההוספה דחל מעשה ב"ד של סנהדרין הגדול אף כשב"ד הגדול הן מחוץ ללשכת הגזית.
ועיין בתוס' (ד"ה מתני' דלא כי האי תנא) שכתבו וז"ל תימה אי משום דמתני' לא חשיבא מלך וכהן גדול, ה"נ אשכחן גבי אין מוסיפין על העיר דבעינן מלך ונשיא ואורים ותומים וב' תודות ושיר כדתנן בפ"ב דשבועות (דף יד.) וכו', וי"ל דבכל הנהו לא חשיב כולהו מילי אלא שבעים ואחד לחודייהו, אבל הכא דסגי בג' או בה' אם איתא דצריך מלך וכהן גדול הוה ליה למיתני בהדיא עכ"ל. ובביאור דבריהם נראה דהא דתני במתני' דבעינן ע"א להוסיף על העיר והעזרות היינו משום דבעי ע"א לחלות שם הוראה ופסק דין להוסיף על העיר והעזרות, ומשו"ה לא תני במתני' דבעינן נמי מלך ונשיא ואו"ת וכו', דאלו הן דינים במעשה ההוספה ולא בהוראה להוסיף על העיר והעזרות. דמעשה ההוספה צריך ליעשות ע"י ב"ד הגדול ומלך ונשיא ואו"ת ובשיר ותודה. משא"כ בנוגע למדידת עגלה ערופה הג' וה' דיינים אינם מורין שום הוראה אלא הן עושין את מעשה המדידה, אולם חלות הקביעות דזוהי העיר הקרובה שחייבת להביא עגלה ערופה חלה ע"י סנהדרין הגדול כולו. ולכן שפיר דייקו בגמ' דמתני' דלא כראב"י, דמדלא קתני במתני' מלך וכה"ג בהדי הא דבעינן שלשה וחמשה ש"מ דלא צריך מלך וכה"ג למעשה המדידה, דהמשנה איירי במה שצריך למעשה המדידה ולא בהוראה וקביעות חלות שם העיר הקרובה, דההוראה וקביעות שם העיר הקרובה לחלל חל ע"י ב"ד הגדול, ואילו מלך וכה"ג הן חלק ממעשה המדידה והו"ל למתני' להזכיר דבעינן מלך וכה"ג, ומדלא קתני להו ש"מ דלא כראב"י.
והנה אגב דעסקינן בדין מוסיפין על העיר והעזרות יש להעיר במש"כ הרמב"ם (פ"ו מהל' בית הבחירה ה"י) "בית דין שרצו להוסיף על ירושלים או להוסיף על העזרה מוסיפין, ויש להם למשוך העזרה עד המקום שירצו מהר הבית ולמשוך חומת ירושלים עד מקום שירצו", דמשמע דס"ל דחלה הוספה רק על העזרה וירושלים ואילו בהר הבית ליכא הוספה. ועוד יש לדקדק דמלשונו משמע שאפשר להוסיף על העזרה רק בהר הבית דוקא ולא יותר122ועיין באור שמח פ"ו מהל' ביהב"ח ה"י, שהביא ראייה לזה מהמשנה בחגיגה דף ב. דב"ה אומרים דקטן שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולילך מירושלים להר הבית פטור מן הראיה, ובירושלמי פ"א חגיגה ה"א מבואר דקיום מצות ראיית פנים היא בעזרה, וצ"ע א"כ מדוע קתני דקטן שאינו יכול לילך מירושלים להר הבית פטור מן הראיה ולא תני שאינו יכול לילך לעזרה ששם היו מראין פנים, וי"ל דהיינו משום דיש רשות לב"ד להוסיף על העזרה רק עד סוף הר הבית, ורמז גדול לזה מקרא מלא, בהר ד' יראה, זהו בהר, דלבד ההר אין רשות להוסיף. ובתרגום על פסוק (שמות טו, יז) בהר נחלתך כו' מקדש ד' כוננו ידיך, בטורא דאחסנתך אתר מתקן לבית שכינתך כו', וכן בשמות רבה בא פ' ט"ו, א"ל אם אין אתה נותן לי בהמ"ק ת"ק אמה על ת"ק אמה לא נתת לי כלום כו' עכ"ד. ועיין בחידושי הרש"ש סנה' ב. ד"ה אין מוסיפין על העיר שג"כ דייק דא"א להוסיף על הר הבית משום דמדתו חמש מאות אמה על חמש מאות אמה ומרומז בקרא דרוחב חמישים בחמישים., וצ"ע בזה דלגבי הוספה על ירושלים משמע דאין שיעור עד היכן יכולין להוסיף קדושת ירושלים, וב"ד הגדול יכולין להוסיף על ירושלים עד כל מקום שירצו, וצ"ע מ"ש דלגבי העזרה אין מוסיפין אלא עד מקום שירצו מהר הבית.
