ספר חנוך: או ספרא דחנוך, מיוחס לחנוך בן ירד שנאמר בו "ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו כי לקח אותו אלהים" (בראשית ה׳ כ״ד), ויונתן תרגם "והא ליתוהי עם דיירי ארעא ארום איתנגיד וסליק לרקיעא במימר קדם ה׳ וקרא שמיה מטטרון ספרא רבה", המאמר הזה נוסד על אגדת ספר היכלות לר׳ ישמעאל כהן גדול ונקרא ג״כ ספר חנוך, כי מתחיל מהפסוק ויתהלך חנוך את האלהים וגו׳ אמר ר׳ ישמעאל כשעליתי למרום וכו׳ שאלתי את מטטרון מפני מה קורין אותך בשמי מרומים נער? השיב ואמר לי מפני שאני חנוך בן ירד, כשחטאו דור המבול ואמרו לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו הצילני הקב"ה מפניהם והעלני להיות לעד עליהם בשמי מרום לכל באי העולם שלא יאמרו רחמן אכזר הוא, מה חטאו וכו׳ לפיכך העלני בחייהם לעיניהם בשמי מרום להיות עד עליהם לעוה״ב, וזיווגני הקב״ה במרום לשר ולנגיד בין מלאכי השרת (בית המדרש ח״ה 171), ורובי פרקיו מתחילין אר״י כ״ג אמר לי מטטרון וכו'. ע״ע היכלות.
ויש עוד אגדת חנוך שנקראת חיי חנוך ונדפסה בבית המדרש ח״ד (עי' להלן). אולם החיבור העקרי הוא ספרא דחנוך או ספר חנוך שהוא אחד מהספרים החיצונים שכתבו חכמי היהודים בא"י בימי החשמונאים, ונכתב ג״כ בלשון יונית ע״י אחד מחכמי אלכסנדריא, ואפשר שנוסחה היונית היתה העתקה מהעברית, ומהיונית עשו העתקה בלשון כושית, והספר הזה נמצא באביסיניא ע"י הנוסע האנגלי דזיימס ברייס, והו״ל לאורינץ בלשון אנגלית בעיר אוקספורד בשנת 1821. אח״כ העתיקו האפמאן באשכנזית וביארהו בשנת 1853, ולאחרונה תרגמו אליעזר גולדשמידט משפת כושית לעברית והוסיף עליו מבוא והערות, ברלין 1892. על שער הספר כתוב: וזאת הברכה אשר ברך חנוך את הבחירים ואת הצדיקים אשר יהיו ביום צרה בהכחד כל הרעים והרשעים״. תוכן ענינו כנבואת דניאל, להפיח רוח אומץ בלב חסידי היהודים לעת יאפפום חבלי הצרות באחרית הימים, הוא יום המשפט הגדול והנורא. פתיחת הספר בסיפור חטאת הנפילים, המה שתי מאות המלאכים, אשר בימי ירד אבי חנוך חמדו את בנות האדם, ובראשם שמחזאי ועזאל, ותלדנה להם הענקים אשר גבהם ש׳ אמה, ויגלו בארץ מסתרי כשוף ואצטגנינות, ועזאל למד את בני האדם מלאכת חרב וכלי זיין, ויהי כאשר הואילו הענקים לאכול גם בשר אדם, ותעל צעקת מתי חלד השמימה, וישלח ה׳ להם ארבעת מלאכיו מיכאל גבריאל רפאל ואוריאל, לעשות משפטים בנפילים, על מיכאל פקד לאסור את שמחזאי וחביריו לקצוי גבעות עולם עד עת קץ עשרה שבועות, על גבריאל נטל לסכסך בני האלהים אשר ילדו להם בנות האדם איש באחיו והיתה חרב איש ברעהו, את רפאל צוה לאסור את עזאל ולטהר הארץ מרעתו, ואוריאל צווה להודיע לנח את מי המבול אשר יבא לשחת כל בשר, אז יפרה צמח הצדקה בארץ, וחסד ומשפט ישורו לעולמי עד, וחנוך אשר לקח אותו האלהים מן הארץ היה שליח מוציא ומביא בין המלאכים השופטים ובין הרפאים הנשפטים. ויהי היום ותפקחנה