משנה
משנתנו היא המשך המשנה בהלכה הקודמת שאמרה, שנשים בחול המועד מענות, אבל לא מטפחות.
ובראשי חדשים, בחנוכה ובפורים מענות ומטפחות בזה ובזה – הנשים המקוננות בפני המת, בין בראשי חודשים ובין בחנוכה ובפורים, כולן עונות כאחת ומכות כף על כף או על ירך, אבל לא מקוננות – כמבואר להלן (הגרסה ב"שרידי הירושלמי" ובכתבי יד של המשנה ושל הבבלי ובמשנה שבבבלי: בראשי חודשים, בחנוכה ובפורים מענות ומטפחות; בזה ובזה לא מקוננות – בין בחול המועד ובין בראשי חודשים ובחנוכה ובפורים לא מקוננות). נקבר המת – לאחר שקברו את המת, לא מענות ולא מטפחות – וכל שכן לא מקוננות, אפילו בראשי חודשים ובחנוכה ובפורים, וכל שכן בחול המועד.
המשנה בהלכה הקודמת ומשנתנו מדברות במת שאינו תלמיד חכם, אבל לתלמיד חכם שמת, בין בחול המועד ובין בראש חודש ובחנוכה ובפורים, מענות ומקוננות כדרכן בחול, ודווקא בפניו ולא שלא בפניו (ראה לעיל בהלכה ז).
אי זה הוא עינוי – שאמרה המשנה ("מענות")? - שכולן עונות כאחת – שכל הנשים מקוננות יחד; וקינה? – ואי זו היא קינה שאמרה המשנה ("מקוננות")? - שאחת מדברת – דברי קינה, וכולן עונות אחריה – כל מה שהיא אומרת, שנאמר (בהזמנת המקוננות בשל בוא החורבן): "וְלַמֵּדְנָה בְנוֹתֵיכֶם נֶהִי, וְאִשָּׁה רְעוּתָהּ קִינָה" (ירמיהו ט,יט) – ה' מצווה למקוננות ללמד את בנותיהן ואת חברותיהן לומר קינות. האישה המלמדת את חברתה אומרת קינה, וחברתה עונה אחריה. הרי שדרך אמירת קינה היא שאחת אומרת וחברתה עונה אחריה. המקוננות הן נשים המאומנות להשמיע קינות בזמן קבורת המת.
בספרות התנאית נזכרות תמיד נשים כמקוננות. כיון שהמקוננות היו תמיד נשים, שהארמית היתה שכיחה יותר ביניהן, אולי לכן אמרו, שהארמית נאה לקינות (ירושלמי מגילה א,יא וסוטה ז,ב). המקוננות התחילו בקינותיהן בבית המת, והמשיכו בכך בשעת הלוויה.
אבל לעתיד לבוא, מהו (מה הוא) אומר? – מה הכתוב אומר? - "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, וּמָחָה י'י אלהים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים" וגו' (ישעיהו כה,ח) – ה' ישמיד את המוות (ישים לו קץ) לעולם, ולא תראינה עוד דמעות על פני בני האדם, כי לא יהיה עוד אבל וצער בעולם. – משפט זה נוסף, כדי לסיים את המסכת בדברי תנחומים (משפט זה אינו ב"שרידי הירושלמי").
• • •
גמרא
כיון שהמשנה הקודמת והמשנה הזו דיברו בענין עינוי וטיפוח בחול המועד, בראשי חודשים ובחנוכה, מספרים כאן בענין הבראה בימים הללו.
מספרים: רבי תנחום בר עיליי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי-הרביעי) דמך בחנוכתא – נפטר בחנוכה. רבי דוסא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) דמך בריש ירחא דניסן – נפטר בראש חודש ניסן. עבדין ליה (ב"שרידי הירושלמי": לון) איברייא – עשו להם (לאבלים שלהם) הבראה (נתינת אוכל לאבל, שהאבל אינו אוכל משלו אלא אוכל משל אחרים). סברין מימר: – סברו (חשבו חכמים) לומר: מן דעתון דרבנן – מדעתם (על דעתם) של חכמים (שעשו להם הברייה על פי דעת חכמים), ובדקון ואשכחון דלא מן דעתון דרבנן – ובדקו ומצאו שלא מדעתם של חכמים (שעשו להם הבראה בניגוד לדעת חכמים, שלא כמו שסברו).