ונראה דהרמב"ם סובר דחל דין הוספה על העיר והעזרות שהן מחנה שכינה ומחנה ישראל, דעיין ברמב"ם פ"ז מהל' ביהב"ח הי"א שכתב וז"ל שלש מחנות היו במדבר וכו' וכנגדן לדורות מפתח ירושלים עד הר הבית כמחנה ישראל, ומפתח הר הבית עד פתח העזרה שהוא שער ניקנור כמחנה לויה, ומפתח העזרה ולפנים מחנה שכינה עכ"ל, משא"כ בהר הבית דהוי מחנה לויה אי אפשר להוסיף עליו. וי"ל דהיינו משום דחל חלות דין בחירה בהר הבית דהוי מקום המקדש, והך בחירה הוי רק על מקום הר המוריה בלבד, וכדכתב הרמב"ם (פ"א מהל' בית הבחירה ה"ג) וז"ל ואין שם בית לדורי הדורות אלא בירושלים בלבד ובהר המוריה שבה נאמר ויאמר דוד זה הוא בית ה' האלהים וזה מזבח לעולה לישראל ואומר זאת מנוחתי עדי עד עכ"ל, וי"ל דלכן א"א להוסיף על הר הבית דחל דין בחירה במקום הר המוריה בלבד, דחלות דין הר הבית וקדושת מחנה לויה אינה אלא בהר המוריה בלבד. ולפי"ז י"ל דדין הר הבית אינו חל אלא בבית המקדש דהוי חלות שם בית הבחירה, ואינו חל בדין מקדש בעלמא כגון בשילה דליכא דין הר הבית, והא דחל בשילה דין מחנה לויה אינו אלא חלות דין מחנה לויה לענין שילוח טמאים123ועיין במקדש דוד ענין בית הבחירה סימן א' ס"ק ג' שדן אף לגבי בית הבחירה האם הר הבית הוא חלק מעצם בית הבחירה או דאינו אלא חלות דין מחנה לויה דחל בה דין שילוח טמאים, ומביא ראייה מלשון הרמב"ם פ"א מהל' בית הבחירה ה"ה וז"ל אלו הן הדברים שהן עיקר בבנין הבית עושין בו קדש וקדש קדשים ויהיה לפני הקדש מקום אחר והוא הנקרא אולם ושלשתן נקראין היכל ועושין מחיצה אחרת סביב להיכל וכו' והוא הנקרא עזרה והכל נקרא מקדש עכ"ל, ומדכתב "דברים אלו הם עיקר בבנין הבית" משמע דדברים אלו מעכבים בבית הבחירה, ויש לדקדק דהרמב"ם בהלכה זו השמיט הר הבית, ומשמע דהר הבית אינו מעכב בבנין בית הבחירה. והוסיף המקדש דוד דכן יש לדייק מהגמ' (ע"ז מג.) דלא יעשה אדם בית תבנית היכל אכסדרה תבנית אולם חצר כנגד עזרה, ולא קתני דלא יעשה חצר כנגד הר הבית, ומשמע דהר הבית אינו חלק מעצם בית הבחירה ואינו אלא חלות דין מחנה לויה לענין שילוח טמאים. אך מהמשנה מס' ביכורים (פ"א מ"ט) ביכורים חייב באחריותן עד שיבאו להר הבית שנא' ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלוקיך משמע דהר הבית חשיב בכלל בית ה'. ועיין ברמב"ם (פ"ז מהל' ביהב"ח ה"א – ה"ב) וז"ל מצות עשה ליראה מן המקדש שנאמר ומקדשי תיראו, וכו' ואי זו היא יראתו לא יכנס אדם להר הבית במקלו או במנעל שברגליו או באפונדתו או באבק שעל רגליו או במעות הצרורין לו בסדינו ואין צ"ל שאסור לרוק בכל הר הבית אלא אם נזדמן לו רוק מבליעו בכסותו, ולא יעשה הר הבית דרך שיכנס מפתח זו ויצא מפתח שכנגדה כדי לקצר הדרך