(1) כדי ליישב שאלה זו כתב כאן רש"י "ומרדכי ידע - בעל החלום אמר לו שהסכימו העליונים לכך, לפי שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר, ושנהנו מסעודת אחשורוש". וכן הראב"ע בשני פירושיו מרמז לקושי זה. וכן היוסף לקח הקשה כן [למעלה ג, יב]. וכן האריך בזה כאן המנות הלוי [קכז:]. והמלבי"ם כאן הקשה "מהי הרבותא שמרדכי ידע, הלא היה הדת גלוי לכל העמים". וראה להלן ציון 13.
(2) פירוש - בספרים שיצאו מבית המלך לא נתפרש שהגזירה יצאה לעולם על ידי המן הרשע, והיה ניתן לחשוב שכך גזר אחשורוש ללא התערבות של המן, וכמו שמבאר.
(3) כי "פתשגן הכתב" [למעלה ג, יד] הוא מפרט את ציווי המלך [כמבואר למעלה פ"ג לפני ציון 628], ולא מי הביא לציווי זה.
(4) בפתיחה [לאחר ציון 261], ופ"ג [לאחר ציון 529, ולאחר ציון 580]. וראה להלן ציון 190, ופ"ה ציון 195.
(5) לשונו למעלה בפתיחה [לאחר ציון 261]: "פירוש זה, שבא לומר כי ענין המן היה הפורעניות שלא היה בכל הצרות שעברו על ישראל, כי נמכרו להשמיד ולהרוג ולאבד את כלם. וזה מפני כי המן אדם ולא מלך, כי המלך מצד מלכותו הוא מבקש עבדים וממשלה עליהם, שאין מלך בלא עם. והמדינה שמורדת במלך מבקש המלך לייסרם, ולא לכלותם לגמרי... מלך שהוא עומד על ישראל, אינו מבקש לעקור את הכל". וראה להלן ציונים 17, 190, ופ"י הערה 60.
(6) לשונו למעלה בפתיחה [לאחר ציון 277]: "כי כאשר המתנגד הוא האדם ולא מלך, אז הוא מבקש לאבד את הכל, כמו שעשה המן. כי אמרו זכרונם לברכה [אבות פ"ג מ"ב] ש'אם אין מורא מלכות איש את רעהו חיים בלעו'. ודבר זה בארנו במקומו בחבור דרך חיים [שם] כי האדם מצד שהוא אדם אשר נברא שהוא מושל בתחתונים, נברא יחידי, כי כך ראוי מצד עצם הבריאה. ולכך כל אדם רוצה לבלעות את חבירו, שלא יהיה נמצא אחר זולתו. לכך המן, אילו היה מלך, לא היה מבקש לאבד את הכל. אבל זה היה אדם, לכך היה רוצה לבלעות את ישראל. ודבר זה נרמז בכתוב [תהלים קכד, ב-ג] 'לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם אזי חיים בלעונו', כמו שאמר גם כן 'איש את רעהו חיים בלעו'. כמו שאמרנו כי האדם נברא יחידי, שתראה מזה כי כן בטבע בריאתו של אדם שיהיה יחידי. וזה מפני כי האדם הוא מלך בתחתונים, כי תחתיו כל הנבראים התחתונים, ואין שני מלכים משתמשים בכתר אחד [חולין ס:]... המן לא היה מקבל מלכותו יתברך, והיה רוצה לבלעות הכל. וזה שאמר 'לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם', כמו שבארנו". ולמעלה פ"ג [לאחר ציון 529] כתב: "ומצד כי הוא מלך אשר הכל הוא תחתיו, ובפרט מלכות כמו אחשורוש שהוא היה מולך בכיפה [מגילה יא.], אשר מן השם יתברך [באה] אליו המלכות, שאין השכל נותן שיהיה בא ממנו האבוד אל האומה של ישראל, כי המלך הוא להעמיד הכל, לכך אין למלך לכלותם. והמן הוא היה מוציא אותם מרשותו של אחשורוש, כמו שאמר הכתוב [תהלים קכד, ב] 'לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם', ולא מלך [מגילה יא.]. כי המלך הוא להעמיד הקיום, ואין מצד המלך כליון. מה שאין כן באדם, כי האדם אדרבה, רוצה לכלות האחר, כמו שכתבנו למעלה". ובהמשך שם [לאחר ציון 578] כתב: "כי הנביאים מתנבאים על התוכחה מן השם יתברך שלא יבא עליהם. ומפני כי הוא יתברך חס על ברואיו, אינם יראים כל כך. אבל הסרת הטבעת מורה כי המלך מסלק מאתו דבר זה, ונותן אותו ביד האדם. וכל זמן שהוא ביד המלך, כבר התבאר כי הוא מוקים מלכים, ומפני שהוא יתברך מקים מלכים, והם כמו שלוחים מן השם יתברך, גם כן אין רצונם לכלות הכל. אבל כאשר נמסר לאדם הדיוט, מפניו הם יראים, כמו שהתבאר למעלה". ובהמשך הפרק הזה [לאחר ציון 189] כתב: "כי מרדכי בא לומר לאסתר כמה גדול הוא הצרה, כי אילו אחשורוש עשה זה מעצמו ככה, כבר אמרנו כי אין גזירת המלך קשה... אבל כבר יצאו ישראל מיד אחשורוש על ידי הכסף שנתן לאחשורוש, ואינם ביד המלך, רק ביד המן, ובשביל זה הצרה גדולה היא מאוד". וראה להלן פ"ח הערה 359.