ומספרים עוד: רבי קרוספי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) דמך במועדא – נפטר במועד (בחול המועד), ועבדון ליה איברייא – ועשו לו הבראה. סברין מימר: – סברו לומר: מן דעתיה דרבי אמי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) – מדעתו של רבי אמי, ובדקון ואשכחון דלא מן דעתיה דרבי אמי – ובדקו ומצאו שלא מדעתו של רבי אמי.
לפי מה שסיפרו כאן, אין להברות את האבל בחנוכה, בראש חודש ובחול המועד. אבל לפי המשנה לעיל ג,ז, מותר להברות בחול המועד את קרוביו של המת (המשנה הזו הובאה בירושלמי לעיל ג,ב, ומשם מוכח, שהמשנה מדברת בחול המועד), ולפי הברייתא שהביאו לעיל ג,ז, חכם שמת - הכל נחשבים כקרוביו ומותר להברות אותם עליו בחול המועד (מהמעשה שסיפרו שם על רבי אבון שמת בחול המועד מוכח, שהברייתא מדברת בחול המועד). ואם כן, במעשה שסיפרו כאן על רבי קרוספי שמת בחול המועד, היה מותר להברות עליו בחול המועד את הכל, שלא כדעת רבי אמי. וכבר עמדו ראשונים על מחלוקת זו שבין הסוגיות שבירושלמי.
ראשונים נחלקו בענין הבראה בחול המועד. יש סוברים, שמברים בחול המועד, אף על פי שאין אבלות במועד, שכן שנינו: "אין מברים אלא קרוביו של מת, ואין מברים אלא על מיטות זקופות", והם מפרשים, שבמועד הדברים אמורים (והביאו ראיה מהירושלמי לעיל ג,ז על רבי אבון). ויש חולקים וסוברים, שכיון שאין אבלות במועד אין מברים, ומה ששנינו: "אין מברים אלא קרוביו של מת, ואין מברים אלא על מיטות זקופות" הם מפרשים, שבחול הדברים אמורים (והביאו ראיה מהירושלמי כאן, שעשו לרבי קרוספי הבראה שלא מדעתו של רבי אמי).
• • •
במשנה שבהלכה ח שנינו: אין מניחים את המיטה של נשים ברחוב לעולם, מפני הכבוד.
רבי חלבו (אמורא בדור השלישי) אמר בשם רבי בא בר זבדא (אמורא בדור השני-השלישי) שאמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): אפילו לשעה – אין מניחים מיטת מתים של נשים ברחוב אפילו לזמן קצר. מניין למדים הלכה זו? - מן הדא: – מן זו (מן הכתוב הזה בענין מיתת מרים): "וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם" (במדבר כ,א) – מלשון הכתוב שכפל את המילה "שם" יש ללמוד, שמרים נקברה במקום שמתה, ולא הוליכו אותה למקום אחר, והיתה קבורתה סמוך למיתתה. מכאן שראוי לקרב את קבורתן של נשים למיתתן, שכמו שמרים נקברה סמוך למקום מיתתה, כך הנשים נקברות סמוך לזמן מיתתן, ולכן אין להשהות את קבורתן בהנחת מיטתן ברחוב.
במסכת שמחות יא,ב שנו: מניחים את האיש ברחוב, ואין מניחים את האישה ברחוב.
בבבלי מועד קטן כז,ב-כח,א אמרו: ולא של נשים לעולם מפני הכבוד. - אמרי נהרדעי: לא שנו אלא של חיה (רש"י: יולדת, ומתה מחמת לידה, שהיא שופעת דם לאחר מיתה); אבל של שאר נשים - מניחים. רבי אלעזר אמר: אפילו של שאר נשים, דכתיב: "ותמות שם מרים ותיקבר שם" (במדבר כ) - סמוך למיתה קבורה.
במדרש שכל טוב בראשית לה,ח נאמר: "ותמות דבורה מינקת רבקה ותיקבר מתחת לבית אל" - מכאן שנו רבותינו: אין מניחים את המיטה ברחוב... של נשים לעולם מפני הכבוד, שנאמר: "ותמות דבורה... ותיקבר...", וכתיב: "ותמות שם מרים ותיקבר שם" (במדבר כ,א) - סמוך למיתה קבורה.