אלא יקיפו מבחוץ, ולא יכנס לו אלא לדבר מצוה עכ"ל, ומבואר דהרמב"ם סובר דחלה מצות עשה דמורא מקדש בהר הבית, ומשמע דס"ל דהר הבית הוי חלק מהמקדש, ועיין במקדש דוד שם שדחה ראייה זו, די"ל דכיון שהוא קרוב למקדש הוי זלזול למקדש עצמו, וכמו הדין דלא יקל אדם ראשו כנגד שער המזרח אפילו כשהוא עומד חוץ למקדש. אך עיין במאירי יבמות (דף ו. ד"ה יראת המקדש מצות עשה) וז"ל ואי זו היא מוראת מקדש לא יכנס מפתח העזרה ולפנים במקלו או במנעלו ובאפונדתו או באבק שעל רגליו או במעות הצרורים לו בסדינו וכו' ומדברי סופרים אף בהר הבית כן, הא מן התורה הר הבית מותר בכך, שהרי מחנה לויה הוא ואין קרוי מקדש, אלא מה שאם נכנס לשם בטומאה חייב הא מדברי סופרים אף הר הבית בכלל זה עכ"ל, ומבואר דהמאיר סובר דמה"ת הר הבית אינו חלק מהמקדש וליכא מצות עשה מה"ת דמורא מקדש בהר הבית דהר הבית אינו אלא חלות דין מחנה לויה לענין שילוח טמאים. אבל לא חל דין בשילה דמחנה לויה זהו מקום המקדש. משא"כ בבית הבחירה חל דין בחירה בהר הבית דמקום ביהמ"ק הוא דוקא בהר הבית והר המוריה, ומשו"ה ס"ל להרמב"ם דאי אפשר להוסיף על הר הבית, דנאמרה גזה"כ דמקום בית הבחירה אינה אלא בהר המוריה בלבד124ועיין באור שמח (פ"ו מהל' ביה"ח ה"י) שציין דמקורו של הרמב"ם שאין שם בית לדורי דורות אלא בירושלים לבד ובהר המוריה, הוא ממכילתא (בא מסכתא דפסחא פרשה א') וז"ל ועד שלא נבחרה ארץ ישראל היו כל הארצות כשרות לדברות משנבחרה ארץ ישראל יצאו כל הארצות. עד שלא נבחרה ירושלם היתה כל ארץ ישראל כשרה למזבחות משנבחרה ירושלם יצאת ארץ ישראל שנאמר השמר לך פן תעלה עולותך בכל המקום אשר תראה כי אם במקום אשר יבחר ה' אלהיך (דברים יב יד), עד שלא נבחר בית עולמים היתה ירושלם ראויה לשכינה משנבחר בית עולמים יצאת ירושלם שנאמר כי בחר ה' בציון עכ"ל, וציון הוא ההר, כמו שכתוב (תהלים עח, סח) ויבחר כו' את הר ציון אשר אהב.. ויש להביא הביא ראייה דדין מחנה לויה בשילה אינו אלא חלות דין מחנה לענין שילוח טמאים ולא דין בגוף המקדש מהא דנחלקו בגמ' זבחים (דף קי"ז) אם היתה בשילה מחנה לויה או לא, ולחד מ"ד לא היה בשילה מחנה לויה כלל, ועל כרחך דמחנה לויה אינו מעכב בחלות דין מקדש, ואינו אלא חלות דין מחנה לענין שילוח טמאים. ועוד יש ראייה דמחנה לויה אינו מעכב במקדש דמבואר ברמב"ם דב"ד שרצו להוסיף על העזרה יכולים למשוך את העזרה עד סוף הר הבית, ובכהאי גוונא כל הר הבית נתקדש בקדושת עזרה דהוי חלות קדושת מחנה שכינה וליכא מחנה לויה כלל, ועל כרחך דדין מחנה לויה וחלות שם הר הבית אינו מעכב בדין מקדש.125ועיין עוד במש"כ רבינו זצ"ל בחידושי הגר"מ והגרי"ד פ"א מהל' בית הבחירה ה"ה, ופ"ו מהל' ביהב"ח הי"ד.