(7) מרדכי.
(8) של המן.
(9) פירוש - מרדכי הכיר בהמן שהוא עמלקי, וכמו שאמרו [מסכת סופרים פי"ג מ"ו] "המן המדתא אגגי, בר ביזא, בר אפליטוס, בר דיוס, בר דיזוט, בר פרוס, בר נידן, בר בעלקן, בר אנטמירוס, בר הורם, בר הודורס, בר שגר, בר נגר, בר פרמשתא, בר ויזתא, בר עמלק, בר לחינתיה דאליפז, בוכריה דעשו" [ראה להלן ציונים 49, 176, 319, 330]. וביונתן בן עוזיאל [למעלה ג, א] איתא "המן בר המדתא די מזרעית אגג בר עמלק רשיעא", וכמלוקט למעלה בהקדמה הערה 97. וכך עמלק מתואר שהוא קוץ מכאיב [אסת"ר ט, ב], ויובא להלן ה, יד [לאחר ציון 594]. וכן רבנו בחיי [שמות יח, א] כתב: "ידוע כי זרעו של עשו קוץ מכאיב לישראל בכל הדורות". והוא על שם הפסוק [יחזקאל כח, כד] "ולא יהיה עוד לבית ישראל סילון ממאיר וקוץ מכאיב מכל סביבותם השאטים אותם וידעו כי אני ה' אלקים", ושם מדובר באויבי ישראל, וכמו שכתב רש"י [שם] "לפי שניבא על עמון ומואב ופלשתים ואדום וצור וצידון שהם שכיני ארץ ישראל שיחרבו, ומאחר שיאבדו כולן לא יהיה סילון וקוץ לישראל בכל סביבותם שיכאיבם ושירע להם". ורש"י [במדבר כא, א] כתב: "עמלק מעולם רצועת מרדות לישראל מזומן בכל עת לפורענות" [ראה למעלה הקדמה הערה 576, פ"ה הערה 598, להלן פ"ח הערות 100, 104, 201, ופ"ט הערה 156].
(10) "גבה המן מאחשורוש - שמלאו לבו לדבר מה שלא עלה על לב אחשורוש" [רש"י שם].
(11) בגמרא שלפנינו לא הובא האיכא דאמרי הזה, אך הובא בעין יעקב, וכדרכו מביא כגירסת העין יעקב, וכמלוקט למעלה פ"א הערה 1, פ"ב הערה 27, ופ"ג הערה 197. וראה להלן הערות 72, 131, 277, 446, 455.
(12) "גבר מלכא עילאה - כינוי הוא להיפוך, בלשון נקיה" [רש"י שם].
(13) "כאשר ראה [מרדכי] כי המן כתב ספרים להשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים ואין הקב"ה עושה דין בו, כאילו גבה חס ושלום מלכא תתאי, ולכך היה ירא מרדכי מאחר שאין הקב"ה עושה דין בו, אם כן החטא גדול כל כך, ויהיה [המן] גומר מחשבתו מה שירצה" [לשונו בהמשך].
(14) "והרי כתיב [למעלה ג, טו] 'והעיר שושן נבוכה', אם כן הכל ידעו" [לשונו למעלה לפני ציון 1].
(15) כמבואר למעלה כמה פעמים, וכגון למעלה פ"א [לאחר ציון 44] כתב: "קשה, שהיה לו לכתוב [למעלה א, א] 'ויהי בימי המלך אחשורש', ולא זכר אותו בשם 'מלך'... כי המעשה עצמו שעליו באה המגילה, מה שאירע לישראל, היה דבר שנוי, שאין ראוי למלך שיתן אומה שלימה להשמיד ולהרוג, והוא דבר שאינו לפי השכל... על זה אמר 'ויהי בימי אחשורש', כלומר מעשה המגילה שהיה הכל יוצא מסדר הראוי... ולא שייך להזכיר 'מלך', אשר המלך הוא הסדר, ומסדר את הכל". ולמעלה פ"ג [לאחר ציון 491] כתב: "כי המן חשב כי המלך לא ישמע לו שיהיה מאבד אומה שלימה". ושם [פסוק טו (לאחר ציון 665)] כתב: "אחשורוש שמכר את ישראל להמן לכלות אומה שלימה, ואין זה כסדר העולם". וראה למעלה בפתיחה הערה 401, פ"א הערות 99, 108, ופ"ג הערות 492, 533, 586, 594, 652, 667.