עיני חנוך וירא בחלום את מעשה המרכבה, ויקרא ה׳ אל חנוך וילמדהו את משפט הרפאים, כי בשרם ימות לשחת, ורוחם ידון בארץ, והיו לרוחות רעות בין בני האדם. ואל בני האדם צוהו לגלות אזנם, כי יבא מבול עליהם, וחיו רק מאה ועשרים שנה. אח"כ הוליכו המלאכים העליונים אוריאל רפאל רעואל מיכאל זרעאל וגבריאל את חנוך על פני כל הארץ, וירא גדולות ונצורות בשמים ובארץ, ואוריאל הראה לחנוך את הספר על תקופות מאורי השמים ומערכותיהם, וירא גם את לוחות השמים אשר עליהם נחרתו כל מעשה בני האדם עד הדור האחרון. וככלות כל הדברים האלה השיבו המלאכים את חנוך על הארץ לפני פתח ביתו, למען יודיע את כל הדברים האלה אל בנו מתושלח, ויכתוב חנוך את כל החזיונות והמראות אשר ראה בספר, וינבא לבניו את אשר יקרה את זרעם באחרית הימים (הקדמת ראבין לספר היובלות 8-9).
מחבר ספר חנוך הציב מספר השבעים אשר בנבואת ירמיה ודניאל לזמן הגאולה לרמז של שבעים אומות. ארבעת ראשי המלכים הנקראים בדניאל (י' י״ג) ״השרים הראשונים״ נמנים בס׳ חנוך בשמות והוא קורא אותם ארבעה הפנים: "הראשון הוא הרחום וארך אפים מיכאל הקדוש, והשני אשר על כל מחלות ועל כל מכות בני האדם הוא רפאל, והשלישי אשר על כל הכתות הוא גבריאל הקדוש, והרביעי אשר על התשובה ועל תקות היורשים חיי העולם הוא פנואל" (ס׳ חנוך פ' מ'). כנוי המלאכים בדניאל "עיר וקדיש" "עירין" נקראים בחנוך "שומרים" כלומר נוצרי התבל בהקיץ בלי שינה ותנומה, וכן בחבור "ספר השמים" עם יום הדין, "דינא יתיב וספרין פתיחין" הם בס׳ חנוך "לוחות השמים" לדין ומשפט, וכן באגדת חז״ל שלשה ספרים נפתחים בר״ה וכו׳, וכולם מיוסדים על הפסוק ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו (תהילים ס״ט:כ״ט), ונאמר ויקשב ה׳ וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו (מלאכי ג׳:ט״ז), והסופר המזכיר הוא מטטרון "דאיתיהבא ליה רשותא למיתב ולמיכתב" (חגיגה ט״ו.) ומטטרון הוא חנוך. שני המלאכים עזא ועזאל נזכרו גם בזהר פ׳ בראשית (דפוס מנטובה דף ל"ז ע"א), והני עזא ועזאל דמרדו לעילא ואפיל לון קב״ה ואגלימו בארעא ואתקיימו ביה ולא יכילו לאתפשטא מניה, ולבתר טעו בתר נשי עלמא, ועד כען יומא דא אינון קיימא ואלפא חרשין לבני נשי ואולידו בנין וקרו להו ענקים וכו׳ (שם נ״ח.), ובגין דא הוו ישראל מקרבין לעזאזל לגבי ההוא חשך וכו׳ לקיימא קרא אם רעב שונאך האכילהו לחם (שם במדבר קכ״ג:), וכן בנוסחת בית המדרש (ח״ד 127): "עזאל לא חזר בתשובה ועדיין הוא עומד בקלקולו להסית בני אדם לדבר עבירה במיני צבעונין של נשים, ולכך היו ישראל מקריבין קרבנות ביוה״כ איל אחד לה' שיכפר על בני ישראל ואיל אחד לעזאזל שיסבול עונותיהם של ישראל, והוא עזאזל שבתורה". ספר חנוך נחלק לק״ח פרקים או פרשיות, אך חלוקת הפרשיות והפסוקים נתחלפו בנוסחאות שונות במוקדם ומאוחר וגם מלאים שבושים וטעיות של המעתיקים והמתרגמים.