גמ'. מצאן אבית פגי והמרה עליהן יכול תהא המראתו המראה, ת"ל וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם.
לפום ריהטא נראה דדין מקום גורם קאי על הוראת ב"ד, דבכדי שיהיה זקן ממרא בעינן שימרה על הוראה שיצאה מהסנהדרין שהורו בלשכת הגזית, וכ"כ ביד רמה (דף יד: ד"ה ואיבעיא לן) וז"ל שאם הורו לו באותו מקום והמרה על אותו הוראה חייב אבל אם הורו לו במקום אחר והמרה על הוראתן פטור עכ"ל. ומבואר דס"ל להיד רמה דאם ב"ד הורו הוראה בלשכת הגזית והזקן שמע את ההוראה כשהיה מחוץ לב"ד והמרה כנגד הפסק של ב"ד הגדול דנעשה זקן ממרא. אמנם עיין ברמב"ם (פ"ג מהל' ממרים ה"ה) וז"ל אין זקן ממרא חייב מיתה עד שיהיה חכם שהגיע להוראה סמוך בסנהדרין וכו' ויורה לעשות כהוראתו או יעשה הוא על פי הוראתו ויחלוק עליהן והן יושבין בלשכת הגזית עכ"ל. ומלשונו משמע דדין המקום גורם הוא דאינו נעשה זקן ממרא אא"כ ממרה בהוראת ב"ד כשהן יושבין בלשכת הגזית, דבעינן שב"ד יהיו יושבין בלשכת הגזית בשעת ההמראה. ועיין בתוס' שבת (דף טו. ד"ה אלא שלא) שכתבו וז"ל תימה דוקמת ועלית אל המקום דדרשינן מיניה (סנהדרין יד: פז.) מלמד שהמקום גורם לא כתיב אלא בזקן ממרא ובזקן ממרא גופיה לא כתיב אלא בהמראתו שצריך שימרה עליהם במקומן, אבל לדונו יכול אף על פי שאין ב"ד הגדול בלשכת הגזית, ואין נראה לומר דבעינן שיהיו במקומן בשעת עבירה כמו בזקן ממרא, דהא בזקן ממרא לא על המראתו לבד מיחייב אלא עד שיחזור לעירו ועשה כהוראתו ואהא לא כתיב מקום, ועוד דלא מצינו בשום מקום שהיו בודקין אם היו ב"ד בלשכת הגזית בשעת עבירה אם לאו עכ"ל. (ועיין בתוס' מס' ע"ז דף ח: ד"ה מלמד) ומבואר דתוס' נמי ס"ל דזקן ממרא חייב כשהמרה על הסנהדרין והן במקומן בלשכת הגזית. ונראה דנחלקו ביסוד המחייב דזקן ממרא דלפי היד רמה המחייב הוא המראה כנגד הוראת ב"ד הגדול ולכן בעינן שימרה נגד הוראה שהורו סנהדרין כשהיו יושבין בלשכת הגזית. משא"כ הרמב"ם ותוס' במס' שבת ס"ל דהמחייב הוי המראה כנגד החפצא של ב"ד הגדול ומשו"ה בעינן שימרה נגד הסנהדרין בשעה שהסנהדרין יושבין בלשכת הגזית.
גמ'. מלמד שהמקום גורם.
ופרש"י (ד"ה מצאן) וז"ל זקן ממרא לסנהדרין חוץ ללשכת הגזית שהיתה בהר הבית עכ"ל. ודייק הגר"מ זצ"ל דמשמע דדין המקום גורם אינו תלוי בלשכת הגזית אלא בהר הבית. וכן משמע נמי מדברי הרמב"ם שכתב (פ"א מהל' סנהדרין ה"ג) וז"ל קובעין בתחילה בית דין הגדול במקדש והוא הנקרא סנהדרי גדולה ומנינים שבעים ואחד וכו' עכ"ל. ומשמע דמקום הסנהדרין הוא במקדש, דהיינו בהר הבית. דכשכתב הרמב"ם מקדש ר"ל הר הבית וכדמבואר ברמב"ם (פ"א מהל' שופר ה"ב) דכשחל ר"ה להיות בשבת דבמקדש היו תוקעין היינו בהר הבית. וכן משמע נמי ממש"כ הרמב"ם (פ"ז מהל' בית הבחירה ה"א – ה"ב) לענין מורא מקדש וז"ל מצות עשה ליראה מן המקדש שנא' ומקדשי תיראו ואי זו היא יראתו לא יכנס להר הבית במקלו או במנעל שברגליו וכו' ולא יעשה הר הבית דרך וכו' כדי לקצר הדרך וכו' ולא יכנס לו אלא לדבר מצוה עכ"ל. אמנם עיין ברמב"ם (פ"ג מהל' ממרים ה"ה) וז"ל אין זקן ממרא חייב מיתה עד שיהיה חכם שהגיע להוראה סמוך בסנהדרין ויחלוק על ב"ד בדבר שזדונו כרת וכו' ויחלוק עליהן והן יושבין בלשכת הגזית עכ"ל. ומשמע מכאן דס"ל דמקום הסנהדרין היינו דוקא בלשכת הגזית, וצ"ע.