(16) פירוש - לכך מרדכי חשש מגזירה זו, כי מעשה זה הוא פרי ידיו של המן, ולא של אחשורוש, ויש לחשוש מאדם יותר ממלך, וכמו שביאר למעלה [לאחר ציון 4]. ולהלן [ו, יא (לאחר ציון 267)] יישב שאלה זו באופן נוסף, והוא שהגזירה נודעה למרדכי לפני יג ניסן, ורק כתיבת הספרים למדינות המלך הרחוקות היתה ביום יג ניסן [להלן ג, יב], אך בשושן כבר יצא כתב מוקדם יותר. ומרדכי ידע שהמלך נתן את כל היהודים שבכל מדינות המלך לידי המן לפני יג ניסן, וזה דבר שאחרים לא ידעו.
(17) "כי עיקר המלך להחיות את העם, ולא להמית אותם" [לשונו למעלה לפני ציון 5].
(18) פירוש - ההבדל בין שתי הדעות האלו הוא, שלדעה הראשונה המן חפץ בדבר שאחשורוש לא היה עושה [לאבד אומה שלימה], וכמו שפירש רש"י בגמרא [מגילה טו.] "גבה המן מאחשורוש - שמלאו לבו לדבר מה שלא עלה על לב אחשורוש" [הובא בהערה 10]. נמצא שעיקר ידיעת מרדכי ["ומרדכי ידע"] היה שידע כי דבר זה נעשה על ידי המן, ולא על ידי אחשורוש. אך לדעה השניה יש כאן תוספת ידיעה, שהואיל ואחשורוש נכנע לדעת המן, לכן מרדכי הבין מכך שנחתם הדבר למעלה, דכיון שראה שניתנה רשות לעשות דבר אשר אינו מן הסדר וממנהגו של עולם, בהכרח שאיירי בגזירת עירין עליונים.
(19) להרוג אומה שלימה. ולמעלה פ"א [לאחר ציון 49] כתב: "כי המעשה עצמו שעליו באה המגילה, מה שאירע לישראל, היה דבר שנוי, שאין ראוי למלך שיתן אומה שלימה להשמיד ולהרוג, והוא דבר שאינו לפי השכל". ושם [לפני ציון 99] כתב: "פורעניות כמו זה שהוא שנוי סדר העולם, לכלות ולאבד אומה שלימה". וראה למעלה פ"ג הערות 492, 652, 656, ולהלן פ"ו הערה 225.
(20) "אף כי" - בפרט כי.
(21) פירוש - הואיל והוא דבר זר מאוד, לכך נראה בעליל שמדובר בגזירה מן השמים, ולא בדבר הנתלה בפגעי הזמן, בבחינת "נס להרע" [ראה ריטב"א יומא נד:]. ובסמוך כתב "אם כן החטא גדול כל כך, ויהיה גומר מחשבתו מה שירצה, ולכך 'יקרע מרדכי את בגדיו'".
(22) יש להעיר, שעל שתיקת הקב"ה בכגון דא אמרו חכמים [יומא סט:] "למה נקרא שמן 'אנשי כנסת הגדולה', שהחזירו עטרה ליושנה. אתא משה אמר [דברים י, יז] 'האל הגדול הגבור והנורא'. אתא רמיה ואמר, נכרים מקרקרין בהיכלו ["שראה שרי נבוכדנצר נכנסין להיכל ומריעים בו ככל רצונם" (רש"י שם)], איה נוראותיו, לא אמר 'נורא'. אתא דניאל אמר, נכרים משתעבדים בבניו ["זה שבעים שנה" (רש"י שם)], איה גבורותיו, לא אמר 'גבור'. אתו אינהו ואמרו אדרבה זו היא גבורת גבורתו, שכובש את יצרו שנותן ארך אפים לרשעים ["שכובש יצרו כל השנים הללו שנשתעבדו בהן, ומאריך אפו על כל הגזירות שגוזרים על בניו" (רש"י שם)]. ואלו הן נוראותיו, שאלמלא מוראו של הקב"ה, היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות ["מן יום החורבן אתה למד נוראותיו, שכל האומות נאספו להשמידם, ונתקיימו מהן" (רש"י שם)]". הרי שהחכמים הבינו את שתיקתו יתברך, ומחמת כן זכו להקרא "אנשי כנסת הגדולה", ומדוע מרדכי [שהיה אף הוא מאנכה"ג (הקדמת הרמב"ם למשנה תורה)] מסיק משתיקת הקב"ה ש"גבה מלכא עילאי". ואולי אפשר לומר שנהי שאנשי כנסת הגדולה הבינו את שתיקתו יתברך, אך הבנה זו גופא באה אליהם רק בעקבות גאולת פורים, וכפי שכתב המהרש"א יומא סט:, וז"ל: "עד דאתו אנשי כנסת הגדולה שהיו גם בסוף שבעים שנים של גלות בבל, וראו באותן השנים שנצולו ישראל מכמה צרות, כגון מעשה המן שנצולו על ידי מרדכי, שהיה מכלל כנסת הגדולה, חזרו לומר הרי בכל השנים הללו שהאריך אף הקב"ה לרשעים, זו היא גבורתו, שכובש את יצרו". לכך בטרם שבאה גאולת פורים, עדיין רועמת השאלה "איה נוראותיו, איה גבורותיו".
(23) לשון הפסוקים שם [בראשית מד, יב-יג] "ויחפש בגדול החל ובקטן כלה וימצא הגביע באמתחת בנימין, ויקרעו שמלותם וגו'".
