(22) ולא משום טובת המלך, וכמו שמבאר. וכן הוא ברש"י כאן, ויובא בהערה 36.
(23) פירוש - המן הציע כי יתן כסף למלך בעבור גזירה זו ["אם על המלך טוב יכתב לאבדם ועשרת אלפים ככר כסף אשקול על ידי עושי המלאכה להביא אל גנזי המלך" (למעלה ג, ט)]. ואם כוונת המן היא לטובת המלך, מהו הצורך בנתינת הכסף, הרי אם המלך יחליט שטובתו אינה מחייבת לאבד את היהודים, מה לו להמן לנסות להשפיע על המלך [על ידי נתינת הכסף] שיחליט באופן אחר.
(24) פירוש - הטעם שאסתר אמרה "כי נמכרנו אני ועמי" הוא כדי להורות בבירור שהמניעים של המן אינם משום טובת המלך, אלא משום שנאת היהודים היוקדת בו.
(25) כי הרי אחשורוש סירב לקבל את הכסף, שאמר [למעלה ג, יא] "ויאמר המלך להמן הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך".
(26) לשון היוסף לקח כאן: "אבל לא אמרה פה 'נמכרנו' שנמכרנו בכסף, שהרי לא נתקיים להיותו מכר, אבל ניתנו בלא כסף. ואפשר שאחר שהמלך אמר 'הכסף נתון לך' הרי הוא כאילו אמר נתקבלתי והכסף מתנה, והעם מכר". וכן כתב המנות הלוי למעלה [קכד.]: "הכסף הרי כאילו התקבלתי, ובא אל גנזי, ואני נותנו לך". וכן הגר"א כתב כאן: "אמרה 'כי נמכרנו' כי אחשורוש נתן את ישראל ביד המן בתורת מכירה, כמו שנאמר לעיל 'הכסף נתון לך', פירוש במתנה, ולא אמר 'מחול לך', כי אמר אני נותן לך הכסף כאילו התקבלתי, ואחר כך נתן לו". וכאמור לשון המקרא מסייעו, שאמר "הכסף נתון לך", ואילו לא היה כאן מכר כלל היה לו לומר "הכסף יהיה לך", שהרי הכסף עדיין היה בידיו של המן. וכן נאמר [בראשית לג, ט] "ויאמר עשו יש לי רב אחי יהי לך אשר לך".
(27) בא לבאר את המשך הפסוק "כי אין הצר שוה בנזק המלך". ופותח במלים "ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו", כי כן הוא במאמר שיביא בסמוך [ראה הערה הבאה].
(28) לשון הגמרא הוא "'כי נמכרנו אני ועמי וגו' כי אין הצר שוה בנזק המלך', אמרה לו, צר זה אינו שוה בנזק של מלך; איקני בה בְּוַשְׁתִּי וקטלה, השתא איקני בדידי ומבעי למקטלי". ופירושו שלשעבר הוא [המן] קינא בושתי והרגה, ועתה הוא מקנא בי ורוצה להרגני. וראה הערה 30.
(29) "שוה - חושש" [רש"י מגילה טז.].
(30) לשון המהרש"א [שם]: "דכבר קטל את ושתי, דהוא ממוכן [למעלה א, טז] הוא המן כדאמרינן לעיל [מגילה יב:], השתא בעי נמי למקטלי. ואין לך נזק גדול מזה, דבר התלוי בגופו של מלך, דאשתו כגופו [ברכות כד.]".