ובבראשית רבה פב,ט נאמר: "ותמות רחל ותיקבר בדרך אפרתה היא בית לחם" - סמוך למיתה קבורה (שהרי רחל מתה בבית לחם ונקברה בבית לחם).
ובבתי מדרשות חלק א מדרש "אספה" נאמר: "ותמות שם מרים ותיקבר שם" - נקברה במקום שמתה.
בבבלי ובירושלמי למדו ממרים שסמוך למיתה קבורה, ולא למדו מדבורה ומרחל, משום שבמרים נאמר: "ותמות שם מרים ותיקבר שם", ואילו בדבורה וברחל אפשר ששם המקום שנאמר בהן מוסב רק על "ותיקבר" ואינו מוסב גם על "ותמות".
בילקוט שמעוני - תורה פרשת 'מסעי' רמז תשפז נאמר: כשמתה מרים, לא ספדוה ולא קברוה (כל ישראל), אלא משה בראש ואהרן ברגל והלכו וקברוה. ...אמר (משה): כשמתה מרים, לא בא אחד מישראל אצלנו אלא אני ואהרן ובניו, ועמדנו לפני מיטתה ובכינו עליה וספדנוה וקברנוה.
בבבלי ראש השנה כה,א אמרו: תנו רבנן: פעם אחת נתקשרו שמים בעבים ונראית דמות לבנה בעשרים ותשעה לחודש. כסבורים העם לומר: ראש חודש... ואותו היום מתה אימו של בן זזא, והספידה רבן גמליאל הספד גדול (קרא ואסף אנשים רבים להספדה). לא מפני שראויה לכך (רמב"ן בתורת האדם: על הספד גדול הוא חוזר, לא שלא יספידו נשים), אלא כדי שידעו העם שלא קידשו בית דין את החודש (שאין מספידים בראש חודש).
מספידים את הנשים שמתו, אלא שאין משהים את קבורתן ואין מניחים את מיטתן ברחוב כדי שיבואו רבים להספדן.
• • •
במשנה שבהלכה ח שנינו: אין מניחים את המיטה ברחוב (בחול המועד), שלא להרגיל את ההספד.
שואלים: ואנן (והא אנן) חמיי רבנן עניין בדיבורא (בדיבוריא)! – והרי אנו רואים את החכמים עונים בדברים (בחול המועד)! (עונים בשעת הקילוסים (דברי שבח) הנאמרים לכבודו של המת, כשמוציאים אותו במיטה לקבורה. ומדוע אין חוששים שמא יבואו לידי הספד שהוא אסור בחול המועד?)
ומשיבים: אמר רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): חבירים (תלמידי חכמים) זריזין הן, ואינן באין לידי הספד – הם מדקדקים שלא יבואו לידי הספד (שלא יגיעו מתוך אמירת הקילוסים על המת והענייה אחריהם למעמד של הספד. הספד הוא מעמד של בכי ברבים, שמבכים את המת ומעוררים אחרים לבכות על המת. כשהקילוסים נאמרים בחבורת חכמים אין חשש לבכי).
עניין בדיבוריא
בירושלמי ברכות ג,א ונזיר ז,א, בבראשית רבה כי"ו פרשה צו ובקהלת רבה פרשה ז פסוק ב נאמר: רבי זעירא שרע (נשמט ונפל לארץ) בדיבוריא (בשעת הקילוסים על מת). אתון / אזלון בעיין מיזקפוניה (באו / הלכו וביקשו לזוקפו ולהקימו, שחשבו שנפל שלא בכוונה), ואשכחוניה איעני [בדיבוריא] (מצאוהו עונה אחר הקילוסים, כשהוא שוכב על הארץ). אמרו ליה: מהו כן? (מהו זה? למה אתה עונה אחר הקילוסים כשאתה שוכב לארץ? שהבינו שלא נפל אלא שכב לארץ בכוונה) - אמר לון: להן דאתינן (לזה (המקום) שאנו באים. רבי זעירא שכב לארץ באופן סמלי, כדי לזכור שסופו של כל אדם למות ולהיקבר בארץ), על שם "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה, באשר הוא סוף כל האדם, והחי ייתן אל ליבו" (קהלת ז,ב) (עורכים הספד למת, כדי שהאנשים החיים ייתנו את ליבם על סופו של כל אדם שהוא המוות).