(24) "ותרן - לעבור על כל פשעם. יופקרו חייו וגופו, שמורה אל הבריות לחטוא" [רש"י ב"ק נ.]. וראה למעלה פ"ג הערה 659.
(25) תרגום: מאריך אפו וגובה את שלו.
(26) בא לבאר ריש דברי המדרש, שקריעת הבגד של מרדכי היא מחמת שבנימין גרם לאחיו שיקרעו בגדיהם.
(27) "דין גמור, שהוא הכליון הגמור" [לשונו להלן ד, ה].
(28) פירוש - אין מעשה של כליון יותר מקריעת בגדים. ונראה שזהו מצד שני צדדים; מצד הקורע, ד"כל קריעה צריך כח" [לשונו בנתיב העבודה פי"א (א, קי:)]. וכן מצד ההפסד שנגרם לבגד, שלוקח בגד שלם ומכלה אותו על ידי הקריעה, "כמו הבגד שהוא שלם, קודם שמתחיל לקרוע קשה לקבל הקריעה, וכאשר מתחיל הקריעה, בקלות מוסיף הקרע תמיד" [לשונו בנתיב התורה ס"פ ז (שכב:)] ועל אביו ואמו אינו מאחה את הקרע לעולם [יו"ד סימן שמ, סעיף יז]. וכן לא מברכים על הקריעה, "דכיון שהיא קלקלה לא רצו לתקן בה לשון מצוה" [שבט יהודה יו"ד סימן שמ]. ואמרו חכמים [מו"ק כד.] "אבל שלא פרע ולא פירם חייב מיתה", ובגו"א ויקרא פ"י אות ז [רי:] למד מכך כמה האבילות היא חמורה.
(29) כמו קריעה על המת, שהמשחית לצורך מצוה אין בו משום בל תשחית, שנדחה איסור זה מפני המצוה, שהרי ציוו חכמים לקרוע על המת [שלטי הגבורים ע"ז פ"א בשם מהר"פ.]. והטעם הוא כי הקריעה עצמה היא הפסד גמור, ולכך היא נעשית רק על הפסד גמור שנעשה לו. דוגמה לדבר; בנצח ישראל פי"א [רעח:] כתב: "אל תתגודדו למת [דברים יד, א], שהיה דרך שלהם [של האומות] לעשות השחתה בעצמם בשביל ההשחתה שהגיע למת".
(30) כי הספרים יצאו עכשיו בחודש ניסן [למעלה ג, ז], ונכתב בהם שבעוד אחד עשר חודש [בחודש אדר] יעשו הגוים ח"ו כליה לישראל [שם פסוק יג], אך בינתים לא אירע דבר. וכן היוסף לקח כתב כאן: "אין הקריעה הזאת שקרע בגדיו כקריעה על המת, שהוא אחר היאוש, וכדי לשאת הקרע לאבילות, שהרי ראינו לא מנע עצמו מן הרחמים. ואדרבא, היה לבו בטוח בישועת ה', שנאמר [להלן פסוק יד] 'רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר'".
(31) פירוש - קריעה שלא ראויה היא בגדר בל תשחית [קידושין לב.], ולכך אין לקרוע יותר מטפח [שו"ע יו"ד סימן שמ ס"ג] משום שהוא בל תשחית [ב"ק צא:, וראה ברכי יוסף יו"ד שם], ואיך צדיק כמרדכי עשה מעשה מעין זה. והרי על צדיקים בפרט נאמר [חולין צא.] "מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם, וכל כך למה, לפי שאין פושטין ידיהן בגזל". ואודות שמרדכי הוא צדיק, כן אמרו [מגילה י:] "'לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה' [קהלת ב, כו], זה מרדכי הצדיק". ולמעלה פ"א [לאחר ציון 812] כתב: "כי עיקר שהוא צדיק הוא מרדכי". ואם כן, "איך נעשה דבר זה מן הצדיק מרדכי", והלא [יבמות צט:] "השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן, צדיקים עצמן לא כל שכן".
(32) כי הגביע נמצא באמתחתו בעלילה [בראשית מד, יב-יג].
(33) בגו"א במדבר פל"א אות ט כתב: "אחר שראה משה שמכירת יוסף על ידי מדינים [בראשית לז, לו], ראה שמדינים מתנגדים היו ליוסף, שאילו לא כן, לא היה מתגלגל על ידי מדינים מכירתו של יוסף. כי אין מגלגלין חובה לאדם אלא על ידי מי שהוא מתנגד לו, ועל ידו בא לו חובה", והובא למעלה פ"א הערה 1159, ופ"ב הערה 413.
(34) יש להבין, דסוף סוף כיצד מרדכי הצדיק עשה קריעה שאינה כל כך ראויה, הרי עדיין לא היה כאן הפסד. וכדי ליישב זאת כתב בסמוך [לאחר ציון 49] בזה"ל: "כל דבר שמגיע לצדיק שהוא יוצא מן הסדר והוא שנוי גדול, כמו זה, צריך לזה סבה, ואם לא כן לא הגיע דבר כמו זה לצדיק דבר שהוא יוצא מסדר העולם. ומכל שכן מאחר כי מצינו שגרם בנימין הקריעה לשבטים, ועתה הקריעה היה לבנימין, שיש לתלות זה בזה". נמצא שהתקלה הזאת [לקרוע בגדיו שלא כראוי] הגיעה אליו מחמת בנימין אביו.