גמ'. ת"ר איזהו מעשר שני שאין דמיו ידועין פירות שהרקיבו ויין שהקרים ומעות שהחלידו.
ומבואר מהגמ' דאע"פ שהפירות הרקיבו מ"מ אכתי חלות שם מעשר חל בהם. ועיין ברמב"ם (פ"ג מהל' מעשר שני הי"א) וז"ל מעשר אוכל דבר שדרכו להאכל ושותה דבר שדרכו לשתות, וסך דבר שדרכו לסוך, ולא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן, ולא יסחוט את הפירות להוציא מהן משקין חוץ מזיתים וענבים בלבד, ואין מחייבין אותו לאכול פת שעיפשה ושמן שנסרח, אלא כיון שנפסל מאוכל אדם פקעה קדושה ממנו עכ"ל. וצ"ע דמבואר ברמב"ם דכיון שנפסל מאוכל אדם פקעה קדושה ממנו וא"כ צ"ע מדוע בסוגיין לא פקע מהן שם מעשר. וצ"ל דעל כרחך מיירי הכא באופן שהפירות שהרקיבו עדיין הן ראויין לאכילת אדם ומשו"ה לא פקע קדושתן.
גמ'. ההקדשות בשלשה.
והנה אע"פ דקיי"ל דהקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל מ"מ בעינן לכתחילה שומא בשלשה כדי לפדות בשיוויו. ועוד נראה דאע"פ שבדיעבד הקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל, מ"מ עובר בזה על איסור לאו דאונאה מדאורייתא. דעיין ברמב"ן עה"ת (ויקרא כז:יד) ובס' החינוך (מצוה של"ז) דאע"פ דקיי"ל אין אונאה בקרקעות היינו רק בנוגע לדיני אונאה כגון ביטול המקח ותשלומין ושיעור שתות, דנתמעט קרקע מהנך דינים, אבל איסור אונאה מה"ת חל אף בקרקעות, וי"ל דה"ה נמי לגבי הקדש, דחל איסור אונאה בהקדש, ויש איסור אונאה לחלל הקדש שוה מנה על שו"פ. ולכן צריך לדקדק בשומא כשפודין את ההקדשות.
אמנם נראה דהא דחל איסור אונאה בפדיון הקדש פחות משיוויו היינו דוקא בפדיון קדשי בדק הבית, משא"כ בקדשי מזבח אם פודה המקדיש בעצמו י"ל דאין בזה איסור אונאה. והביאור בזה הוא עפ"י דברי מרן הגר"ח זצ"ל שייסד דיש חילוק בין קדשי בדק הבית וקדשי מזבח, דקדשי בדק הבית הוי ממון הקדש וקנינו משא"כ קדשי מזבח הוי ממון הבעלים, ולכן אי פודה קדשי בה"ב בפחות משיוויו עובר באיסור אונאה, דמאנה את הקדש. משא"כ בקדשי מזבח דהוי ממון בעלים אין איסור אונאה דהוי ממונו והפדיון הוי כעין מקח וממכר בינו לבין עצמו, ואין איסור אונאה כלפי עצמו. אמנם אם אחר יפדה קדשי מזבח בפחות משיוויו י"ל דבכה"ג שפיר חל הלאו דאונאה.