דיבוריא
בירושלמי מועד קטן א,ה ובמקבילות אמרו: ליקוטי עצמות אין אומרים עליהם קינים ונהי, אבל אומרים עליהם דברים. - מהו דברים? - רבנן דקיסרין אמרי: קילוסים.
ובמסכת שמחות ג,ג שנו: כל היוצא במיטה מקלסים לפניו.
ושם ג,ו שנו: בירושלים לא היו אומרים לפני מיטתו של מת אלא דבריו (קילוסיו) של מת, וביהודה היו אומרים דברים שיש בו ודברים שאין בו. המהלכים אחרי המיטה לא היו עונים אחריהם אלא דברים שיש בו.
הרי ש"דברים" ("דיבוריא") שאומרים על המת הם קילוסים שמקלסים אותו בשעת לווית המת. ובשעה שהיו אומרים את ה"דברים" (הקילוסים), היו עונים אחריהם. והסדר בדיבור ובענייה היה כמו בקינה ששנינו במשנתנו: קינה - שאחת מדברת וכולן עונות אחריה.
נראה ש"דברים" (קילוסים) אלה (בירושלמי כאן ולעיל א,ה ובירושלמי בברכות ובנזיר) אינם הקילוסים בשבחי המת שנאמרו בשעת הקבורה לפני מיטתו של המת, אלא הם דברי שיר בענין המוות וצידוק הדין וכן דרשת אפטרה (פטירת הרבים) בשבחי המת שנאמרו לאחר הקבורה בעת ברכת האבלים ותנחומי האבלים ("מחקרים בתלמוד ובמדרש - ספר זיכרון").
• • •
במשנה שנינו, שנשים בחול המועד לא מקוננות.
תני: – שנוי (שנו ברייתא בתוספתא): אין מוליכין חלילין לבית האבל (שמתאבלים בו על מת, ועורכים בו הספד למת ומקוננים עליו) – אסור להביא בחול המועד חלילים ממקום אחר להספיד ולקונן על מת, מפני שאסור להספיד ולקונן בחול המועד (המנהג היה להשמיע צלילי קינה בחלילים בשעת הספד המת), אבל מוליכין חלילין לבית השמחה (מקום שנערכת בו סעודת שמחה) ולבית המשתה (מקום שנערכת בו סעודת חתונה) – מותר להביא בחול המועד חלילים ממקום אחר לשמח חתן וכלה ואת המשתתפים בסעודה, מפני שמותר לערוך בחול המועד סעודת שמחה וסעודת חתונה (כשהיו הנישואין לפני המועד, וימי המשתה שלאחר יום הנישואין חלים במועד (ראה ירושלמי לעיל א,ז). בית אבל, בית משתה ובית שמחה נזכרים בקהלת ז,ב ו-ד).
בתוספתא מועד קטן ב,יז שנו: אין מוליכים חלילים לבית האבל אלא לבית המשתה ולבית השמחה במקום שנהגו.
המילים "במקום שנהגו" דבוקים לבית השמחה בלבד, והיא שמחת מרעות (ידידות, חברות). ובמקום שנהגו לחלל בחלילים אף בבית השמחה מוליכים לשם חלילים בחול המועד. אבל בבית המשתה בוודאי שהיו נוהגים לחלל בחלילים ("תוספתא כפשוטה").
בתוספתא שם שנו: אי זהו מספד (שדנו בו במשנה)? - זה שעל הלב, שנאמר: "על שדיים סופדים" (ישעיהו לב,יב); טיפוח - בידיים; קילוס - זה פישוט זרועות.
ובבבלי מועד קטן כז,ב אמרו: אמר עולא: הספד על לב (רש"י: מטפח כנגד הלב), דכתיב: "על שדיים סופדים" (ישעיהו לב), טיפוח - ביד (רש"י: סופק ידיו זו לזו), קילוס - ברגל (רש"י: מכה רגלו בקרקע).
ההספד, הקינה והקילוסים היו מלווים בתנועות של אברי הגוף המביעות צער (ראה יחזקאל ו,יא).
גם שמחה היתה מלווה בתנועות של אברי הגוף המביעות שמחה (ראה יחזקאל כה,ו). וכן חלילים היו משמשים למת ולכלה.
• • •