(35) במדרש למעלה הובאה דעה זו בשם "רבי איבו".
(36) כי לא היה ברור שיוסף מת, ויעקב עצמו הסתפק בדבר, וכמו שכתב רש"י [בראשית מב, לו] "אותי שכלתם - מלמד שחשדן שמא הרגוהו או מכרוהו כיוסף", והגו"א שם [אות כז] כתב: "שהיה חושד אותם על יוסף, ולא שידע זה בודאי, רק חשד איכא".
(37) אודות שהבגדים דבקים באדם, הנה אמרו חכמים [שבת כג:] "דמוקיר רבנן הוי ליה חתנוותא רבנן", ובח"א שם [א, ז:] כתב לבאר בזה"ל: "מאן דמוקיר רבנן, בשביל שהיה מכבד את התורה, ראוי שיהיה מכובד מן התורה... ומפני זה יהיה חתנותא דרבנן, שחתניו הם כבודו לבד, ואין דומה לבן שהוא דבר עצמו ובשרו של אדם, אבל חתנותא הם כבודו. כמו שנקרא בגדי אדם 'מכבדותי', שרבי יוחנן קרא למאני מכבדותיה [שבת קיג.], שהם דבקים באדם. וכן חתניו דביקים הם על ידי קידושיו בבנותיו" [הובא למעלה פ"א הערה 466].
(38) לשונו להלן [פסוק ד] "כי השק הזה הוא הדבק על בשרו... ולפי שתפס יעקב את השק, שנאמר 'וישם שק במתניו', ולפיכך לא זז השק מזרעו. וכל זה מפני כי השק דבק על בשרו של אדם ביותר, ומורה זה כי הצרות לישראל הם תמיד, כי הם רודפים אחריהם ודביקים, כמו השק הזה שהוא דבק על בשרו".
(39) לשונו בדר"ח פ"ה מ"ד [קכג.]: "יעקב גם כן היה לו מדה מיוחדת, שרוב ימיו היה בצער. והוא שאמר [בראשית מג, יד] 'ואל שדי', שאמר לעולמו די, יאמר לצרותי די. וכמו שאמר לפרעה [בראשית מז, ט] 'ימי שנותי מעט ורעים'". ובגו"א שמות פ"ד אות יד [עז.] כתב: "תמצא כי יעקב היה צדיק גמור... ותמצא שהיה כל ימיו בצרה גדולה למאוד, כמו שאמר 'ואל שדי', מי שאמר לעולמו די יאמר לצרתי די, כי לא שקט מנעוריו". וכן הוא בנצח ישראל פמ"ו [תשעג:], וח"א לגיטין נו. [ב, קג.], וראה להלן הערה 344. ואמרו חכמים [ב"מ פז.] "עד יעקב לא הוה חולשא, אתא יעקב בעא רחמי, והוה חולשא ["שיחלה אדם לפני מותו ויצוה לביתו" (רש"י שם)]". ובח"א שם [ג, נא:] כתב: "כי קודם שהיה יעקב לא היה שייך חולשא, כי קודם היה כל אחד ואחד עומד במדריגה, מבלתי שהיה נכנס אחד בגבול חבירו, ולא היה כאן חולשא זאת לגוף. וכשבא יעקב, הלא תראה כי היה נרדף תמיד, מעשו ומלבן, ויותר מזה, שהיה לו צרות הרבה מאוד, עד שתמצא כי לא היה יעקב עומד בעצמו מבלי שיכנסו אחרים בגבולו, אבל נכנסו אחרים בגבולו. ודבר זה הוא למעלת יעקב העליונה, שהיו מקנאין בו, ורודפים הפגעים והמקריים אחריו, ועליו נאמר [קהלת ג, טו] 'והאלקים יבקש את הנרדף'. ומדה זאת היה ליעקב. והיה נולד עשו בבטן עם יעקב, שלא היה יעקב עולמו בלבד, ועשו הוא הרודף אחריו, ויעקב הוא הנרדף, והרודף לוקח גבול הנרדף כמו שאמרנו. ודבר זה הוא מדת יעקב בוודאי למי שמבין בסוד החכמה. ולפיכך עד יעקב לא הוי חולשה, וכאשר היה בא יעקב בא חולשא, שהיה אחד נכנס בגדר השני מן המקריים והפגעים, ומזה בא החולשא. ודבר זה לא היה רק ליעקב, כי לו היה המדה הזאת בפרט, כאשר ידוע... ודבר זה היה גורם שהגיע יעקב אל המדריגה העליונה, שקרבו השם יתברך מכל אדם, דכתיב 'והאלקים יבקש את הנרדף'. וזה בעצמו החולי, שרודפים אחריו הפגעים, והשם יתברך מקרבו, והוא עמו" וראה גו"א בראשית פכ"א אות טז, והערה הבאה.