והנה הגר"ח זצ"ל הביא כמה ראיות ליסודו דיש חילוק בין קדשי מזבח לקדשי בדק הבית:
א) דבגמרא בב"ק (עו.) איתא שהגונב ומקדיש לבדק הבית משלם ד' וה', ד"מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים", ואילו הגונב ומקדיש למזבח פטור מד' וה' כי "מעיקרא תורא דראובן והשתא תורה דראובן". ועיין בתוס' (שם) ד"ה והשתא דהא דאמרינן דגנב והקדיש חייב בד' וה' היינו בקדשי בדק הבית דלא מיקרו על שם הבעלים. ובביאור דבריהם אמר הגר"ח זצ"ל דשאני קדשי בדק הבית מקדשי מזבח בעיקר חלות דינם. דהגונב ומקדיש לבדק הבית חייב בד' וה' מדין מכירה משום דקדשי בדק הבית הם ממון הקדש וקנינו, דהמקדיש הקנה את הבהמה להקדש בדק הבית בקנין גמור דאחרי שהקדישה אין הבהמה שייכת כלל להדיוט, ולכן חייב בד' וה'. מאידך קדשי מזבח עיקר דינם הוא חלות קדושה למצות הקרבה, אולם גם אחרי ההקדש נקרא המקדיש בעל הקרבן ויש לו בו קנין ממון ד"מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן", ולפיכך אין ההקדש למזבח כמכירה להדיוט ופטור הגנב מד' וה'.
ב) ובכך ביאר הגר"ח זצ"ל נמי את פסקי הרמב"ם בפ"ב מהל' גניבה (הל"א) וז"ל הגונב וכו' נכסי הקדש אינו משלם אלא קרן בלבד שנאמר ישלם שנים לרעהו לרעהו ולא להקדש וכו' וכן הגונב קדשים מבית בעליהן בין קדשי קדשים בין קדשים קלים כו' הרי זה פטור מן הכפל ומתשלומי ארבעה וחמשה שנא' וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש עכ"ל. וקשה למה נזקק הרמב"ם לשני פסוקים למעט הקדש מכפל וד' וה', הפסוק "לרעהו ולא להקדש" למעט קדשי בדק הבית והפסוק "וגונב מבית האיש" למעט קדשי מזבח.
וביאר הגר"ח זצ"ל שבבדק הבית ליכא שום בעלות למקדיש בחפצא לאחר שהקדישו, וקדשי בדק הבית הוי ממון הקדש וקנינו. ולכן מביא הרמב"ם הגזה"כ ד"לרעהו ולא להקדש" ללמד שהגונב נכסי הקדש אינו משלם כפל להקדש. לעומת זה בקדשי מזבח מביא הרמב"ם את הפסוק "וגונב מבית האיש" ללמד שאין גנב הקרבן משלם כפל לבעל הקרבן .
והנה מבואר בערכין (כח:) ובתמורה (לב.) שחל הקדש עילוי בקדשי מזבח כדי להוסיף עליהם קדושת בדק הבית, אבל לא איפכא. והסביר הרמב"ם בפ"ו מהל' ערכין (הל"ח) וז"ל המקדיש קדשי בדק הבית למזבח ואמר הרי זה עולה או שלמים או החרימם לכהנים לא עשה כלום ואין הקדש מזבח או החרם חל על קדשי בדק הבית שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו עכ"ל. ומבואר להדיא שבבדק הבית אין להדיוט קנין ממון כלל, ומשו"ה לא חל הקדש עילוי בקדשי בדק הבית, משא"כ בקדשי מזבח יש לבעלים קניני ממון ושפיר יכול להקדישן לבדק הבית.
ועפ"י זה ביאר הגר"מ הלוי זצ"ל את פסק הרמב"ם (פ"ג מהל' מעילה הל"א) וז"ל קדשי מזבח שמתו יצאו מידי מעילה עכ"ל, דמשמע שרק קדשי מזבח שמתו יצאו מידי מעילה, ואילו בקדשי בדק הבית מועלין גם משמתו, וצ"ע דמאי שנא קדשי בה"ב מקדשי מזבח. ונראה לבאר דקדושת מזבח היא תלויה במצות הקרבה, ומשמתו פקעה מצות הקרבה וקידוש גמור למזבח, ותו לא הויין בכלל קדשי ה' ולכן אין בהן מעילה. מאידך קדושת בדק הבית בעיקרה היא חלות דין ממון הקדש וקנינו, ואף משמתו קדשי בה"ב עדיין הויין קנין ממון להקדש ולכן יש בהן מעילה.126ועיין בחידושי הגר"מ הלוי פ"ב מהל' מעילה ה"ה.