ויש עוד ספר חנוך שנקרא ג״כ חנוך הפילוסוף ובלשון ערבי אידריס, והוא כולל מוסר ודרך ארץ ומעניני משפטי הכוכבים, לדעת שטיינשניידר נעתק מלשון רומית והוא פרק מס' Disciplina Clericalis ומחברו פטרוס אלפונסו (רשימת ש״ש סי' 3546). ור״א בן הגר״א בספרו רב פעלים אומר כי נדפס בקושטא בשנת רע"ח ומביא מאמרים ממנו מה שמצא בספרים אחרים: מספר המוסר לר׳ יהודה כלץ (ונדפס בקושטא רצ״ז מנטובה שי״ח וקראקא שנ״ח) וז״ל: ראיתי בספר חנוך בסוד עץ הדעת טוב ורע ענין גדול ונסתר בסוד נשים האורגות בתים לאשרה, כי האריגה ההיא בבתים ידועים שהם ארבעה בתים מתהפכים בסודות תמוהים גדולים ונפלאים, וכל אותן הבתים יש להם שמות בשמות [שונות] והדברים עמוקים ונפלאים. ראיתי בבית י״ג והוא הבית הנקרא באותה הסכמה בסוד הבתים בית הדוב, והוא דבר נפלא בקורותיו ועניניו, והנשים היודעות האריגה ההיא בכשפנותן קוראות לזה הבית צפורן שמיר והוא על ענין ידוע. והן מלקטות הצפרנים הנופלות מארץ מבני אדם ועושין מהן קטרת לעין ידוע, עין הימין של דוב, ולא תכפורנה רעתן מסוד החכמה ההיא לתת כח לאילנות לסוד האשרה. אמרו הרוצה להתיש כחן ומעשיהן יקח אש דולקת וישים כנגד צפרניו של ימין ויסתכל בהן היטב, ויכרות אותן וישליך לפניהן ויפתח ידו לעיניהם בחמש אצבעותיו ואז לא תשלחנה במעשיהם כי תשש כח הסיבה ההיא. וכיצד יקצצם, יתחיל בקמיצה ומדלג האמה ונוטל באצבע ומדלג הגודל ונוטל הזרת ואח"כ האמה ואח״כ הגודל, כי אם נוטל אותם זו אחר זו יהיה שכחן עד מאד, ואם יתחיל באמה הוא יקבור את בניו, ואם יתחיל בזרת יוציאו עליו שם רע ויתקיים. והני מילי ביד שמאל אבל בימין מתחיל בגודל ומסיים בקמיצה, והמסתכל בצפרניו במוצאי שבת לאור האש מתיש כח סבה אחרת המתפשטת באותה לילה בעולם ואינו ניזוק כל אותו שבוע וכו׳ עכ״ל (ע״ע הבדלה; צפרנים באוצר ישראל).
וכתב ה״ר שמואל צרצה המכונה בלה״ק אבן סנה בספרו מקור חיים בפ' בראשית וז״ל: ומצאתי כתוב כי נכתב בספר דתות הנביאים כי חנוך היה חכם גדול וחסיד שהכניס העמים תחת עבודת האל יתברך ושהוציא תחלה חכמת הכוכבים, וששם דת לכל יושבי שבעה האקלימים לכל אחד הדת אשר יאות לפי הטבע של אותו אקלים (ר״ל במזג המדות), וצוה להם שיעשו מועדים ושיעשו בהם קרבנות וכו' וצוה לקצת מהם שלא יאכלו מאכלים ידועים, והתיר אותם לקצתם, ושישמרו מלשכב עם הנדות, ושישמרו עצמם מטומאת המתים, ושתהיה כוונתם להתמדת הישוב, וחלק העם לשלשה משמרות: כהנים מלכים והמון ענינים רבים אחרים עכ"ל (רב פעלים 64), ואפשר שספר חנוך שמובא בספר המוסר הוא ספר חנוך אחר.