(40) לשונו בנתיב התשובה פ"ב [לאחר ציון 72]: "מדת יעקב, שהיה נודר בעת צרה, דכתיב [בראשית לה, ג] 'לאל העונה אותי ביום צרתי'. וכתיב [תהלים כ, ב] 'יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלקי יעקב'. ולא 'שם אלקי אברהם'". ובח"א לסנהדרין קו: [ג, רנא:] כתב: "יעקב נתנסה מה שהיה בעל צרה, כדכתיב [בראשית מג, יד] 'וקל שקי', שאמר לעולמו די, יאמר לצרתי די [רש"י שם]. ולכך אמר יעקב לפרעה 'ימי שנותי מעט ורעים'. ועוד כתיב 'לקל העונה אותי ביום צרתי וגו". לכך כתיב 'יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלקי יעקב', מי שענה את יעקב בצרתו יענה אותך גם כן". וראה להלן הערה 344. ויש בזה הטעמה מיוחדת; בתפארת ישראל פ"כ [רחצ.] ביאר שמדת אברהם היא חסד, והיא תואמת לעולם הזה. אך מדת יעקב היא אמת, והיא אינה תואמת לעולם הזה. וממילא יוסבר מדוע לאברהם היתה טובה וברכה [דר"ח פ"ה מ"ד (קכה.)], ואילו יעקב רוב ימיו היו בצער. כי חילוק זה נובע ממידותיהם; מדת אברהם היא חסד, והיא מדה התואמת לעולם הזה, ולכך ימי אברהם בטובה וברכה. אך מדת יעקב היא אמת, והיא מדה אשר אינה ראויה לעולם הזה, ולכך ימי יעקב הם בצער. וצרף לכאן דבריו בגבורות ה' פ"ט [נד.], שאברהם לא היה בכלל גירות, ויצחק היה בכלל גירות אך לא בכלל שעבוד, ויעקב [עם שבעים נפש] היה אף בכלל שעבוד. וראה להלן הערה 344, שנקודה זו התבארה שם.
(41) אודות השייכות בין בגדו של אדם לגופו [בשרו] של אדם, כן כתב בח"א לסנהדרין צ: [ג, קעח:], וז"ל: "כי המלבוש הוא שייך לאדם, והוא כגופו. שהרי כאשר נברא האדם, כמו שהשם יתברך ברא גוף האדם, כך כתיב [בראשית ג, כא] 'ויעש אלקים כתנות עור וילבישם'. ואם כן המלבוש שייך לגוף האדם, והוא כמו גוף האדם". ואודות שהשק דבוק לבשר, ראה להלן הערה 108.
(42) מעין מה שאמרו [יבמות קכא:] "תנו רבנן, מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין ["לעולי רגלים ומים מתכנסים בהן והיו שותין הן ובהמתן" (רש"י שם)] שנפלה לבור הגדול. ובאו והודיעו לרבי חנינא בן דוסא, שעה ראשונה אמר להם, שלום ["שעדיין יכולה לחיות" (רש"י שם)]. שניה, אמר להם שלום. שלישית, אמר להם עלתה ["אבל שלישית שאינה יכולה לחיות, אמר להן עלתה לה, שידוע היה לו שלא תמות שם, כדלקמן, דבר שהיה מתעסק בו אותו צדיק אביה, לא יכשל בו זרעו" (רש"י שם)]... אמרו לו, נביא אתה ["לידע שלא תמות" (רש"י שם)]. אמר להם, לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא דבר שהצדיק מתעסק בו ["בטורח עשייתו" (רש"י שם)] יכשל בו זרעו". ובח"א לב"ק נ. [ג, ט.] כתב: "יכשל בו זרעו. לפי שמעשה האדם וזרעו הם שוים, כי גם בניו יקראו מעשה ידיו, כדכתיב [קהלת ה, ה] 'למה יקצוף ה' על קולך וחבל מעשה ידיך', והם הבנים [שבת לב:]. ולפיכך היה מתמיה דבר שנצטער עליו לעשותו יכשל בו זרעו, שהם גם כן מעשה ידיו". והרמב"ן [דברים כט, יז] כתב: "כי משורש מתוק לא יצא מר, וכל אשר לבבו שלם עם השם הנכבד ולא הרהר כלל בע"ז, לא יוליד מודה בה" [ראה להלן פ"ט הערה 53]. וראה למעלה פ"ג הערה 383, שנתבאר שם שאם היתה ליעקב אבינו דביקות גמורה בה', אז לבניו לא היה פירוד מה'. והם הם הדברים. ובגבורות ה' ר"פ ה כתב: "התבאר לך בפרק שעבר כי ראוי היה שישתעבדו ישראל במצרים... וכך היה לאברהם ראש יחוסנו, כי מעשה אבות ירשו בנים, והיו הבנים דומים לאב". ובדר"ח פ"ה מ"ד [קכ:] כתב: "יעקב בתכלית האבות וסוף שלהם, ולפיכך מן יעקב יורשים ישראל תכליתם ואחריתם, כי יעקב בסוף ותכלית האבות, וירשו הבנים ענינו". וראה להלן הערה 110.
(43) "בן אוני - בן צערי" [רש"י שם].