ולפי"ד הגר"ח זצ"ל יש לבאר נמי דברי רש"י בפסחים (דף ה: ד"ה ולא יראה לך) וז"ל דמדכתב לך משמע מינה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה בגבולין של אחרים כגון נכרי ושל גבוה אם הקדישם לבדק הבית עכ"ל. ומשמע מרש"י דהמיעוט של חמץ הקדש מבל יראה ובל ימצא - "אתה רואה של גבוה" - חל רק לחמץ שהוקדש לבדק הבית ולא לחמץ שהוקדש למזבח - כגון לחמי תודה - שעובר עליו בב"י וב"י. ונראה שלדעת רש"י דוקא בעלות גמורה של הקדש פוטרת את ההדיוט מב"י וב"י. ומשום כך רק קדשי בדק הבית פטורים לפי שאין בהם קנין הדיוט כלל כי אם קנין הקדש, ואילו על חמץ של קדשי מזבח הואיל שחל בו קנין ממון להדיוט עוברים בב"י וב"י.
ובכך מבואר גם דברי הראב"ד בפ"ד מהל' תמורה (הי"א) שאין משנין בקדושת מזבח מקדושה לקדושה אבל משנין בבדק הבית, וז"ל בבדק הבית מה יש בין זה לזה כו' קדשי מזבח יש מהן נאכלין ויש שאינן נאכלין יש מהן ליום א' ויש מהם לשני ימים כו' אבל בקדשי בדק הבית מה הפרש בין זה לזה עכ"ל. כלומר דקדושת מזבח חלה למצותה ואילו קדושת בדק הבית חלה מדין קנין להקדש, ולפיכך בבדק הבית אין הבדל בין קדושה זו לזו.
והנה הרמב"ן במלחמות ה' לפרק הגוזל בתרא (דף מא. בדפי הרי"ף ד"ה עוד כתב) דן אם גנב והקדיש קונה מדין שינוי רשות. ויש לדייק דהרמב"ן דן רק בנוגע לכשהקדיש הגנב את הדבר בקדושת מזבח, ואילו בגנב והקדישו לבדק הבית פשוט לו לרמב"ן שחל קנין שינוי רשות, עיי"ש. ונראה לבאר דבריו לפי"ד הגר"ח זצ"ל דחלות קדושת בדק הבית הוא קנין ממון גמור להקדש בלי שנשארה יד הדיוט כלל, ולכן פשיטא דאי גנב והקדישו לבדק הבית דהוי שינוי רשות. משא"כ בקדושת הגוף למזבח שההקדש חל מעיקרו לקדש את הבהמה למצות הקרבה, והמקדיש עדיין הוי בעל הקרבן, יתכן שאין כאן שינוי רשות.
ועיין בתוס' ישנים בכריתות (יג: ד"ה ואשם אחד) דס"ל שהשיעור של שו"פ חל במעילה בקדושת דמים בלבד ואילו מעילה בקדושת הגוף מחייבת בכ"ש. וביאר הגר"ח זצ"ל שבקדו"ד הואיל ויש בה רשות גבוה המחייב של מעילה הוא חלות גזילה ואין גזילה בפחות משו"פ. ואילו בקדוה"ג המחייב של מעילה הוא חילול ההקדש ואיסה"נ בשיעור כל שהוא.