(44) הנה המדרש הנ"ל [אסת"ר ח, א] ביאר שהשק עבר בירושה לא רק למרדכי, אלא גם לאחאב ולבנו יורם [הובא למעלה לאחר ציון 23], ואחאב היה משבט אפרים [רש"י בראשית מח, ח], שהוא שבט יוסף. וא"כ צ"ב מדוע כאן מגביל את השק לשבט בנימין [שנולד בצער אמו], כאשר השק נמצא גם אצל שאר בני יעקב. וראה להלן הערה 58.
(45) יש להעיר, כי רחל קראה לבנימין "בן אוני", אך יעקב קרא לו "בנימין", וכמו שנאמר [בראשית לה, יח] "ויהי בצאת נפשה כי מתה ותקרא שמו בן אוני ואביו קרא לו בנימין", וכיצד אפשר לתלות את ירושת בנימין מיעקב בשם שרחל קראה לו, ולא בשם שיעקב קרא לו. ובמיוחד שיש להעיר כן לפי דבריו בח"א לסוטה לו: [ב, עג.], שכתב: "ואביו קרא לו 'בנימין', נגד 'בן אוני' שקראה לו אמו, קרא לו אביו 'בנימין' על שם ימין, הפך 'בן אוני', כי הימין הוא לטוב. כי בנימין יש בו שתי בחינות; האחד מצד האם, והוא 'בן אוני', והשני מצד האב, והוא 'בן ימין'. ומפני שיש לו שתי בחינות מחולקות, נולדו עם בנימין שתי תאומות [רש"י בראשית לה, יז]... ויש לך לדעת כי היה בנימין כלול מדין ורחמים, כי לעולם האחרון הוא הכל, במה שהוא משלים הכל. ולכך היה כלול בנימין מדין וחסד. ולכך אמו קראה לו 'בן אוני' שהוא דין, ואביו קרא לו 'בנימין', רצה לומר 'בן ימין', שהוא הפך 'בן אוני', והבן הדברים". וראה גו"א בראשית פל"ה אות יב. הרי ששם "בנימין" עומד כנגד שם "בן אוני", והוא הפך לו, וכיצד ירושת בנימין מאביו תתלה בשם שאביו בא להפקיע ממנו. והרי גם מרדכי נקרא "איש ימיני" ולא "איש אוני", נמצא שמרדכי מתייחס לשם "בנימין" יותר מאשר לשם "בן אוני". אך לפי הרמב"ן שם הדבר מיושב, שכתב: "והנכון בעיני כי אמו קראתו 'בן אוני', ורצתה לומר בן אבלי... 'לא אכלתי באוני' [דברים כו, יד]. ואביו עשה מן 'אוני' כחי, מלשון 'ראשית אוני' [בראשית מט, ג]... ולכן קרא אותו 'בנימין', בן הכח או בן החוזק... רצה להיות קורא אותו בשם שקראתו אמו, כי כן כל בניו בשם שקראו אותם אמותם יקראו, והנה תרגם אותו לטובה ולגבורה". הרי שם "בנימין" אינו אלא תרגום לטובה של שם "בן אוני", ושם "בן אוני" לא זז ממקומו. ועוד אפשר לומר, שהואיל ובנימין נולד מתוך צער אמו, שמתה בלידתו, ועל כך נקרא "בן אוני", אזי זו גם צרת יעקב, וכפי שיעקב אמר על מיתת רחל "מתה עלי רחל" [בראשית מח, ז], ומכך למדו חכמים [סנהדרין כב:] "אין אשה מתה אלא לבעלה". וצרף לכאן דברי החזקוני [בראשית לז, ג], שכתב: "כי בן זקנים הוא לו - ואם תאמר, הרי בנימין בן זקונים. אלא אין אהבת בנימין קשורה בלבו של יעקב כאהבתו של יוסף, לפי שכשילדתו אמו מתה". נמצא שמיתת רחל היא גם צרת יעקב. וראה להלן [לאחר ציון 108] שחזר והביא את המדרש הזה.
(46) פירוש - מכל שכן וביתר שאת שיש לתלות את זעקת מרדכי במה שיעקב הביא לזעקת עשו, שאם תולים את קריעת הבגדים בבנימין "אף כי בנימין לא עשה דבר" [לשונו למעלה לפני ציון 32], ק"ו שיש לתלות זעקת מרדכי ביעקב, שיעקב גרם לזעקת עשו. וראה להלן ציון 52.
(47) כמו שאמרו בילקו"ש ח"ב סימן תתרנו, וז"ל: "וכי הדיוט היה מרדכי שהיה צווח, וכי אין הקב"ה שומע לחישות אלא לצווחות; חנה הרהרה בלבה ושמע הקב"ה לחישתה, שכן הוא אומר [ש"א א, יג] 'וחנה היא מדברת על לבה', מה כתיב [שם פסוק יז] 'ואלקי ישראל יתן את שלתך'" ובכל התנ"ך נאמר "צעקה גדולה ומרה" רק פעמיים; כאן, ואצל עשו [בראשית כז, לד], ולכך חז"ל חיברו ביניהן. ואפילו כשהמקרא מדגיש את מימדי הצעקה, מ"מ נקט רק בתיבת "גדולה" ולא בכפל לשון "גדולה ומרה", וכמו שנאמר [שמות יא, ו] "והיתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים אשר כמוהו לא נהיתה וכמוהו לא תוסיף".