ב
בענין בעלות במעשר שני
יש לעיין בהא דקיי"ל דאם חילל מעשר שני שוה מנה על שו"פ דחל החילול וליכא איסור אונאה, וצ"ע דלכאורה זה תלוי במחלוקת אי מע"ש ממון גבוה או ממון בעלים, דלכאורה לפי המ"ד דס"ל מע"ש ממון גבוה י"ל דאי מחלל מע"ש שוה מנה על שו"פ הריהו מאנה רשות גבוה. ונראה לבאר דאפילו למ"ד מע"ש ממון גבוה מ"מ מצד דיני ממונות מע"ש בעיקרו הוי ממון בעלים אלא דחל עליה גם חלות שם ממון ורשות גבוה. ויש להביא ראיה לזה מפסק הרמב"ם (פ"ג מהל' מע"ש הכ"ד) שהגונב מע"ש פטור מכפל ומשמע דחייב בתשלומי קרן לבעלים, ומוכח דאף למ"ד מע"ש ממון גבוה חל דין ממון לבעלים, דהוי בעיקרו ממון הבעלים אלא דחל עליה נמי חלות שם ממון גבוה. וכן משמע ממה שפסק הרמב"ם (פ"ג מהל' מע"ש הכ"ה) דחל במע"ש הקדש עילוי לבדק הבית, ומהא דיכולים הבעלים להקדיש את המע"ש שלהן מוכח דהוי ממון הבעלים וקנינם. וכן מבואר מדברי התוס' ב"ק (דף סח: ד"ה הוא דאמר) דאע"פ דלענין הקדש קיי"ל דאדם אחר יכול לפדות את ההקדש, פדיון נטע רבעי חל רק ע"י הבעלים וז"ל דלא דמי להקדש מאחר שהוקדש יצא מרשות בעלים וכמו שהבעלים יכול לפדותן כמו כן אחר, אבל כרם רבעי אע"ג דממון גבוה הוא מ"מ הבעלים זכאים לאוכלה בירושלים עכ"ל. ונראה דמבואר מדברי התוס' דאע"פ דמע"ש ורבעי הויין ממון גבוה מ"מ חל ביה נמי רשות בעלים לאכילה בירושלים והוי ממון הבעלים. ולפי"ז נראה דאם חילל מע"ש שוה מנה על שו"פ ליכא איסור אונאה אף למ"ד מע"ש ממון גבוה, דבאמת אף לדידיה מעשר שני הוי ממון הבעלים וליכא איסור אונאה מה"ת כלפי עצמו.127ויש להוסיף דחילול הוי חלק ממצות מע"ש להביאו לירושלים לאכילה וזהו עיקר חלות בעלות דהדיוט לאכול מע"ש בירושלים.
תוס' ד"ה נטע רבעי. וז"ל ומיהו בזה"ז שאין מחללין בשויין לא בעי שלשה עכ"ל.
ונראה דבזה"ז שזורקין הכסף לים המלח ליכא מי שמתאנה ואין בזה איסור אונאה, בין כשפודה מע"ש או קדשי בדק הבית, דהכסף הולך לים המלח והקדש או מע"ש אינו מרויח.
תוס' ד"ה צינורא של הקדש. וז"ל פירש בקונטרס שטוין בה זהב והוה כי ההיא דכלים (פ"ט מ"ו) דתנן כוש שבלע את הצינורא ומלמד שבלע את הדרבן, כוש הוא הפלך שהנשים טוות בו. ועוד איכא צינורא אחר דאמרינן שילהי ר' עקיבא (שבת צ.) ובפ' בתרא דמנחות (דף קז.) דמחטטין בה את הפתילות ומקנחין בה את הנרות, ועוד יש צינורא אחר דאמר בפ"ק דיומא (דף יב.) כהן גדול לובש ומהפך בצינורא, משמע שהיינו מזלג שמהפך בו איברי תמיד, ורבינו חננאל פירש צינורא עצי נורא.
לכאורה צ"ע בדברי התוס' שפירשו דמיירי בצינורא דמחטטין בה את הפתילות ומקנחין בה את הנרות, דאי מיירי בהטבת מנורת ההיכל הרי קיי"ל דהמלקחים של המנורה אין להם פדיון דהויין כלי שרת, וכלי שרת אין לו פדיון לעולם (וכדפסק הרמב"ם פ"ו מהל' איסורי מזבח ה"ד). ועל כרחך צ"ל דמיירי בהטבת שאר מנורות שלא היו לצורך עבודה ולא למנורה שבהיכל, דמלקחיים שהן לצורך מנורה שבהיכל יש להן קדושת הגוף ואין להן פדיון. ועוד יש להעיר דלפי מה שפירשו התוס' דיש צינורא אחר דכה"ג מהפך ביצנורא דהיינו המזלג שמהפך בו איברי התמיד, דלכאורה הך מזלג נתקדש בקדושת הגוף והוי כלי שרת ואין לו פדיון. וכן צ"ע בפירוש ר"ח דמיירי בעצי נורא כלומר עצי המזבח, דעצי מזבח נמי אין להן פדיון (רמב"ם פ"ו איסורי מזבח ה"ד). וצ"ל דמיירי באופן שעדיין לא נתקדשו למזבח, (ועיין בתוס' מנחות קא. ד"ה אע"ג דנטמאו די"ל דעצי מזבח נתקדשו רק כשהעלום ע"ג המזבח ולא בביקוע דקרדום).