(48) "צריך לזה סבה, ואם לא כן לא הגיע דבר כמו זה לצדיק, דבר שהוא יוצא מסדר העולם" [לשונו בהמשך].
(49) כמו שאמרו [מסכת סופרים פי"ג מ"ו] "המן המדתא אגגי, בר ביזא, בר אפליטוס, בר דיוס, בר דיזוט, בר פרוס, בר נידן, בר בעלקן, בר אנטמירוס, בר הורם, בר הודורס, בר שגר, בר נגר, בר פרמשתא, בר ויזתא, בר עמלק, בר לחינתיה דאליפז, בוכריה דעשו" [הובא למעלה בהערה 9, ולהלן הערה 176].
(50) אודות ש"שנוי" הוא יציאה מן הסדר, כן כתב למעלה פ"א [לאחר ציון 45], וז"ל: "כי שם 'אחשורש' מורה על מהותו, שהוא יוצא מן הסדר הראוי, כי כל הדברים אשר נרמזו בשם 'אחשורש' מורים על שנוי", ושם הערה 47.
(51) אודות שלא יגיע לצדיק דבר היוצא מסדר העולם, כן כתב בנתיב הבטחון פ"א [ב, רלב.], וז"ל: "בפרק הרואה [ברכות ס.], תנו רבנן, מעשה בהלל הזקן שהיה בא בדרך, ושמע קול צווחה, ואמר, מובטח אני שאין זה בתוך ביתי. עליו הכתוב אומר [תהלים קיב, ז] 'משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטוח בה"... דבר זה כי השמועה רעה, כאשר הוא שומע דבר פתאום ענין שהוא רע, וזה אין ראוי למי שהוא בוטח בה' שישמע שמועה פתאום בפעם אחד. ואם לא היה שמועה רעה, רק היה בביתו הרע מעט מעט, וכל דבר כמו זה נעשה בזמן. וכיון שלא באה בפעם אחת, רק מעט מעט בזמן, אין הבטחון יכול לעמוד נגד זה שלא יבא דבר רע מעט מעט, שכך הוא הנהגת עולם שנמצא בו הרע. אבל שיבא אליו שמועה פתאום, דבר זה אינו, כי כל דבר שהוא בלא המשך זמן אינו בהנהגת עולם הזה, כי עולם הזה הוא תחת הזמן. ולכך אמר הלל על השמועה רעה שהוא מובטח שאינו בתוך ביתו, כי השמועה הרעה הוא כמו פגע שיפגע באדם פתאום, והוא בלא זמן, והוא מן השם יתברך, ואינו דומה למעשה שהוא נעשה בזמן. אבל השמועה שישמע האדם שהוא בלא זמן רק בפתע פתאום, ובשביל ששם בטחונו בו יתברך אין ראוי שישמע שמועה רעה בלא זמן" [הובא למעלה בהקדמה הערה 513, ופ"ג הערה 641]. וצרף לכאן את יסודו שהצדיק אינו יוצא מן הסדר [ולכך לא יגיע אליו דבר היוצא מן הסדר], וכמו שכתב למעלה פ"ב [לאחר ציון 66], וז"ל: "כי הצדיק מציאותו ומהותו אינו יוצא מן הסדר שסדר השם יתברך בבריאה מה שיהיה האדם". ובנתיב התורה פ"א [לג:] כתב: "כי הצדיקים ששומרים הסדר שסידר השם יתברך את העולם, בזה מקיימים כל העולם". ובדר"ח פ"ב מ"א [תקד.] כתב: "כי אין ספק כי ציור המושכל של עולם לפי הצדיקים והרשעים שהם בעולם. כי כאשר יש רשעים בעולם, הנה ציור המושכל שיוצא העולם מן הסדר. וכאשר יש צדיקים בעולם, הנה ציור של עולם צדק ואמת". ובאבות פ"ו מ"ט אמרו "הנוי והכח והעושר והכבוד והחכמה והזקנה והשיבה והבנים, נאה לצדיקים ונאה לעולם". ובדר"ח שם [רפה:] כתב: "כי כאשר אלו ז' מעלות הם לצדיקים, העולם נוהג כסדר כראוי, ומה מאד יפה אל העולם כאשר נוהג כסדר. ואם המעלות הם לרשעים, העולם שלא כסדר". ובנתיב הצדק ר"פ א כתב: "הדבר שהוא יוצא מן הראוי ומן המצוע, כמו שהרשע יוצא ברשעתו מן המיצוע. הפך הצדיק, שנקרא 'צדיק' בשביל הצדק והיושר שבו. והרשע הפך זה, יוצא מן הצדק בזרוע רמה שלו" [הובא למעלה פ"ב הערה 67].
(52) וכמבואר בהערה 46 שהכל שכן הוא, שאם תולים את קריעת הבגדים בבנימין "אף כי בנימין לא עשה דבר" [לשונו למעלה לפני ציון 32], ק"ו שיש לתלות זעקת מרדכי במה שיעקב גרם לזעקת עשו.